תוספתא כפשוטה על יומא א:יז

186. כהנים שלא טבלו ולא קדשו ידיהם ורגליהם וכו'. להלן מנחות פ"א הי"א, ועיקרה כאן, והיא עונה על משנתנו פ"ג מ"ב: זה הכלל היה במקדש, כל המיסך רגליו טעון טבילה, וכל המטיל מים טעון קידוש ידים ורגלים, ועלה שנו בתוספתא שאם לא טבלו אחרי מסיכה, או לא קדשו ידיהם ורגליהם אחרי הטלת מים, וכמו כן כהן גדול ביום הכיפורים שלא טבל ולא קידש ידיו ורגליו בין עבודה לעבודה, עבודתו כשרה. ומדברי הבבלי זבחים כ' ב' משמע קצת שבבא זו של משנתנו היתה לפניהם מפורשת בתוספתא כאן, ואפשר שהסופרים השמיטוה, כדרכם להשמיט לפעמים בבות שנמצאות במשנה. עיין מ"ש לעיל, שו' 81–82, ד"ה אבל, ומ"ש זקן זקני בקרן אורה בזבחים שם ד"ה תני. ברם מתוך הבבלי בזבחים שם משמע שאם לא טבלו אחרי מסיכה ולא קדשו ידיהם ורגליהם אחרי הטלת מים מחללים את העבודה. וכן מוכח מדברי הר"מ פ"ה מה' ביאת מקדש ה"ה. ועיין בסמ"ג עשין קע"ה ובמאירי ל' סע"א ד"ה טבילות. והוא חידוש גדול, ולא מצאנו בשום מקום טבילה בלי הערב שמש מדאורייתא. ובעל כרחינו אנו אומרים שטבילה זו מחמת נקיות אתינן עלה, 80 עיין בתוספות ישנים כ"ט סע"ב ד"ה כל. כשם שחייב בקידוש ידים ורגלים כשהטיל מים, אפילו לא הסיח דעתו, ואפילו לא יצא מן המקדש, עיין מאירי הנ"ל, 81 אבל בירושלמי כאן פ"ג סה"ב, מ' ע"ב, מוכח שהישן בלשכת פלהדרין כישן בחוץ. ובבלי ע"ז י"ז א' ובפירש"י שם (ועיין מ"ש להלן, הערה 83) ובתוספות כאן ח' ב' ד"ה דאי. [תיקונים והשלמות: עיין מ״ש על כ״ז לעיל כאן לעמ' 743, שו׳ 81—82.] אבל המבי"ט על הר"מ שם כתב כדבר פשוט: ונראה דלא הוו אלא מדרבנן, דמדאוריתא לא מיחייב בקידוש אלא בגישה דשחרית וכו'. וכן משמע מסתימת לשון החינוך מצוה ק"ו, ועיין במנ"ח שם. ובקרן אורה זבחים כ' ב' סד"ה ואפשר כתב: "ודין טבילה אחר הסכת רגליו נראה קצת מלשון הרמב"ם ז"ל שכתב שם ה"ה אם לא טבל וכו', משמע דאם הסיך רגליו ולא טבל עבודתו מחוללת, ולא משמע הכי ביומא, אלא כל טבילת שחרית, אם לא טבל לא מחיל עבודה, 82 עיין לעיל הע' 74. ואשר לפסול יוצא בידים, עיין בירושלמי כאן פ"ב ה"א, ל"ט ע"ג, שתלוהו במחלוקת רבי ור"ש בן אלעזר להלן, שו' 93 ואילך, שלא כבבלי זבחים כ' ב'. ועיין ירושלמי פ"ד סה"ה, מ"א ע"ד, ומ"ש להלן שו' 96, ד"ה שהיתה בחול. ולפי פירש"י בזבחים הנ"ל צריך לפרש שבמסיכה צריך טבילה וגם קידוש ידים, שהרי טבילה אינה מועילה במקום שצריך קידוש ידים, עיין בבלי שם כ"א א'. ועדיין צ"ע בזה". וכנראה שהרב ז"ל מפקפק גם אם שיטת הר"מ כן. על כל פנים מתוך דברי הירושלמי בסוגיין פ"ג ה"ב הנ"ל מוכח שמסיכה היא פחות המורה מיוצא לדבר עם חבירו והפליג, וכל עניין נקיות ומאיסה לעניין טבילה וקידוש לא נזכר כלל בירושלמי, 83 וכן בירושלמי פסחים פ"ז סהי"א, ל"ה ע"ב: וכי צואה טומאה, והלא אינה אלא נקיות, כלומר, ומדינא מותר לעשות בית הכבוד אפילו בקודש, עיי"ש. וברור שבשיטת הירושלמי אין לחדש טבילה וקידוש ידים ורגלים מחמת נקיות. והתוספתא הרי ע"פ רוב הולכת בשיטת הירושלמי. ובתכ"מ פירש שהברייתא כאן מדברת בכהנים שיצאו מן המקדש ולא הסיחו דעתם, אבל מלשון הברייתא שסתמה את דבריה, וביחוד מלשון התוספתא במנחות פ"א, לא משמע כן, אלא שבכל מקום הדין כן, חוץ מקידוש ידים ורגלים של שחרית.

288-89. אבל כהנים שלא טבלו ולא קדשו ידיהם ורגליהם וכן כהן גדול שלא טבל ולא קדש ידיו ורגליו מן הבקר וכו'. להלן מנחות פ"א הי"א הנ"ל: וכן כהן גדול שטבל וכו'. אבל הנכון כלפנינו, וכן היתה הגירסא גם בבבלי כאן ל' ב' לפני הריטב"א אלא שהגיה, וכתב: ולא גרסינן ושלא טבל, דהא אפילו לבן זומא אין טבילה זו מעכבת וכו', ומאן דגריס שלא קדש ולא טבל פסולה, משום חסרון קדוש בלחוד הוא, ופשוט הוא. ואף לפנינו צריך לפרש כן שאין כאן אלא שיגרת הלשון, והפסול הוא משום קידוש, שאם לא קידש בבוקר שמחלל את העבודה, כמשנת זבחים רפ"ב, ועיין בבלי שם י"ט ב'. ועיין ר"ח כאן ל"ב א' ובהערה שעל הגליון שם.