תוספתא כפשוטה על יומא א:א

11. למה מפרישין כהן גדול מביתו ללשכת פרהדרין וכו'. במשנתנו רפ"א: שבעת ימים קודם יום הכפורים מפרישין כהן גדול מביתו ללשכת פלהדרין וכו'. ונחלקו האמוראים בטעמה בירושלמי בריש מכילתין ובבבלי ג' ב'. ובמכילתא דמילואים סוף צו, מ"ג ע"א: כאשר עשה ביום הזה צוה ה', מיכן אמרו שבעת ימים קודם יום הכפורים וכו' (כר' יוחנן בתלמודים), ולמה מפרישים שבעה וכו'. והכוונה למה מפרישים אותו מביתו ללשכת פרהדרין, והרי יכול ללכת ביום לביתו, לאשתו, ולטבול אח"כ, ולהכנס למחנה לויה, כשם שעשו במילואים, כמו שפירש הראב"ד במקומו ע"פ הירושלמי. ועיין בתוספות ישנים ו' א', ובתוספות ר"י הלבן, עמ' 45, ומה שתמה עליהם בתוספות העזרה צו שם, י"א ע"ג. 1 כדבריו מפורש ברמב"ן חולין ב' ב' סד"ה ובמוקדשין, עיין בהוצאת ירושלים בהע' ד' שם. ועיין בתשב"ץ ח"ג סי' קל"ה, ל' ע"א, שהביא את התו"כ ואת התוספתא כאן. ועיין בס' שיח יצחק ו' א' ד"ה למה מפרישים, ולפי הברייתא במכילתא הנ"ל, אין מקום לקושייתו. וכנראה שר' יוחנן וריש לקיש שניהם ידעו את הברייתא במכילתא דמילואים, ופירשו על פיה, עיין ירושלמי פ"א ה"א, ל"ח רע"ב, ורע"ג. ופלהדרין הם, πρόεδροι, ראשי המועצה וראשי העיר, עיין מ"ש דירינבורג במחברתו (צרפתית) מס' כפורים, עמ' 23, שם עמ' 24, הערה 2, ומ"ש אלון בתרביץ שי"ג, עמ' 3 הערה 9, שם עמ' 5 ואילך. ועיין מ"ש להלן בדברי ר' יהודה.

21-2. פירש ר' יהודה בן פתירה שמא תמצא אשתו ספק נידה ויבא עליה, נמצא טמא שבעת ימים. במכילתא דמילואים הנ"ל: ולמה מפרישים שבעה שמא תמצא (את) אשתו ספק נידה, וידחה שבעת ימים. ובירושלמי פ"א ה"א, ל"ח ע"ג: פירש בן בתירה שמא יבוא על אשתו נדה, וידחה כל שבעה. וישראל חשודין על הנידות? כיי דתנינן תמן היה משמש עם הטהורה אמרה לו נטמאתי פירש מיד חייב, שיציאתו הנייה לו כביאתו. ועיין בק"ע ומה שתמה עליו בשלום ירושלים. ברם דברי הירושלמי כשהם לעצמם קשים, שהרי משנתנו בשבועות מדברת בעניין קרבן, וכאן בטומאה עסיקינן, ומה לי שוגג מה לי מזיד, מה לי אנוס, והיה יכול לתרץ: אני אומר שמא תפרוס נדה תחתיו. ונראה ששיטת הירושלמי היא שהטומאה קשורה לפעמים באיסור. ואמרה תורה (ויקרא ט"ו, כ"ד): ואם שכב ישכב איש אתה ותהי נדתה עליו וטמא שבעת ימים. ואין נדתה עליו אלא אם שכב ועשה מעשה, אבל אם שהה עד שנצטנן, אינו אלא נוגע בעלמא, ואין כאן טומאת בועל נדה, ועיין ירושלמי הוריות פ"ב ה"ה, מ"ו ע"ד, ובבלי שבועות י"ח ב'. ואעפ"י שמתוך הבבלי אינו משמע כן, הרי הירושלמי סובר שפעמים אפילו אם יש חיוב נדה, אין כאן טומאה. וכן אמרו בירושלמי שבת פ"ז ה"א, ט' סע"ג: אשר ישכב את אשה דוה וכו', לצורך יצאת. לידון בה את המערה כגומר, שלא תאמר הואיל ואין חייבין עליה משם טומאה, לא נעשה בו את המערה כגומר. ובס' ניר שם: ואפשר דסבירא ליה לירושלמי דבועל נדה דהוי הבועל טמא, לא נטמא בהעראה. 2 במקבילה בירושלמי סנהדרין פ"ז ה"ה, כ"ד ע"ג: שלא תאמר הואיל ואין חייבין עליה אלא משום טומאת ערייה לא נעשה בו את המערה כגומר. ואף שם הכוונה שלא תטעה לומר הואיל ואין חייבין עליה אלא משום טומאת עריה, ובהעראה אינו נטמא כבועל נדה, ולפיכך פטור אף מכרת וקרבן. ועיין תו"כ קדושים רפי"א, צ"ג ע"א, ובבלי יבמות נ"ד א', ושם הדיון הוא בכיוון הפוך, עיי"ש. ולפי זה איסור לחוד וטומאה לחוד, ואפילו אם חייב משום נדה, עדיין אין כאן טומאת ז' ימים. והירושלמי סובר שאינו שכיח שהאשה לא תרגיש בפריסת נדתה, 3 עיין בתוספות נדה ט"ו א' סד"ה אמר רב ובשיח יצחק בסוגיין. ודייק כן מלשון בן בתירא "שמא יבוא על אשתו נדה", ופירשו שמא תפרוס עליו נדתה, ותרגיש בה, ולאו כל עמא ר' זעירא, ויפרוש באיסור, ובכגון דא ביאה גמורה היא, ויטמא שבעת ימים. ואף "ספק נדה" שלפנינו פירושו כן, שתרגיש וידמה לה שפירסה נדה, ויבא עליה, כלומר, לא יפרוש כדין. אבל בבבלי ו' א' הגיהו את הברייתא: שמא יבוא על אשתו ותמצא ספק נדה, כלומר אח"כ, ובחד אחר עיי"ש. [תיקונים והשלמות: כל מה שכתבתי בעניין זה הוא רק לתרץ את קושיית בעל שלום ירושלים שהבאתי, והנחתי שלשיטת הירושלמי אם הזהירה אותו אשתו מיד אחרי שהרגישה, ולא זז עד שנצטנן, אין כאן לא איסור ולא טומאה (אעפ״י שבבבלי שבועות מוכח שזה לא יתכן, עיי״ש מה שדנים בכניסה). ברם אין ספק שהפירוש הפשוט בירושלמי הוא כפירוש בעל שלום ירושלים, שכן דרך הירושלמי להביא את כל המשנה, אעפ״י שאינו צריך אלא לכמה מלים ממנה.]

33. ר' יהודה היה קורא אותה לשכת בלווטין. בירושלמי פ"א ה"א, ל"ח ע"ג: אבא שאול היה קורא אותה לשכת בולווטין. בראשונה היו קורין אותה לשכת בולווטין, ועכשיו הן קוראין אותה לשכת פלהדרין. פראירתין מלה עבידה. ומכל ההשערות והפירושים שנאמרו בפירוש הירושלמי מסתברת השערתו של אלון (תרביץ שי"ג, עמ' 16) שאין "פראירתין" אלא προϊεραθέντες, בני אדם ששימשו לשעבר במקום כהנים [גדולים], "מילה עבירה" (כצ"ל, כהגהת הרד"ל), דבר עובר, כה"ג שעבר. וכן אמרו בבבלי ח' ב': תניא אמר ר' יהודה וכי לשכת פרהדרין היתה, והלא לשכת בלווטי היתה אלא בתחילה היו קורין אותה לשכת בלווטי (βουλευταί, חברי מועצת העיר), ומתוך שנותנין עליו ממון לכהונה, ומחליפין אותן (כ"ה בכ"י ב', עיין דק"ס) כל שנים עשר חודש, כפרהדרין הללו שמחליפין אותן כל שנים עשר חודש, לפיכך היו קוראין אותה לשכת פרהדרין. ועיין להלן, שו' 33–34, ומ"ש אלון (בתרביץ הנ"ל), עמ' 7 ואילך. נמצאנו למדים שהמסורת "ר' יהודה" מקויימת אף ע"י הבבלי. וכן הסיגנון בכ"מ, עיין להלן סוטה ספ"ז, ב"ק פ"ט הכ"ח (שבועות פ"ו ה"ב), סנהדרין פ"ה ה"ב, ונדה פ"ט הי"ט. ועיין מדות פ"ה מ"ד ולהלן ה"ג.