תוספתא כפשוטה על יומא א:יב

155. מעשה בשנים כהנים שהיו שוים רצים ועולין בכבש וכו'. וכע"ז בכי"ע. אבל בד ובכי"ל חסרה המלה "שוים". ולהלן שבועות פ"א ה"ד: מעשה בשני אחים כהנים שהיו שוין ורצין וכו'. ובספרי סוף מסעי, עמ' 222: מעשה בשני (בכי"ר: בשנים) שהיו שוין ורצין ועולין 49 בכי"ר שם: שהיו רצין ושוין ועולין. וכ"ה בבבלי בכי"ל, עיין דק"ס, עמ' 58, הע' מ'. בכבש וכו'. ובבבלי כ"ג א': שהיו שניהן שוין ורצין ועולין בכבש וכו'. ועיין גירסת הירושלמי להלן. ובמשנתנו פ"ב מ"ב: מעשה שהיו שניהם שוין ורצין ועולין בכבש, ודחף אחד מהן את חברו ונשברה רגלו, וכיון שראו בית דין שבאין לידי סכנה התקינו שלא יהו תורמין את המזבח אלא בפייס וכו'. והואיל וכאן מסופר שאחד הרג את חבירו, ראה הבבלי בזה מעשה אחר, והסיקו שם שמפני מעשה זה עדיין לא בטלו את הריצה, מפני שיש לפנינו מקרה יוצא מן הכלל, והכהנים לא היו חשודים על שפיכות דמים, אבל אח"כ כשאירע שדחף אחד את חבירו ונשברה רגלו, והדוחף לא כיוון כלל להפיל אותו מן הכבש, ודחיפה מצויה היא, בטלו את הריצה ותקנו פייס במקומה. ועיין מ"ש להלן.

255-56. דחף אחד מהן את חבירו לתוך ארבע אמות נטל סכין ותקע לו בלבו וכו'. וכ"ה להלן שבועות פ"א. ובכי"ל: בתוך ארבע אמות וכו', והיא היא, והכוונה שדחף אותו כשהיה הראשון בתוך ד' אמות. ובספרי הנ"ל: וקדם אחד מהם בתוך (בכי"ר שם: לתוך) ארבע אמות, נטל סכין וכו'. ובירושלמי פ"ב ה"ב, ל"ט ע"ד: מעשה באחד שקדם את חבירו בתוך ארבע אמות למזבח (עיין לעיל שם בירושלמי) נטל חבירו את הסכין וכו'. ובבבלי הנ"ל: קדם אחד מהן לתוך ארבע אמות של חבירו נטל סכין וכו'.

356-57. בא ר' צדוק ועמד על מעלות האילים ואמ' וכו'. וכע"ז בד, בכי"ל, בספרי, בירושלמי ובבבלי הנ"ל. אבל בכי"ע: על פתח האולם בהר הבית וכו'. וכן להלן שבועות פ"א: על מעלות האולם בהר הבית וכו'. וברש"י כ"ג א' ד"ה על: על מעלות האולם בהר הבית (אולמות) גרסינן בתוספתא. ועיין דק"ס שם. ועיין בריטב"א שם ד"ה על מעלות. וכן בס' יוחסין השלם, 28 ע"א: "ופירש רש"י וכו' על מעלות האולם בהר הבית גרסינן. ונראה לי שרש"י נשמר כיצד יהיו ישראל באולם, אלא בהר הבית, ופירש שאולמות היו בהר הבית וזהו גירסתו. אבל מי נתן שיהיה הוא הדורש, אלא שראה המעשה, והיה מן הכהנים, ואמר לישראל אחינו בית ישראל, שאם לא היה כהן מה לו לומר אחינו וכו' ", עיי"ש שהביא הרבה ראיות שר' צדוק היה כהן. שוב בטל את הראיות והביא ראיות שהיה ישראל, והסיק (שם 29 ע"א): במעשה שדרש ר' צדוק על מעלות האולם, זה היה בהר הבית, כמו שפירש רש"י, והיה זקן ונשוא פנים וחסיד, ששום כהן לא ידרוש לפניו וכו'. וקשה לברר מי היה ר' צדוק זה, ואם היה בן זמנו של רבן יוחנן בן זכאי (והיה כבר זקן בזמן החורבן), 50 אבל בוודאי שכבר לא היה צעיר במעשה שלנו, כשעמד והוכיח אותם. הרי המעשה שנזכר במשנתנו אירע אחרי המעשה שלנו, ולפי זה תקנו פייס לתרומת הדשן לא לפני הרבה שנים קודם חורבן הבית. ואפשר שהכוונה כאן לר' צדוק הפרושי שנזכר בקדמוניות של יוסיפוס ריש סי"ח, סי' 4, כמו ששערו כמה מחכמי ישראל, ולפ"ז אירע המעשה ששים וכמה שנים לפני החורבן.

459. על מי ראוי להביא עגלה וכו'. ופירשו בבבלי כ"ג ב', שאין כאן אלא מליצה כדי לעורר את העם לבכיה, שהרי נודע ההורג, ואין כאן עגלה ערופה, עיי"ש.

561-62. ללמדך שטומאת סכין קשה להן לישראל יותר משפיכות דמים. וכ"ה ("לישראל") גם בד ובכי"ל. אבל בכי"ע חסרה המלה "לישראל", ואינה גם להלן שבועות פ"א ובספרי ובירושלמי ובבבלי הנ"ל, ובגנותם של כהנים הכתוב מדבר, וכן מוסיף בירושלמי: לגנאי. ועיין בתוספתא כלים ב"ק פ"א ה"ו, והשוה הלשון בספרי הנ"ל.

662. וכן הוא אומ' וגם דם נקי שפך וכו'. וכ"ה במקבילות הנ"ל, ובירושלמי ליתא. ופירש רבינו הלל בספרי שם, פ' ע"ג, שבית ראשון חרב מפני שפיכות דמים, עיי"ש מה שהקשה ע"ז. ועיין בחידושי אגדות למהרש"א.

763-64. מיכן אמרו בעון שפיכות דמים שכינה נעלית ומקדש נטמא. וכ"ה להלן שבועות פ"א ובספרי הנ"ל (בגירסת כי"ר). ובירושלמי ובבבלי ליתא. ולעיל שם בספרי: מגיד הכתוב ששפיכת דמים מטמא הארץ ומסלקת את השכינה, ומפני שפיכות דמים חרב הבית, מעשה בשני כהנים וכו'.