תוספתא כפשוטה על יומא ב:טז

1126-127. נטל את הדם ממי שממריס בו וכו'. משנתנו פ"ה מ"ג. והיא חוזרת לפ"ד מ"ג: שחטו (כלומר, את הפר), וקבל במזרק את דמו, ונתנו למי שהוא ממרס בו וכו', כדי שלא יקרש.

2127-128. והזה ממנו על הפרוכת כנגד שני בדי ארון אחת למעלה וכו'. וכ"ה בד ובכי"ע. אבל בכי"ל ובקג"נ: והזה ממנו אחת למעלה וכו'. וכ"ה במשנתנו. והגירסא שלפנינו, המקויימת ע"י ד וכי"ע, היא תמוהה מאד, שהרי עדיין בדמים שבקדשי קדשים אנן קיימין, כמבואר למטה: היה מהלך לשמאלו עם הפרכת וכו'. ובס' תשלום אבודרהם, עמ' 56, מעיד על הנוסחא שלו בסדר אתה כוננת: ובנוסחא שלנו כתוב והזה ממנו על הפרכת כנגד הארון מבחוץ, ומעיר: וטעות [היא] שלא היה מזה אלא על הכפרת. והיה לפניו שם כעין הנוסח המשובש שבתוספתא כאן, וכלשון משנתנו פ"ה מ"ד בהזיות שעל הפרוכת. ובכ"י אדלר ה' (עיין בשנו"ס לסי' רב סעדיה, עמ' רע"ח): והזה ממנו על הכפורת כנגד הארון מבחוץ. אבל בנוסח שבס' רב עמרם, נ' ע"ב: ונכנס למקום שנכנס, ועמד במקום שעמד, והזה ממנו לפני הכפורת בין בדי הארון. וכ"ה בסי' אוצר התפילות ועוד. ובנוסח מהרי"ב (לפי עבודת ישראל, קע"ד ע"א): והזה ממנו על הכפורת בין בדי הארון. וכן הגיה הגר"א מדעתו בתוספתא כאן: על הכפורת (במקום על הפרוכת). והגירסא הנ"ל בס' העבודה: על הכפורת כנגד הארון מבחוץ, כוונתה שלא על הכפרת ממש היה מזה, אלא בסמוך לה. ואמרו בבבלי נ"ה רע"א: תנא כשהוא מזה אינו מזה על הכפורת, אלא כנגד עוביה של כפרת 58 בר"ח שם: אלא כנגד טפחה של כפרת הוא עביו. וכ"ה בכי"י, עיין דק"ס, עמ' 152, הע' ט'. ובר"מ פ"ג מה' עבודת יום הכיפורים ה"ה: ומזה וכו' בין בדי ארון קרוב לכפורת בטפח. וכן צ"ל גם בארחות חיים ח"א, ק"ח ע"ג ("לכפורת", "הכפורת", במקום "לפרוכת", "הפרוכת"). וכו'. ועיין בירושלמי פ"ה רה"ה, מ"ב ע"ג, ונחלקו שם אמוראים אם צריך שיהא נוגע, עיי"ש.

3128-129. ולא היה מתכוין להזות לא למעלה ולא למטה אלא כמצליף. משנתנו הנ"ל. תו"כ אחרי ספ"ג, פ"א ע"ב. ואמרו בבבלי נ"ד סע"ב: מאי כמצליף וכו' כמנגדנא. ופירש"י (ט"ו א'): כשליח ב"ד המכה ברצועה, זו למטה מזו, שאינו מכה במקום אחד, 59 ועיין רש"י נ"ז א' ד"ה כסדרן, ובזבחים ל"ח א' ד"ה כמנגדנא, ובפסיקתא זוטרתי אחרי, נ"ב ע"ב. ועיין בס' העבודה להרא"ש מ"ש בשם התוספות, ובתשלום אבודרהם, סוף עמ' 56. ועיין בתוספ' ישנים ט"ו א' ד"ה כמנגדנא. וכאן פירש: כמכה ברצועה שמתחיל מן הכתפים ומכה והולך למטה. ובפי' הראב"ד לתו"כ הנ"ל: כמלקה הזה שפעמים שמגביה את ידו, ופעמים שמורידה, וכולן במקום אחד, כך היה מזה למעלה ולמטה בהגבהת יד ובהורדתה. ובירושלמי פ"ה ה"ד, מ"ב ע"ג: מהו כמצליף וכו' כמטוורד. ובר"ח נ"ה א': ירושלמי כמטברר, פי' יש מי שאומרים שמטה ידו עד טבורו. ועיין אהצו"י, עמ' 63, ובמדרש הגדול ויקרא, עמ' 423, ובאוה"ג כאן, עמ' 56. ועיין ר"ח ט"ו ב', והשוה לשון פי' הראב"ד הנ"ל.

4129-130. וכך היה מונה אחת, אחת ואחת, אחת ושתים וכו'. וכ"ה בקג"נ, כסתם משנתנו פ"ה מ"ג. וכ"ה בכי"ע, אלא שהסיפא להלן חסירה שם, ואין בו יותר ממשנתנו הנ"ל. ובד ובכי"ל יש כאן השמטה, עיין בשנו"ס, אבל יתכן שהחסרון הוא להלן בסיפא, וכאן הגירסא שם: [ר' יהודה אומר משם ר' אליעזר] כך היה מונה וכו', והסיפא שלהלן חסירה שם. ולפי גירסא זו סתם משנתנו היא כר' יהודה. וכ"ה בבבלי נ"ה א': 60 לפי גירסת כי"ב וכ"י אוקספורד, עיין דק"ס, עמ' 153, הע' ב'. מתניתין מני ר' יהודה היא, דתניא אחת, אחת ואחת, אחת ושתים וכו' אחת ושבע דברי ר' יהודה. ר' מאיר אומר אחת, אחת ואחת, שתים ואחת, שלש ואחת וכו'. ולפנינו בבבלי (וכ"ה בכי"מ) המחלוקת של ר' מאיר ור' יהודה היא כלפנינו בכי"ו, וסתם משנתנו כר"מ. ולעצם העניין למדו בתו"כ אחרי סוף פרש' ב', פ"א ע"ב, בירושלמי פ"ה ה"ד, מ"ב ע"ג, ובבבלי נ"ה א', שההזאה הראשונה שלמעלה נמנית לחוד, ובהזיות שלמטה מתחיל מניין חדש. ואמרו בירושלמי ובבבלי שלפיכך חוזר על הראשונה כשמונה את ההזיות שלמטה, כדי שלא יטעה, שלא יבוא לבלול את ההזייה הראשונה בתוכן, עיין בתוספ' ישנים במקומו. וכן אמרו בירושלמי שם שלפיכך מונה כן: "כדי שיגמור הזיותיו מתוך שבע". ושאלו שם: והא קתני (צ"ל: תני) שבע ואחת. 61 והיינו דברי ר' יהודה להלן בסיפא, כפי' בעל ק"ע. והסיקו שם שעיקר הטעם הוא שתהא ההזאה הראשונה נמנית עמהן. 62 ולא איכפת לנו אם אומר אחת ושבע, או שבע ואחת, וכמו שפירשו בבבלי: מר כי אתריה ומר כי אתריה. ועיין מה שהאריך בפירוש הירושלמי בס' יש סדר למשנה שם. וכן ממה שהסיקו בתו"כ הנ"ל: שיהא מונה שבע פעמים, הרי אחת ושבע, אין ראיה שצריך למנות "אחת ושבע" (כדברי ר"מ כאן, או כדברי ר"י לפי המסורת האחרת), אלא עיקר הכוונה שם שצריך למנות את ההזאה הראשונה בהזאות שלמטה (ועיין בפירש"י לויקרא ט"ז, י"ד), ולא ירדו כאן כלל לסדר המניין (אחת ושתים, או שתים ואחת). ועיין בהגהות יפה עינים נ"ה ב'. ובתו"כ ויקרא, חובה, פרש' ג' ה"ט, י"ח רע"א: שבע פעמים, שיהא מונח שבע פעמים, לא אחת ושבע. ופירושו דלא ילפינן מיוה"כ, ואין שם הזאה למעלה כלל, 63 בתוספות ישנים נ"ז א' (נדפסו על הגליון נ"ח א') כתבו: וצ"ע אם היו בפר ושעיר ע"ז שמונה, או שבע. וכבר תמה עליהם בשיח יצחק שם, קס"ח ע"ג, מן התו"כ הנ"ל, מן הבבלי זבחים מ"ב א', ומנחות ט"ז א', שמפורש שם י"א של פר כהן משיח (כלומר, ז' על הפרוכת, וד', על מזבח הזהב). וכ"ה גם בתוספתא זבחים ספ"ד ומנחות פ"ו ה"י. וכן מפורש בתוספתא זבחים פ"ו ה"ז: טבל והזה שבע פעמים כנגד בית קדשי הקדשים. וכן פסק הר"מ בפ"ה מה' מעשה הקרבנות הי"ג. ועיין גם בס' גבורות ארי, מילואים נ"ז א' ד"ה דחזינהו. וצע"ג. ועיין ר"ח נ"ז סע"ב. שהרי לא כפל שם "יזה" כמו בפט"ז, י"ד. וכן בפרש' אחרי פ"ד סהי"ב, פ"א ע"ד (בהזיות שעל מזבח הזהב): שבע. יהא מונה שבע פעמים. לא אחת ושבע.

5131. ר' יהודה אמ' משם ר' ליעזר כך היה מונה וכו'. עיין מ"ש לעיל בסמוך.

6133. היה מהלך לשמאלו עם הפרכת. וכ"ה בד (אלא ששם בטעות "עד הפרוכת") ובקג"נ. ובכי"ע: מהלך בימינו עם הפרכת. ובכי"ל חסר כל זה. והנכון כלפנינו, שהרי כשחזר מן הארון חזר בדרך בית כניסתו, כלומר, הלך אחורנית ופניו כלפי ארון (כמשנתנו פ"ה סמ"א, לעיל הי"ג, וכמפורש בירושלמי ובבבלי למשנתנו), ונמצאת שמאלו לפרוכת, כדרך כניסתו מן הצפון לדרום, ששמאלו למערב. אבל עיין בירושלמי פ"ה ה"ג, מ"ב רע"ג.

7133-134. ולא היה מגיע לפרכת. אם הגיע הגיע. ברייתא זו נסמכת למשנתנו פ"ה מ"ד: נטל דם הפר והניח דם השעיר, והזה ממנו על הפרכת שכנגד הארון מבחוץ. ומפרשת הברייתא שלא היה הדם מגיע לפרכת וכו'. ובבבלי נ"ז א': תנא כשהוא מזה אינו מזה על הפרוכת אלא כנגד הפרוכת, ואם הגיע הגיע (כ"ה בכי"א, עיין דק"ס, עמ' 156, הערה ב') וכו', ותנן נמי גבי פר העלם דבר של ציבור כי האי גוונא, כשהוא מזה לא היו נוגעין בפרוכת, ואם נגעו נגעו. ובירושלמי פ"ה ה"ה, מ"ב ע"ד: הכל מודין בפר משיח ועדה שאינו צריך להגיע, מה פליגין בפר ושעיר של יום הכיפורים. אית תניי תני צריך שיהא נוגע. אית תניי תני אינו צריך שיהא נוגע וכו', אפילו תימר אין צריך שיהא נוגע, ואם (בכי"ל נגררה הוי"ו) נגע נגע.

8134-135. אמ' ר' לעזר בי ר' יוסה אני ראיתיה ברומי, והיו עליה טיפי דמים. בכי"ע בטעות: א' ר' יוסי וכו'. והנכון כלפנינו, וכ"ה בירושלמי ובבבלי הנ"ל. וכן מפורש במעילה י"ז ב' שר' אלעזר בר' יוסי ראה אותה בגנזי המלכות שברומי. 64 ועיין באיכה זוטא, הוצ' בובר, עמ' 79 ואילך, בה"ג ד"ו, קל"ז ע"ד, ד"ב עמ' 603 ואילך. ובגליון הש"ס לרע"א ציין לאבות דר"ן פמ"א שמפורש שם שמכתשת של בית אבטינס, שלחן ומנורה ופרוכת וציץ עדיין מונחים ברומי. 65 ועיין במאמרו המצויין של יוחנן לוי "גורלם של כלי הקודש אחר חורבן הבית השני" בספרו עולמות נפגשים, עמ' 255 ואילך. ובקשת של טיטוס ברומי מצויירים השלחן והמנורה ועוד שהביאו השודדים הרומאים לעירם. וכן מעיד ר"א בר' יוסי שראה ברומי את הציץ 66 ירושלמי כאן פ"ד ה"א, מ"א ע"ג. בבלי ס"ג ב', סוכה ה' א'. ואת כסא של שלמה 67 אסתר רבה פ"א, י"ב. ואת היתוש של טיטוס. 68 ב"ר פ"י, ז', עיין בשנו"ס בהוצ' תיאודור, עמ' 84. ועיין במנחת יהודה, עמ' 82. ור' שמעון שהיה יחד אתו ברומי (עיין מעילה י"ז ב' הנ"ל) מעיד: 69 ספרי זוטא ריש בהעלותך, עמ' 255. כשהלכתי לרומי וראיתי שם את המנורה היו כל הנרות מוסטרין כנגד נר האמצעי.

9135. ואמ' לי אילו מדמים של יום הכפורים. בד, בכי"ל ובקג"נ: ואמרו לי וכו'. וכן בבבלי נ"ז א' (כגי' גליון כי"מ): אמרו לו (צ"ל: לי) הללו של פר וכו', טיפי דמים ואמרו לי הללו (כגי' כמה כת"י, עיין דק"ס) של וכו'. ובירושלמי הנ"ל: אמרתי אילו מן הדמים וכו'.