תוספתא כפשוטה על יומא ב:ז

161-62. אמ' ר' עקיבא סח לי שמעון בן לוגא וכו'. ירושלמי, בבלי (ועיי"ש בדק"ס, עמ' 101, הערה ע') ומדרש שה"ש הנ"ל.

265. אמרתי לו מה ראית אמ' למעלה עשן כנגדי. בד: אמר מעלה עשן כנגדי. בכי"ע: א' לי מעלה עשן כנגדי. ובכי"ל: אמ' לי הרי מעלה עשן לנגדי. וכן בשה"ש רבה הנ"ל: אמר לי והלא מעלה עשן כנגדי. ובירושלמי כאן: ולמה שחקתה, אמר לי על הכבוד המתוקן לצדיקים לעתיד לבוא, הרי מעלה עשן לנגדי. וכ"ה בשקלים בכי"ל ("והרי מעלה עשן לנגדי"), ונמחקה המלה "והרי", ונוסף בגליון בכ"י אחר: "ומה ראית". ובנוסח הנספח לבבלי שם: ומה ראית מעלה עשן עומד לנגדי. ובכי"מ שם: מעלה עשן כנגדי ראיתי. וכ"ה בבבלי כאן ל"ח א' בכי"מ ובכי"א, עיין דק"ס, עמ' 102, הערה ק'. ובתוספות ישנים ל"ח א': ה"ג בספרים ישנים ובכמה ספרים, ומה ראית והזכרת (צ"ל: ונזכרת) מעלה (ה)עשן כנגדו . פירוש אותו עשב שמעלה עשן כנגדו, ואינו מפצע לכאן ולכאן, אלא מתמר ועולה כמקל ראיתי וכו', דלספרים שמוגה בהם מעלה עשן כנגדי , אין הלשון מכוון דהוה ליה למימר ראיתי, או מעלה עשן אצלי. מיהו יש ספרים שכתוב בם במס' שקלים מעלה עשן עומד לנגדי. ובתוספתא כתוב ראיתי כנגדי. מיהו אותם ספרים דגרסי גירסא ראשונה יש לפרש כדפרישית. ויש תוספתא שנאמר בה מעלה עשן לנגדי, ולא כתוב בה לא עומד ולא ראיתי, ודומה שהגיהו עומד או ראיתי לתקן הלשון. ועיין בפי' הרש"ס לשקלים, מ"א ע"ב. ולפי גירסת כי"ו שלפנינו, משמע שצ"ל: למעלה עשן כנגדו , אבל מסתבר יותר שאין למעלה אלא "לי מעלה", 37 עיין לעיל עירובין פ"ה, הע' 26. כגירסת כי"ע וכי"ל.

366. שבועה היא בידינו שאין מראין וכו'. בשה"ש רבה הנ"ל: מסורת בידינו שלא להראות לאדם בעולם. אמרו לא באו ימים קלים בעולם עד שמת אותו התינוק. ועיין מ"ש להלן, שו' 78–79, ד"ה ולא נמצא.

466-67. אמ' ר' יוחנן בן נורי וכו'. ירושלמי, בבלי ומדרש שה"ש רבה הנ"ל.

570-71. מיכן אמ' בן עזיי משלך יתנו לך בשמך יקראוך ובמקומך יושיבוך וכו'. ופירש"י (ל"ח סע"א): "ממעשה בית גרמו ובית אבטינס שבקשו חכמים לדחותם ממקומם ולא יכלו", ולא עוד אלא שכפלו את שכרם, משלהם נתנו להם 38 עיין במשנתנו סוף עירובין, ירושלמי תרומות פי"א ה"א ובציונים של ר"י ענגיל בגליוני הש"ס לירושלמי שם. שהיו ראויים לכך, שהרי אחרים לא יכלו לעשות כמותם (כפי' ר' אליקים שהביא בדק"ס, עמ' 102, הערה ד', עיי"ש), ובשמם קראו להם כדי להושיבם במקומם וכו'. ורבינו אליקים (הנ"ל) פירש: בשמך יקראוך, כל מה שמגנין אותך ומחרפין אותך אל תחוש לכך, שלבסוף יקראוך בשמך כראוי לך , ומתפרסמין מעשיך הטובים, כאלו שבתחילה היו מזכירין אותן לגנאי ולבסוף הזכירום לשבח וכו'. ועיין מאירי ל"ד א' (מן הספר) שפירש כעין זה. ועיין מ"ש לעיל סה"ה, שו' 44, ד"ה ובדבר הזה. ובירושלמי ספ"ג: ועל כולן היה בן זומא אומר משלך יתנו לך ובשמך קורין אותך ובשבחך מושיבין אותך, ואין שכחה לפני המקום, ואין אדם נוגע במוכן לך. ובבבלי ל"ח סע"א הסדר אחר, ומסיים שם: ואין מלכות נוגעת בחברתה אפי' כמלא נימא. וכן מסיים במדרש שה"ש הנ"ל. ונראה לשער שבן עזאי (או בן זומא, לגירסת הירושלמי), שלא נסמכו, אמרו כן בתשובה לבריות המרננות "מה ראה פלוני לישב, מה ראה פלוני שלא לישב" (ספרי דברים פי' י"ג, עמ' 22): משלך יתנו לך, בשמך יקראוך ובמקומך יושיבוך וכו'. כלומר בשבחך יקראוך (עיין בלשון הירושלמי שלעיל) ובמקומך הראוי יושיבוך בישיבה. וכן באבות דר"ן פי"ד: לכולן קרא להן שמות (במקבילה שבמשנה שם פ"ב מ"ח: היה מונה שבחן). וכן להלן שם רפי"ח: 39 כגירסת ספר מוסר לר"י עקנין, עמ' 40. ועיין גם בהוספות בהוצאת רש"ז שכטר, ע"ג ע"א. קורא לחכמים שמות, ומונה שבחן וכו'. וכן להלן שם ספי"ח (סוף עמ' 68): היה קורא לחכמים שמות, לר"מ חכם וסופר וכו'. ובמקבילה שבבבלי גיטין ס"ז א': היה מונה שבחן וכו'. ובספרי עקב פי' מ"ח, עמ' 113: בשביל שאקרא חכם, בשביל שאשב בישיבה, ועיין בהערות הר"א פינקלשטין שם. ובבבלי סנהדרין י"ג ב': סמכין ליה בשמא . קרי ליה רבי. ולפיכך סיימו בבבלי ובמדרש: ואין מלכות נוגעת בחברתה וכו', כמו שאמרו גם כלפי ישיבות, עיין בבלי מו"ק כ"ח א'. ו"שם" הוא איפוא כשימושו במקרא, שם טוב, לשם ולתפארת (reputation), אנשי השם. ובתנחומא ריש ויקהל: שלשה שמות נקראו לו לאדם. אחד מה שקוראין לו אביו ואמו, וא' מה שקוראין לו בני אדם, ואחד מה שקונה הוא לעצמו, טוב מכולם מה שקונה הוא לעצמו. 40 ועיין הגירסא במקבילות בקה"ר רפ"ז ובמדרש שמואל פכ"ג, ו', הוצ' בובר, ל"ה ע"ב. ועיין בכד הקמח לרבינו בחיי סוף אות אבל (א'), הוצ' ר"ח ברייט, י"ד ע"א, ובצפחת השמן שם. ואף כאן הפירוש הוא: בשמך שקנית לעצמך יקראוך בני אדם. ובתנחומא כי תשא סי' י"ג: שם שקראה לו אמו אומתו, וצ"ל: אמו ואומתו (כגי' מדה"ג שם, הוצ' ר"מ מרגליות, עמ' תשמ"ז, שו' 7), כלומר, גם אחרים קראו לו בשם שנתנה לו אמו (ועיין שמו"ר פ"מ, ד').