תוספתא כפשוטה על יומא ב:ח

172-73. אגדיס בן לוי היה יודע פרק בשיר, ולא רצה ללמד. משנתנו ספ"ג. ובבבלי ל"ח ב' ובמדרש שה"ש הנ"ל הובאה ברייתא המפרשת את אומנותו, אבל בתוספתא ובירושלמי כאן לא נזכרה ברייתא זו. ובירושלמי שקלים פ"ה ה"ב, מ"ח ע"ד: אמר ר' אחא נעימה יתירה היה יודע, ואמרו עליו על הוגדוס בן לוי וכו', כעין הברייתא בבבלי הנ"ל. ובכי"מ שם חסר כ"ז, אבל ישנו בשאר הנוסחאות ובס' והזהיר, עמ' 219.

273-74. אמ' להם יודעין היו בית אבא שבית המקדש עתיד לחרוב וכו'. תשובה זו לא נמצא בפירוש בירושלמי, בבבלי ובמדרש הנ"ל. ובתוספ' ישנים ובתוספות הרא"ש ל"ח ב': הוגדס בן לוי וכו'. בתוספתא מפרש נמי עליה ששאלו לו מה ראית. אמר להם יודעין בית אבא וכו'. ובר"ח שם: הוגדוס בן לוי וכו', וגם זה הביא טעם לדבריו, וכיון לתוספתא כאן. ועיין בס' יש סדר למשנה ספ"ג, ומ"ש במבואי לח"א, עמ' ט"ו ואילך. ובירושלמי אמרו: וכולהן מצאו מתלא לדבריהן חוץ מבן קמצר (עיין להלן). וכן בבבלי הנ"ל: כולן מצאו תשובה לדבריהם וכו'. והיא מתלא היא תשובה, הוא טעם, עיין מ"ש בתרביץ ש"כ, עמ' 114.

375. כדרך שאומ' לפני המקום. בכי"ע נוסף: בדבר הזה מזכירין אותן לשבח. ועיין מ"ש לעיל, שו' 44, ד"ה ובדבר.

475-76. בן קמצר היה יודע את הכתב ולא רצה ללמד. משנתנו ספ"ג. ולא נתבאר לא בתוספתא, לא בירושלמי ולא במדרש הנ"ל מה היתה אומנותו. ובבבלי ל"ה ב': אמרו עליו שהיה נוטל ד' קולמוסין בין אצבעותיו, ואם היתה תיבה של ד' אותיות היה כותבה בבת אחת. ופירש"י במשנה (ל"ח א'): וכותב שם בן ארבע אותיות כאחת. ובתוספ' ישנים (ל"ח ב'): שהם היו כותבין כך, לפי שסבירא להו שאסור לספר בכתיבתו, כמו שמצינו במסכת סופרים, עיין מ"ש לעיל ח"א, עמ' 48. ועיין מ"ש במנחת חינוך סי' תל"ז. ועיין בפי' ר"י חייט, מערכת האחדות, ה' ע"ב. ברם בכתי"י הבבלי חסר כ"ז, ולא היה גם לפני כמה מן הראשונים, עיין דק"ס, עמ' 103, הערה ז'. ושמא אף היא היתה מאומניות שבמקדש כשאר האומניות שנזכרו כאן. ועיין במשנתנו רפ"ד: אחד כתוב עליו לשם. אבל עיין בירושלמי שם. ועיין להלן.

576. מה ראית שלא ללמד, דמם. וכ"ה בד (בדפוס ראשון, ובד"ח השמיטו את המלה "דמם") ובכי"ל. וכן בבבלי ל"ח ב' בכי"י, עיין דק"ס, עמ' 103, הערה ח'. ופירושו: שתק. ועיין מדרש תנאים, עמ' 56, ובספר הזכרון לכבוד רצ"פ חיות, עמ' ס"ד. ובמדרש שה"ש הנ"ל: ושתקו, ולא השיבו תשובה.

676-77. אלו מצאו תשובה לדבריהם. עיין מ"ש להלן, שו' 79–80, ד"ה על הראשונים.

777. בן קמצר לא מצא תשובה לדבריו. ופירשו בתוס' ישנים הנ"ל: דגבי ע"ז לא שייך כבוד של כתיבה. ועיין גם במאירי, ל"ג סע"ב (מן הספר). ובשלום ירושלים על הירושלמי פירש דכתיבה אין לה יחס לחורבן בית המקדש, שהרי היא נוהגת בכל זמן בכתיבת ס"ת, ועיין מ"ש לעיל, שו' 75–76, סד"ה בן קמצר.

877-78. הם בקשו להרבות כבודן ולמעט כבוד שמים וכו'. בבבלי ל"ח א': תניא אמר ר' ישמעאל פעם אחת הייתי מהלך בדרך ומצאתי אחד מבני בניהם, אמרתי לו אבותיך בקשו להרבות כבודן, ורצו למעט כבוד המקום וכו'. ובירושלמי כאן פ"ג ה"ט, מ"א ע"א, שקלים פ"ה ה"ב, מ"ט ע"א, נאמרו הדברים בשם ר' יוסה. ובשני התלמודים נסמכו לברייתא זו דברי ר"ע (לעיל שו' 70): מעתה אסור לספר בגנותן. ולפי זה אף הברייתא שלנו היא לפני שמצאו תשובה לדבריהן. ועיין להלן בסמוך. ועיין מאירי, ל"ד רע"ג (מן הספר).

978-79. ולא נמצא להם שם טוב וזכר טוב בעולם. במדרש שה"ש הנ"ל: ולא עוד אלא שאין להם לא נין ולא נכד בישראל. ועיין מ"ש לעיל, שו' 66, ד"ה שבועה, ומ"ש לעיל בסמוך.

1079-80. על הראשונים נאמ' זכר צדיק לברכה, ועל אילו נאמ' ושם רשעים ירקב. וכ"ה במשנתנו ספ"ג. ובכי"ע: ועליהם הוא אומ' ושם רשעים ירקב, והרישא חסירה שם. ובכי"ל הסדר הפוך: "ועליהם הוא או' וכו' ועל הראשונים נאמר זכר צדיק לברכה", ומסיים בדבר טוב. ובירושלמי ספ"ג (שקלים רפ"ה): מאן דאמר כשירי כל דור ודור בא למנות (כלומר במשנת שקלים פ"ה) על כולם הוא אומר זכר צדיק לברכה, מאן דאמר שהיה באותו הדור מנה מה שבדורו על כולם הוא אומר ושם רשעים ירקב, על מי נאמר זכר צדיק לברכה על בן קטין וחביריו. ועיין בפיה"מ להר"מ ספ"ג ובמאירי, ל"ג ע"ב (מן הספר) ואילך. ושמא נשנית משנתנו לפני המעשה של ר' יוחנן בן נורי שהרצה לר"ע (לעיל שו' 70), עיין בתוספ' רי"ד ספ"ג.