תוספתא כפשוטה על יומא א:יד

176-77. מעשה בבניה של מרתה בת בויתוס שהיה אחד מהן וכו'. בבלי סוכה נ"ב ב'. ובמשנת יבמות פ"ו מ"ד שנינו שהיתה אלמנה ובעלה השני היה יהושע בן גמלא שמינהו המלך להיות כה"ג. ובבבלי שם ס"א א' (כאן י"ח א') אמרו שנתמנה ע"י ממון רב שנתנה מרתה לינאי מלכא. 66 והוא אגריפס השני, עיין בקדמוניות של יוסיפוס ס"כ פ"ט סי' ד' וסי' ז'. ולא נתברר אם הבנים הגבורים היו של יהושע בן גמלא הננס, 67 עיין ירושלמי כאן פ"ה ה"א, ובהגהות מהר"מ די לונזאנו במקומו שם. או של בעלה הראשון, ואף הוא היה כהן. [תיקונים והשלמות: זו היא פליטת הקולמוס, ועשיתי ליהושע בן גמלא בעל מום (עיין במשנת בכורות פ״ז מ״ו ובבלי חולין ס״ג א׳), וצ״ל: יהושע בן גמלא הקטין וכו', דוגמת ״בן קטין״ שהיה כנראה כינוי לענק, ועיין מ״ש להלן שם, עמ׳ 759, שו' 18-17, 18. וקטין כאן הוא גם דק 12 עיין מ״ש הר״ש אברמסון ב'לשוננו' תשי״ד, קובץ מיוחד, עמ׳ 66 ואילך. וגם קצר, שלא יהא גופו גדול מאבריו. ובמיוחם להר״ש בפירושו לתר׳כ אמור, פ״ז ע״ג: שלא היה ראוי (כלומר, לכה״ג) וכו', משום דבעינן גדול בקומה, ויהושע קטן היה וכו', אפילו כבן גמלא שלא היה מחזיק קומצו כשני זתים. וכנראה שצ״ל שם כבירושלמי שלפנינו: [אלא] כשני זתים, שאם לא כן פסול לעבודה אפילו ככהן הדיוט, עיין ירושלמי שם פ״ב ה״א, ל״ט ע״ג. ומ״מ יש להעדיף את הכינוי ״קטין״ (או ״בן קטין״) על ״קטן״, עיין מכילתא דרשב״י, עמ׳ 156, שו׳ 13 (עיין מבוא שם, עמ׳ י״ד) והשוה בבלי זבחים נ״ט ב׳.]

277-78. שהיה אחד מהן נוטל שתי יריכות בשתי אצבעותיו משור לקוח באלף דינרין וכו'. ופירש בח"ד שלקח ירך אחת בשתי אצבעות של יד ימין וירך שניה בשתי אצבעות של יד שמאל. אבל בכי"י בבבלי סוכה הנ"ל: שהיה נוטל שתי יריכות של שור הגדול שלקוח באלף זוז בידו אחת , וכו', עיין דק"ס שם, עמ' 171, הערה ש'. והוסיף שם: וכ"ה נכון דהעלאה בימין וכו'. ולא דק, כמפורש במשנת תמיד פ"ד מ"ג, ובבבלי כאן מ"ח ב' ובמקבילות. ואפילו הנתינה ע"ג מזבח בשמאל אינה מעכבת, עיין להלן זבחים פ"א סהי"א, ובר"מ פ"ב מה' פסולי המוקדשין הכ"ד, ובכ"מ שם. ובאגרת אריסטיאס סי' צ"ג מספר שהכהן היה אוחז בשתי ידיו את שתי היריכות 68 τὰ σκέλη, עיין מלא"ש תמיד פ"ד מ"ג ד"ה וכרעים על גביהן. של העגל השמן, שכל אחת מהן היה משקלה יותר משני ככרים וזורקן, ומעולם לא החטיא בסדורם הנכון. 69 עיין תוספתא זבחים פ"ד ה"ב, בבלי פסחים ע"ז א' ומקבילות, ומ"ש בתס"ר ח"ב, עמ' 205. ועיין תמיד פ"ז מ"ג.

378. והיה מהלך עקב בצד גודל וכו'. עיין פרש"י בסוכה שם. אבל במכילתא סוף יתרו, עמ' 245: ומה ת"ל אשר לא תגלה ערותך עליו, שלא יפסע בו פסיעה גסה, אלא גודל בצד עקב, ועקב בצד גודל. וכ"ה בירושלמי ברכות פ"א ה"א, ב' ע"ג. ומכח הירושלמי פירש בתוספות ר' יהודה לברכות י' ב' (בשם רבו) את הבבלי בסוכה הנ"ל: והיה הולך עקב בצד גודל, שלא להראות כחו היה עושה כן, אלא שכן יש לו ללכת כשאר כהנים. ועיין בתוספות ישנים כ"ב א', ובשיח יצחק שם, קמ"ח ע"ד, הגיה שם ע"פ תוספות ר' יהודה שהיו לפניו בכ"י. ועיין ס' יריאים השלם סי' שי"א, קע"ג ע"א, ובהערה א' שם.

4ומעלה אותן לגבי מזבח. בבבלי סוכה הנ"ל חסר כל זה, ובמקומו כתוב: ולא הניחוהו אחיו הכהנים לעשות כן, משום ברב עם הדרת מלך. ובשיח יצחק כאן כ"ו ב' ד"ה אם רצה דייק משם, שהכוונה לקרבן ציבור, שהרי בקרבן יחיד מפורש במשנתנו ולעיל בתוספתא שאפילו יחיד מקריבן. ברם מן התוספתא כאן מוכח שבקרבן יחיד עסיקינן, שהרי הסמיכו בבא זו לרישא: אבל קרבנות יחיד כל הרוצה להקריב מקריב. ולא עוד אלא שגם מתוך הבבלי משמע כן, שהרי בקרבן ציבור תקנו פייס, ולא היה עושה כן מדעתו, אלא שהמנהג היה לעשות פר גדול בכ"ד כהנים אפילו בשל יחיד, 70 עיין מ"ש במשנה למלך פ"ו מה' מעשה הקרבנות הי"ט, וציין לאיכ"ר פ"א (הוצ' בובר, כ"ג ע"א), ומ"ש עליו במרכבת המשנה במקומו. משום ברוב עם הדרת מלך, 71 ולא משום "בבית אלקים נהלך ברגש," עיין מ"ש לעיל, שו' 73, ד"ה פר קרב. והכהן עשה כן בפעם ראשונה, ולא הניחוהו אחיו הכהנים, עיין להלן הכ"ב, ובלשון הבבלי ל"ה ב'. ועיין מ"ש להלן בסמוך. ומלשון התוספתא "ומעלה אותן לגבי מזבח" משמע קצת שהעלה אותן מן הכבש למזבח 72 עיין מ"ש לעיל הע' 57. (עיין לעיל שקלים פ"ג הי"ז והי"ח ומש"ש). והוא כשיטת תוספות ישנים כ"ו ב' ד"ה דלא והריטב"א שם כ"ו א' ד"ה מתני', שבקרבן ציבור היו הכהנים שהעלו לכבש מעלים לגבי מזבח, משום ברוב עם הדרת מלך (בבלי כ"ו סע"א), וכן נהגו מעצמם אף בקרבן יחיד, כמו שכתבנו לעיל. ובנה של מרתה רצה להראות את כחו שיכול היה לזרוק ע"ג המזבח (עיין מ"ש לעיל, שו' 77–78, ד"ה שהיה) שתי יריכות בבת אחת ולא יהא זורק ורובג. ולא הניחוהו אחיו הכהנים, משום ברוב עם הדרת מלך (כמפורש בבבלי סוכה הנ"ל), אבל מן הדין אין פייסות בקרבן יחיד, ורשאי לעשות את הכל לבדו.