תוספתא כפשוטה על יומא א:טז

181-82. כהן גדול שיוצא מן העזרה לדבר עם חבירו והפליג טעון טבילה. וכ"ה ("כהן גדול") גם בד, בכי"ע ובכי"ל. ובירושלמי כלאים פ"ט ה"ב, ל"ב ע"א (יומא פ"ג ה"ב, מ' ע"ב): כהן שיצא לדבר עם חבירו אם הפליגו (ביומא: אם להפליג) טעון טבילה, אם לשעה טעון קידוש ידים ורגלים. ועיין להלן גירסת הבבלי. ובפי' הרא"ף לכלאים שם: כהן שיצא לדבר עם חבירו. בתוספתא דיומא גרסינן כהן גדול, ובכ"ג בי"ה מיירי וכו', עיי"ש בירושלמי שהעמידוה בבגדי לבן, כלומר, בבגדי בוץ של כהן גדול ביוה"כ, שאין בהם כלאים, אחרת הרי אסור לצאת בבגדי כלאים מחוץ למקדש, עיין מ"ש לעיל ח"ב, סוף 664 ואילך. ואם יצא בבגדי חול הרי טעון קידוש ידים ורגלים בלאו הכי. וכנראה שהתוספתא נשנית ע"פ פתרון הירושלמי שם, כמו ששער לנכון הגר"י אברמסקי כאן בחידושיו, עיי"ש מה שכתב בשם בית הלוי סי' ה'. ועיין להלן אהלות פ"ד סה"ד, ומ"ש בתס"ר ח"ג, עמ' 104. ובירושלמי כאן שאלו: ומסיכה (כ"ה בכי"ל) לא שעה קלה היא? כלומר, ולמה אמרו במשנתנו כאן פ"ג מ"ב: זה הכלל היה במקדש, כל המיסיך את רגליו טעון טבילה. ותירצו: שנייא היא מסיכה (כ"ה בכי"ל) שעשו אותה כהפלג. ומכאן ברור שפירשו "הפליג" שהפליג את דעתו מן המקדש (אבל לא הסיח את דעתו מן הטומאה, שמוזהר עליה אפילו חוץ למקדש) והיינו ששהה בדיבורו, כסיגנון התוספתא בכ"מ, עיין מ"ש לעיל ח"א, עמ' 63, ועמ' 72, ובתס"ר ח"ג, עמ' 104 הנ"ל. ועיין בבלי כאן ל' א'. [תיקונים והשלמות: ״ומכאן ברור שפירשו ״הפליג״ שהפליג את דעתו מן המקדש (אבל לא הסיח את דעתו מן הטומאה, שמוזהר עליה 13 הלשון אינו מדוייק. שאם חוששים להיסח הדעת מטומאת מת יצטרך הזיית אפר חטאת, עיין מ״ש בקרן אורה זבחים כ׳ ב׳ ד״ה אם להשהות. וצ״ל: שנזהרים בה וכו׳, שהרי דעתו להכנס למקדש, והכוונה לטומאת מעלות, ובגדי אוכלי תרומה מדרס הן לעובדים במקדש. ובירושלמי שנקטו מסיכה כשעה קלה, אמרו רק שעשו אותה כהפלג , וטעם הטבילה בהפלג, מבואר להלן. אפילו חק למקדש) וכו׳״. לא בררתי את דבריי, והיסח הדעת מן הטומאה מאן דכר שמיה. ולהלן בסמוך שם, ד״ה אבל, ציינתי למ״ש להלן שו' 86, ורואה אני צורך לברר את דבריי. בבבלי לא נזכר במפורש בשום מקום למה הצריכו טבילה במסך רגליו במקדש. ובתוספות ישנים שציינתי שם, עמ׳ 745, הערה 80, מפרש שגם הטבילה היא משום נקיות. והדברים קשים, והיכן מצינו טבילה משום נקיות, ואם חוששים שמא נגע במקום מלוכלך, או שמא נשארה צואה על בשרו, יקנח את עצמו היטב ויקדש ידיו ורגליו. ולא עוד שבבבלי זבחים כ׳ ב׳ רצו לפרש את הברייתא שלפנינו שכהן שיצא מחק למחיצת העזרה אם לשהות טעון טבילה, ביצא לדבר, ולאו דווקא להסך את רגליו. 14 ואף למסקנת הבבלי שם אין כאן אלא דחייה, שאין משם ראייה, אבל לא כיוונו לומר שיש כאן הכרח לפרש כן. ופירש״י שם: ״לשהות טעון טבילה. קס״ד משום היסח הדעת״, כלומר, ודכוותיה בסיפא: אם לפי שעה טעון קידוש ידים ורגלים הוא ג״כ משום היסה הדעת שמא נגע, ושמע מינה שלעניין קידוש ידים ורגלים חיישינן שמא נגע אפילו יצא לשעה. ודחה התלמוד שברישא הכוונה שיצא להסך את רגליו, וסיפא דומיא דרישא שלפי שעה פירושו שיצא להטיל מים, וצריך קידוש משום שהטיל מים, ומשום ניצוצות, ולא משום שיצא, עיי״ש להלן בפירש״י. והיה מקום לפרש שהיסח הדעת הוא משום שאנו חוששים שמא נגע בטומאת מעלות, עיין מ״ש לעיל הע׳ 13. אבל בבבלי שם (עיין לעיל בסמוך שם) משמע שאם יצא ולא קידש עבודתו פסולה, ודכוותיה בברייתא שלנו, אם יצא לשהות ולא טבל עבודתו פסולה, וכן מוכח מלשון הר״מ (עיין מ״ש בעמ׳ 745, שר 86), ולפיכך יש לתמוה היכן מצינו טבילה מדאורייתא שמחללת את העבודה 15 ולא עוד אם החשש הוא רק לטומאת מעלות שאינה צריכה הערב שמש מדאורייתא (ועיין מ״ש להלן סוף עמ׳ 951), הרי טומאה כזאת לא תחלל את העבודה בדיעבד. עיין ר״מ פ״ד מה׳ ביאת מקדש ה״ד. שאינה טעונה הערב שמש. ולפיכך הסקתי שם שלשיטת הר״מ גם הטבילה היא משום נקיות ומחללת את העבודה דומיא דקידוש ידים ורגלים אחרי שהטיל מים לשיטת הר״מ שם, ובכגון דא אין צורך בהערב שמש, עיין מש״ש. ברם עכשיו אני רואה שלשיטת כל המפרשים (חוץ מן הר״מ) הסוברים שבכל הנ״ל אינו מחלל את העבודה, אין צורך להטיל מחלוקת בין הירושלמי והבבלי. ולולא דברי בעלי תוספות ישנים (שהבאתי לעיל ריש ד״ה בבבלי) מסתבר לומר שתחילת הגזירה היתה שהבא בתחילה למקדש צריך טבילה, או משום טעמו של בן עזאי, או משום טעמו של ר׳ יהודה (טבילת סרך), עיין בתוספתא שם פ״א הט״ז ובמקבילות, ואח״כ אמרו שכל מי שיצא מן המקדש לשהות, דינו כאילו בא מתחילה למקדש, וצריך טבילה, וכמפורש בירושלמי: שנייא היא מסיכה שעשו אותה כהפלג. והיסח הדעת כאן הוא היסח הדעת מן המקדש, גם לפי הבבלי. ומשום כך כשיצא לשהות, וכן המסך רגליו, טעון טבילה, משום שדינו כבא מתחילה למקדש, וכל הטעון טבילה צריך קידוש ידים ורגלים, וממילא גם מטעם זה צריך קידוש ידים ורגלים. ויש כאן שתי תקנות. אבל משום נקיות היה מספיק בקידוש ידים ורגלים גם במסך את רגליו, ולא היה צורך בטבילה במקוה ובארבעים סאה. ומשום כך צריכים לפרש גם בתוספתא (פ״א הט״ז הנ״ל, עמ׳ 226, שו' 82): שאלו את בן זומא מה טעם לטבילה זו וכר, שאין הדברים דבוקים למה שלעיל בסמוך שם, אלא למשנתנו, כמו שפירשתי בפירוש הקצר, וכמו שיוצא ממקום הברייתא בירושלמי ובבבלי, וכמו שמוכח מדברי ר׳ יהודה שם, שטעמו נוהג רק בבא מתחילה למקדש. ואח״כ תקנו טבילה זו לכל יוצא מן המקדש לשהות, ודינו כבא בתחילה.] אבל בבבלי זבחים כ' ב': ת"ש יצא חוץ לחומת העזרה, אם לשהות טעון טבילה, אם לפי שעה טעון קידוש ידים ורגלים וכו', כגון שיצא להסך רגליו. הא בהדיא קתני לה. כל המיסך רגליו טעון טבילה וכו'. תני והדר מפרש. ועיין מ"ש להלן, שו' 86, סד"ה כהנים. ועיין ר"מ פ"ה מה' ביאת מקדש ה"ה ומ"ש בס' זבחי אפרים בזבחים שם.

282. שאלו את בן זומא מה טעם וכו'. ירושלמי פ"ג ה"ג, מ' ע"ב, בבלי ל' א'.

382-83. אם הנכנס מקודש לקודש מקום שאין ענוש כרת טעון טבילה וכו'. וכן פירשו את הברייתא בירושלמי הנ"ל: מה אם מקודש לקודש, שאינו ענוש כרת, טעון טבילה, מחול לקודש שהוא עונש כרת לא כל שכן. ואפילו מקודש לקודש יהא ענוש כרת? כיי דתנינן תמן השתחוה או ששהא כדי השתחויה וכו'. ומתוך הגירסא בירושלמי ובתוספתא ברור שכוונת הק"ו היא, מה קודש וקודש, שאין הבדל ביניהם לעניין כרת כשהלך שם בטומאה, 73 כלומר, מי שנטמא בעזרה, ונכנס מקודש לקודש, ואפילו כלפי פנים, אינו ענוש כרת אם יצא בקצרה דרך לולין. צריך כה"ג טבילה כשמשנה בין קדשי קדשים לקודש, הנכנס מחול לקודש, שאם הוא טמא חייב כרת מיד, כשהכניס ראשו ורובו, אינו דין שטעון טבילה, אפילו אם הוא טהור. 74 ואפילו נכנס שלא לעבודה, כמפורש בירושלמי, ולכל הפחות חייב לטבול מדרבנן, עיין בתוספות ל' א' ד"ה ומה. ושאל הירושלמי על עיקר הדין: ואפילו מקודש לקודש יהא טעון כרת? כלומר, מי שנטמא בעזרה ואינו פונה לחוץ, אלא הולך כלפני פנים, מקודש לקודש, יתחייב בכרת, כדין הנכנס מחול לקודש, ואפילו יצא בקצרה. ומשני הירושלמי כיי דתנינן תמן וכו', וקיצר הירושלמי וסמך על הסוגיא בירושלמי שבועות פ"ב ה"ד, ל"ד ע"א. ועיין בס' טל תורה לירושלמי כאן במקומו מה שתמה על בעל מנחת חינוך. ברם פירוש המפרשים בירושלמי שם לא זכיתי להבין, ועיין גם בנוע"י כאן פ"ג בסוגיין שנדחק מאד. ונ"ל לפרש בפשיטות ובתיקון קל של הגירסא. וכ"ה בשבועות שם: ניטמא בפנים, ונכנס לפני לפנים ? 75 כ"ה בכי"ל שם. וכ"ה בכל מקום בירושלמי ובמקורות א"י, ולפעמים אף בבבלי, עיין להלן פ"ב, הע' 46. והמגיה בירושלמי תיקן "ולפנים," בוי"ו. נשמעינ' מהדא השתחוה או ששהא כדי השתחויה. וכיון ששהא לאו כמי שהכניס ראשו ורובו, ות (=ואת) מר עד שישהא כדי השתחויה. וכא עד שישהא כדי השתחויה. ולית ליה פיתרא. ולפיכך נראה שצ"ל בירושלמי: ניטמא בפנים ונכנס [כ]לפני 76 כלפני=כלפי, וכן נמצא כתיב זה בתוספתא מגילה, לפי גירסת ר"א בן הר"מ בשו"ת שלו סי' ס"ב, הוצ' הרא"ח פריימן זצוק"ל, עמ' 63, וכן העתיק שם בשם הרמב"ם. וכ"ה כמה פעמים אצלו (בפיסקא מן התוספתא) בספרו כפאיה אלעאבדין, לפי הנספחים לספרו של נפתלי וידר השפעות איסלאמיות וכו', עמ' 92. והסופרים שלא היו רגילים בכתיב זה השמיטו את הכ"ף של "כלפני," ויצא להם: לפני, אבל באמת הכוונה היא: כלפי פנים, וכסיגנון הירושלמי כאן פ"ה ה"ב, מ"ב ע"ב: שהיתה שמאלו כלפי לפנים וכו', שהיה מתגלגל כלפי לפנים. לפנים? ופושט הירושלמי ממשנתנו שם ששנתה שאם נטמא בפנים אינו חייב עד שישתחוה, או שישהא כדי השתחויה. וסובר הירושלמי שהשתחויה כלפי חוץ באחוריו לקודש אינה השתחויה כלל, 77 עיין בבלי שבועות ט"ז ב' ובחי' הר"י מיגש שם סד"ה ואיכא דמתני. ואין השתחויה אלא באחוריו לחוץ ופניו לקודש, כלומר משתחוה כלפי פנים, ופירשה את משנתנו בדרך לא זו אף זו, לאו דווקא אם השתחוה, אלא אפילו שהא כדי השתחויה, 78 עיין בחי' הר"י מיגש הנ"ל. ושניהם צריכים שיעור (עיין להלן שם בירושלמי). ושואל הירושלמי: וכיון ששהא (כצ"ל במקום: ששהא), לא כמי שהכניס ראשו ורובו, ואת מר עד שישהא כדי השתחויה, כלומר, הלא נתחייב בשחייה כלפי פנים גרידא, שהכניס ראשו ורובו כלפי פנים, ולמה הצריכו שיעור כדי השתחוייה, 79 עיין מ"ש לעיל שקלים פ"ב, שו' 77–79. ובעל כרחינו אנו אומרים שאפילו נכנס כלפי פנים אינו ענוש כרת אלא אם השתחוה, או שהה כדי השתחוייה. [תיקונים והשלמות: אין צורך בכך, והירושלמי כשהוא שואל שם: ״ואת מר עד שישהא כדי השתחויה״ כוונתו לרישא ״עד שישתחוה״, ואגב שגומר שם ״ובא עד שישהא כדי השתחויה״ הוא אומר גם בתחילת המאמר כן, כדרך הירושלמי בכ״מ. וקושיית הירושלמי היא שאם נאמר שהוא חייב, כשהוא נכנם בעזרה עצמה כלפי פנים, למה אמרו [עד שישתחוה], או עד שישהה כדי השתחויה, והרי אינו חייב אלא כשמשתחוה כלפי פנים, וממילא כששהה גרידא עד הברכים גשתי אמות מקומתו, עיין מ״ש בשקלים, עמ׳ 697-696) כבר הכנים ראשו ורובו כלפי פנים, ונתחייב, ולמה חייבו אותו בהשתחוייה דווקא, ובעל כרחינו אנו אומרים שגם בהולך כלפי פנים הצריכו השתחוייה, או שיעור כדי השתחוייה (״ובא עד שישהא כדי השתחויה״).] ובבבלי ל' א': ומה המשנה מקודש לקודש, וממקום שענוש כרת למקום שענוש כרת וכו'. ופירש רש"י: ששני המקומות קודש, ועל שניהן ענוש כרת הנכנס בטומאה. ועיין מ"ש בתו"י ובתוספ' רי"ד שם (סד"ה אין אדם), ומ"ש בריטב"א שם. ועיין בפי' הרידב"ז לירושלמי כאן ד"ה שאלו.

484-85. לא היתה טבילה זו אלא מפני הצורך וכו'. בירושלמי הנ"ל: אלא מפני טבילת סרך. ובבבלי סרך טבילה היא זו וכו'. ובכי"ל שם (לפי דק"ס): סדר טבילה זו למה וכו'. ורגילה מלה זו במגילות ברית דמשק (סרך היחד). ובנוסח הארמי של צוואת השבטים (הצופה האנגלי סדרא ישנה כי"ט, עמ' 574): [כל] עובדיך בסרך וכו', [וכל די] תהוה עביד בסרך הוי עב[יד]. ונמסרה המלה "בסרך" בנוסח היוני שם: εν τάξει, כלומר, בסדר, עיין מ"ש בתס"ר ח"א, עמ' 188. אבל כאן פירושו מפני הסרך, אגב גררא.

585-86. נזכר שהוא טמא והולך וכו'. כלומר, טובל לקריו, ונמנע מלהכנס עד שיעריב שמשו, שהרי הוא טבול יום. ועיין מ"ש לעיל הערה 22.