תוספתא כפשוטה על יומא ג:ב

18-9. הזה על טהרו של מזבח שבע פעמים. פיסקא ממשנתנו פ"ה מ"ו. ומפרשת התוספתא שאין טיהרו אלא גגו, ועיין בבלי נ"ט א' ומ"ש מהרי"ן אפשטין במבואות לספרות התנאים, עמ' 236.

29. לא היה מזה לא על האפר ולא על הגחלים. ירושלמי פ"ה רה"ז, מ"ב ע"ד, בבלי נ"ט א'.

3אלא על גגו של מזבח. בבבלי הנ"ל: אלא חותה גחלים אילך ואילך ומזה, והוכיחו מכאן שטיהרו של מזבח פירושו גילויו של מזבח, כלומר גגו, עיין רש"י ט"ו רע"ב וזבחים ל"ה רע"ב. ועיין בפירוש ר' אליהו מזרחי ויקרא ט"ז, י"ט. וכן להלן בסוגיין: התם יהיב על גגו (ובכי"י ובראשונים חסרות שתי מלים אילו, עיין דק"ס). ובתו"כ אמור ספי"ז, ק"ד ע"א: על טהרה של מנורה שלא יסמכם בקיסמים ובצרורות. ועיין להלן מנחות פי"א הט"ז ובבבלי שם צ"ז א' ובגליוני הש"ס לר"י ענגיל כאן.

410. והיא נכפפת על הקיר. כלומר ההזייה נכפפת ומתפשטת על קיר המזבח, שהרי נתן בסמוך לקרן, כירושלמי הנ"ל. ובבבלי הנ"ל: היכן דגמרן מתנות דקרנות התם יהיב על גגו (עיין מ"ש לעיל בסמוך).

5על כל הזאה טבילה. כלומר, שלא יזה שתי הזיות מטבילה אחת (ר"מ פ"ג מה' עבודת יוה"כ ה"ו). וכן הדין בהזאות של כל החטאות, עיין להלן זבחים פ"ו ה"ז, תו"כ ויקרא, חובה פ"ג, י"ז ע"ד, בבלי זבחים צ"ג ב', מנחות ז' ב', והוא הדין בשאר הזאות, כמשנת נגעים פי"ד מ"י ופרה פ"ג מ"ט. ובס' הקבלה להראב"ד 5 סדר החכמים וכו', הוצ' נויבאוער ח"א, עמ' 68. מספר: והיה בקורטובא בית הכנסת ששמו בית הכנסת של בית המדרש, והיה שם דיין אחד ששמו ר' נתן, וחסיד וגדול היה, אבל לא היו אנשי ספרד בקיאין בדברי רבותינו ז"ל, ואעפ"כ באותו מעט שהיו יודעין היו עושין מדרש ומפרשים ועולים ויורדים. ופירש ר' נתן הדיין על כל הזאה טבילה, והיא במס' יומא , ולא ידעו לפרשה (כלומר, שסברו שאחר כל הזאה טובל כהן גדול במקוה). ור' משה ישב לפיאה אחת כמו שמש, וקם אל רבי נתן ואמר לו ר' משה זה, ר' פשו להו טבילות (כלומר, הרי שנינו במשנתנו: חמש טבילות ועשרה קידושין טובל כהן גדול ומקדש בו ביום, ולפי פירושם, הרי יש כאן הרבה יותר). וכששמע הוא והתלמידים את דבריו תמהו זה אל זה ושאלו ממנו לפרש להם ההלכה, ופירש להם ההלכה כהוגן. והואיל והלכה זו אינה נמצאת ביומא אלא בתוספתא כאן למדנו לפי דרכנו עד כמה היה לימוד התוספתא נהוג בישיבות בזמן ר' שרירא גאון, עיין מ"ש במבואי לתס"ר ח"ב, עמ' 8 ואילך. וכפירוש ר' נתן פירש רש"י ורבינו תם את "טובלין" שבמשנת מגילה ספ"ב, ועיין בתוספות מגילה כ' א' ד"ה ולא טובלין, שהוכיחו מן הירושלמי במקומו שהכוונה היא לא לטבילת הגוף במקוה, אלא לטבילת אזוב, כפירוש הריב"א, עיי"ש בתוספות ובחי' הרשב"א הוצ' רח"ז דימיטרובסקי, עמ' 89 ואילך, ובהערות שם.

610-11. נתן על הקרן מיכן ומיכן כשר. להלן זבחים פ"ו ה"ז וה"י, ולהלן שו' 33, בבי"ל. ופירשו בח"ד שם ובתוספות בכורים כאן שאם לא נתן על חוד הקרן, אלא בתוך אמה של חוד הקרן כשר בדיעבד, כמפורש בבבלי זבחים נ"ג א'.

711. מן הקרן ולפנים פסול. כלומר, שנתן על ירך בליטת הקרן לצד המזבח, 6 ברור שאף במזבח הזהב היו הקרנות בולטות, כמו שתרגם המיוחס ליונתן (שמות ל', ב'): מינו יהון קרנוי זקיפין . וגובהן לא נתבאר במקורות חז"ל. ועיין מה שהאריך בזה ר' אברהם בר' דוד הרופא בספרו שלטי הגבורים פל"ג, ל' ע"ג. ואף בו אם צרך ליתן על קרן מזרחית צפונית, ונתן על הבליטה מבפנים לצד המזבח, למערב, או לדרום, פסול. ועיין היטב בלשון רש"י זבחים נ"ג א' ד"ה אמה אילך (לעניין הקרנות של מזבח החיצון). או על גג הקרן פסול. וכן פסק הר"מ בפ"ד מה' יוה"כ ה"ב: ומזה על הקרנות מבחוץ . 7 ועיין גם בלשון תשלום אבודרהם, סוף עמ' 59. וכן בפ"ה מה' מעשה הקרבנות הי"ד: ונותן על קרנות המזבח מבחוץ . ובתוספות זבחים נ"ד סע"ב (לעניין מזבח החיצון): שלא היו המתנות למעלה, אלא כנגד חודה מבחוץ.

8שינה מתן קרנות פסול. כ"ה בכל הנוסחאות כאן ולהלן שו' 33, בכי"ל, ולהלן זבחים פ"ו ה"ז וה"י. והגירסא שבשנו"ס אצל צוקרמנדל בדויה מן הלב. וכ"ה גם בר"מ פ"ב מה' פסולי המוקדשין ה"ח בכל הדפוסים הישנים. ובד"ח בטעות הדפוס: שינה מתן קרבנות וכו'. ופירשו בח"ד כאן, בתוספות בכורים (בדרך אפשר) ובתכלת מרדכי ששינה את הסדר והתחיל מצד המערב. ופירוש זה קשה, שאם נפרש מתן קרנות - סדר מתן קרנות, הרי אפילו אם נתן מזרחית דרומית תחילה ג"כ שינה את הסדר שנשנה לעיל, ואינו מסתבר כלל שאם יצא חוץ למזבח, אלא שלא פנה לימין, תהיה עבודתו פסולה. יתר על כן כבר סתר בעל ח"ד בפירושו לזבחים פירוש זה, שהרי בזבחים שם פ"ו ה"י נשנית הלכה זו גם בחטאות החיצוניות, כפסק הר"מ בפ"ב מה' פסולי המוקדשין ה"ח הנ"ל. ולפיכך פירש שם: שלא נתן במקום הקרנות אלא במקום אחר שאינו מקום קרנות כלל. 8 ואף שם נטה לפרש שבחטאות הפנימיות של יוה"כ אם שינה את הסדר במתן קרנות לא כיפר. אבל הרי אין לפרש כן בפסק הר"מ שהבאנו בפנים שכלל את כל החטאות בהלכה אחת. ועיין מ"ש להלן, שו' 33–34, ד"ה ובכי"ל כאן. ואף פירוש זה קשה מאד, שהרי הלכה זו נשנית כבר לעיל, ובר"מ הנ"ל בוודאי שאין לפרש כן. ובקרית ספר על הר"מ שם פירש שהכוונה שהזה על זוית המזבח למטה מחוט הסיקרא. ובמרכבת המשנה שם (בח"ב) כתב: ופשוט בכוונת רבנו לפי מה שכתב בפ"ה מה' מעשה הקרבנות ה"ט דאין לך קרבן שטעון הזאת דם באצבע אלא חטאת בלבד, לפיכך אם נתן בכלי פסול, משא"כ בשאר קרבנות אם נתן באצבע כשר.

911-12. אם חסר אפי' אחת מן המתנות פסול. כמשנת זבחים פ"ד מ"ב ופ"ח מ"א ומנחות פ"ג מ"ו. ועיין להלן, שו' 33–34, ד"ה ובכי"ל.

1012-13. הקדים מתן שבע למתן ארבע יחזור ויתן מתן שבע על מתן ארבע עד שלא גמר את המתנות. כלומר, כל זמן שלא גמר את כל המתנות ולא שפך את שיירי הדם, יחזור ויזה שבע על טיהרו של מזבח אחרי מתן ארבע, והסגנון מגומגם קצת. ובכי"ל: יחזור ויתן מתן שבע לאחר מתן ארבע. גמר את המתנות מבפנים יצא ושפך וכו'. ולפי גירסא זו נמשכות המלות "גמר את המתנות" למטה. ובכי"ע חסרה כאן בבא זו, ואינה גם להלן זבחים פ"ו ה"ח, ונשנית בכי"ע כאן לעיל: ועל כל הזאה טבילה. הקדים דם מתן שבע למתן ארבע יחזור ויתן דם מתן שבע לדם מתן ארבע. נתן על הקרן מיכן ומיכן וכו'. ובמשנתנו פ"ה מ"ז: כל מעשה יום הכפורים האמור על הסדר, אם הקדים מעשה לחברו לא עשה כלום. הקדים דם השעיר לדם הפר יחזור ויזה מדם השעיר לאחר דם הפר. ואם עד שלא גמר את המתנות שבפנים נשפך הדם וכו'. ושמא יש לפנינו במלים "עד שלא גמר את המתנות" פיסקא קטועה ממשנתנו, כרגיל בתוספתא, עיין מ"ש לעיל ח"ב, עמ' 653, ובהערה 26 שם. ולעצם העניין לא נתבאר בתוספתא מה יעשה אם כבר גמר את המתנות, ונמצא שנתן על טיהרו של מזבח לפני שנתן על הקרנות, אם כיפר, או לא. והלכה שלנו היא כהלכה שהעתקנו לעיל ממשנתנו בהקדים דם השעיר לדם הפר, והעמידוה בבבלי ס"א א' במתנות שבהיכל. והוא הקדים דם השעיר לדם הפר בהיכל הוא הקדים מתנות שבע למתנות ארבע על מזבח הזהב. ובר"ח ס"א א' משמע שהוא לר' יהודה דווקא, 9 שהרי הוא מדגיש שם "שהיא עבודת חוץ". אבל לר' נחמיה הסובר שכל הנעשה בבגדי לבן מעכב, אף שם לא יצא אם הקדים, ואין לו תקנה. ברם לשיטת התוספתא והירושלמי 10 עיין מ"ש להלן שו' 19–22. ד"ה נמצאנו. שכולם מודים בדבר הנעשה בבגדי לבן שהוא מעכב, בעל כרחנו אנו אומרים שלא אמרו כן, אלא בדבר שאין לו תקנה (כגון שנשפך הדם, או שכבר גמר את המתנות), אבל בנידן דידן הרי יש לו תקנה, ואין הזייה מאוחרת שלא כסדרה מבטלת את המוקדמת, אלא יחזור ויזה את המאוחרת כסדרה, עיין בלחם משנה רפ"ה מה' עבודת יוה"כ. ועיין מ"ש בהר המריה שם ה"ד אות ט' דברים של טעם. ועיין מה שהארכנו בזה להלן שו' 33–34, ד"ה ומפירש"י שם.

1113-14. יצא ושפך שיירי הדם ליסוד מערבי של מזבח החיצון וכו'. משנתנו פ"ה מ"ו, להלן זבחים פ"ו ה"ח.

1214-15. ר' שמעון או' אילו ואילו ליסוד דרומי. וכ"ה להלן זבחים הנ"ל ובבבלי שם נ"ג סע"א וכאן נ"ט א'. ובארו שם שר' שמעון סובר שרק דרום מזבח החיצון מכוון נגד פתח ההיכל, וממילא כשיוצא מן ההיכל עם שיירי הדם של מזבח הפנימי נותן על המקום שהוא על פתח אוהל מועד. ועיין בבלי כאן ט"ז א' (ובמקבילות) ובתוספות שם ד"ה הא.

1315. אילו ואילו מתערבין באמה וכו'. משנתנו פ"ה מ"ו הנ"ל, ולהלן תוספתא זבחים הנ"ל.

1416. ומועלין בהן דברי ר' מאיר ור' שמעון וכו'. ירושלמי פ"ה ה"ז, מ"ג ע"א, בבלי כאן נ"ט סע"א, מעילה י"א א'. ועיין במשנתנו הנ"ל. ובכי"ל כאן ולהלן זבחים הנ"ל בכי"ו: ומועלין בהן בנחל קדרון וכו'. ובכי"ע כאן וכן בד להלן זבחים (בד"ח נשמט): ומועלין בהן לנחל (=בנחל) קדרון. אבל להלן מעילה פ"א הט"ז חסר "בנחל קדרון" גם בד, בכי"ו ובפיסקא שביחוסי תנאים ואמוראים הוצ' רי"ל פישמן, עמ' קע"ב. ומלשון כי"ע וכי"ל הנ"ל מוכח שכל המחלוקת היא דווקא לאחרי שיצא לנחל קדרון. ובמשנת מעילה פ"ג מ"ג: ר' שמעון אומר הדם קל בתחלתו וכו', יצא לנחל קדרון מועלין בו. ופירש"י שם י"א א': מועלין בו מדרבנן, אבל במקדש אין מועלין בו (כלומר, אפילו אחר זריקה) אפילו מדרבנן, לפי שאין גוזרין גזירות במקדש (עיין זבחים ע"ט ב', בתוספ' שם ד"ה ר"פ, ובדק"ס, עמ' 148, הערה ט') וכו', אבל מדרבנן מועלין כגון לאחר שיצא לנחל קדרון. אבל הר"ח כאן נ"ט ב' כותב: מועלין בהן. חייב קרבן מעילה, וסובר שמועלין מן התורה, וכן סובר רש"י במנחות נ"א ב' לפי ספרים ישנים שבשטמ"ק שם אות י"ד, וכן היה לפני רבינו שמחה ברש"י מנחות (עיין בס' יחוסי תו"א הנ"ל, עמ' קע"א), וכן היה לפני התוספות במנחות שם נ"ב א' ד"ה גזרו. וכן סובר הר"מ בפיה"מ למשנת מעילה הנ"ל, ורבינו שמחה הנ"ל. והביא ראיה מתוספתא מעילה פ"א הנ"ל, שמשמע שם שלר"ש מועלין בדמים לאחר שיצא לנחל קדרון, מפני שדינו כמקדיש דמים לבדק הבית, והביא גם את הירושלמי בפירקין הנ"ל. ולפ"ז מה שאמרו בבבלי כאן נ"ט רע"ב: עד כאן לא אמרו אלא מדרבנן, פירושו שהחכמים הם שגזרו על הדם בנחל קדרון, וממילא יש כאן איסור מעילה דאורייתא, ומה לי הקדיש בעצמו דם לבדק הבית, מה לי הקדישו החכמים, עיי"ש ביחוסי תו"א, עמ' ק"ע. והיא גם שיטת רבינו חיים בתוספות כאן נ"ט ב', זבחים מ"ו א' ד"ה הוא ומנחות נ"ב א' ד"ה גזרו. ורוב הראשונים סוברים שאף לר"מ ור' שמעון אין מועלין בדמים (אף לאחר שיצאו לנחל קדרון) אלא מדרבנן, עיין ברש"י ובתוספות הנ"ל, וכבר אסף את דבריהם בהר המריה על הר"מ פ"ב הי"א, אות כ"ח. ועיי"ש מה שתמה על הראב"ד ועוד, ולפי גירסת כי"ל וכי"ע כאן הנ"ל ברור שאין שום מחלוקת לפני שיצאו לנחל קדרון. ועיין בס' יחוסי תו"א הנ"ל, קע"ג ואילך.

1517. וחכמים אומ' אין מעילה בדמים. מקורות הנ"ל. ואמרו בירושלמי בסוגיין: ר' אבהו בשם ר' יוחנן כי הדם הוא בנפש יכפר. אין לך בו אלא כפרת נפש בלבד. ר' חייה בשם ר' יוחנן כל אוכליו יכרת אין לך בו אלא כרת נפש בלבד. ובבבלי נ"ט ב' (ובמקבילות): אמר עולא אמר קרא לכם שלכם יהא, דבי ר' ישמעאל תנא לכפר, לכפרה נתתיו ולא למעילה.