תוספתא כפשוטה על יומא ד:ה

121-22. לא ינעול אדם מנעל מסומר ויטייל בתוך הבית אפי' ממטה למטה. וכ"ה בד, והוא באשגרה מלעיל שבת פ"ד, שו' 24, כמו שהעירותי בתס"ר במקומו, ואינה עניין לכאן. והנכון הוא בכי"ע ובכי"ל: לא ינעל אדם סנדל 32 ואין הבדל בין מנעל וסנדל, עיין בתוספות ישנים בריש פ"ח, ועיין בלשון הברייתא שבבבלי שהבאנו להלן בסמוך בפנים. (בכי"ל: סנדלו) ויטייל וכו'. וכ"ה ברשב"א יבמות ק"ב ב' בשם התוספתא יומא פ"ד. 33 עיין לעיל הע' 5. ובבבלי שם: אחד מנעל ואחד סנדל ואנפיליא לא יטייל בהן לא מבית לבית ולא ממטה למטה. ועיין הפירוש להלן.

222-23. ורבן שמעון בן גמליאל מתיר. וכן היה רבן שמעון בן גמליאל אומ' אם היו וכו'. בכי"ו: ורבן שמעון בן גמליאל אומר אם היו וכו', והמלים "מתיר. וכן היה רבן שמעון בן גמליאל" חסרות שם. אבל כלפנינו כ"ה בד, בכי"ע, בכי"ל, ברשב"א הנ"ל ועוד (עיין להלן). ולכאורה היה אפשר לומר שהגירסא הנכונה היא בכי"ו, ולא נחלק אדם מעולם על האיסור לנעול סנדל אפילו בבית, וגירסת שאר הנוסחאות היא באשגרה מלעיל שבת פט"ז, שו' 43 ואילך. ברם הדיבור "ורבן" וכו' מוכיח שהוא חולק על הרישא, ובכי"ו ישנה השמטה ע"י הדומות. יתר על כן עדיין אין אנו בטוחים בגירסה הנכונה בשבת שם, ודווקא שם בכי"ע גורס כבכי"ו כאן, ואפשר שבשבת ישנה אשגרה מכאן, עיין מש"ש ד"ה רשב"ג וד"ה וכן היה. ועיין מ"ש להלן בסמוך. ולפי פשוטו חולק רשב"ג על הת"ק וסובר שההליכה בסנדל באופן ארעי אינה מוציאה אותו מכלל יחף כשם שרחיצה לשם הגנה על כליו אינה מוציאה מכלל עינוי. ועיין לעיל שם בבבלי וחולין ק"ז ב'.

323-24. אם היו ידיו מלוכלכות בטיט ובצואה מדיחן במים כדי שלא יטנפו כליו. וכ"ה ("ידיו") גם בד כאן ולעיל שבת פט"ז הנ"ל, ובקצת ראשונים שנביא להלן וברוב הנוסחאות שבבבלי שנביא להלן. אבל בכי"ע, בכי"ל ובראשונים שנביא להלן: אם היו רגליו מלוכלכות וכו'. וכ"ה לעיל שבת פט"ז הנ"ל ברוב הנוסחאות, עיין מש"ש שו' 43–44, ד"ה אם היו. ואף שם סיימו: כדי שלא יטנפו כליו. ובירושלמי כאן פ"ח ה"א, מ"ד ע"ד, ותענית פ"א ה"ו, ס"ד ע"ג, סיימו בברייתא הסמוכה להלן: היה הולך אצל רבו וכו', ניטנפו רגליו מטבילן במים ואינו חושש. והיא ברייתא סתמית, ולא סיימו בה הטעם של לכלוך כליו (בגדיו). וכן בבבלי ע"ז ב': ת"ר אסור לרחוץ מקצת גופו ככל גופו, ואם היו ידיו מלוכלכות בטיט 34 כ"ה בכי"י, בר"ח, אצל הגאוגים והראשונים, עיין דק"ס, עמ' 244, הע' ק'. ובצואה רוחץ כדרכו ואינו חושש. ומכאן שהדין מוסכם, ואין מחלוקת בדבר, ואין הטעם תלוי בלכלוך כלים. 35 בר"מ פ"ג מה' שביתת עשור ה"ב: רוחץ מקום הטנופת כדרכו וכו'. ועיין בבלי ביצה י"ח א' ומ"ש בשאילת שלום לשאילתות סי' קס"ז, אות קע"ג. וכיוון מדעתו לדברי המאירי בבית הבחירה לביצה שם, עמ' 105. ובס' יחוסי תו"א ערך זעירא, הוצ' הרי"ל מימון, עמ' קס"ד: גרס בתוספתא דסדר יומא פ' אחרון היה רשב"ג [אומר] אם היה ידיו מלוכלכות בטיט ובצואה מדיחין במים כדי שלא יטנפו כליו, ובגמרא דידן לא תלי טעמא בהכי. וברשב"א יבמות ק"ב ב' כתב (על הברייתא בבבלי שם): וכעניין זה בעצמו תניא בתוספת יומא בפ' ד', דתניא התם לא ינעול אדם סנדל ויטייל בתוך הבית אפילו ממטה למטה רשב"ג מתיר. וכן היה רשב"ג אומר אם היו רגליו מלוכלכות בטיט ובצואה מדיחן במים, כדי שלא יטנפו רגליו את בגדיו (זהו פירוש הרשב"א ל"לא יטנפו כליו") ע"כ לשון התוספתא. והגע עצמך מה ענין זה אצל לא ינעול אדם סנדל ויטייל בתוך הבית, אלא ודאי דת"ק סבר דאפילו לשמר רגליו שלא יטנפם 36 עיין לעיל שם ברשב"א שפירש בתוך הבית וממטה למטה לישנא מעליא נקט, והכוונה לבית המים, או למקום מטונף, ואפשר שרבינו פירוש "טיול" שלפנינו ע"פ לשון המדרשות, עיין ב"ר פ"י, ז', עמ' 81, וי"ר פכ"ב, ד', הוצ' ר"מ מרגליות, סוף עמ' תק"ה ובמקבילות. ועיין מ"ש על טיול בבית לעיל שבת פ"ג, הע' 9. לא ינעול את הסנדל, ורשב"ג סבר דלשמר רגליו ובגדיו מלכלוך שרי, וטעמא הוא דיהיב למלתיה, אמאי דקא שרי לנעול ולטייל, משום דאלו נתלכלכו שרינן ליה להדיחן במים, אם כן נתיר ליה בתחלתו לנעול את הסנדל כדי שלא יצטרך להדיח רגליו בסופו. והובאו דבריו בריטב"א שם ד"ה דתניא, ובנימוקי יוסף שם סי' קכ"ח. וכנראה שעיקר הכוונה היא שהת"ק אוסר לנעול את הסנדל אפילו ללכת בתוך הבית וממטה למטה, ואעפ"י שרגליו מלוכלכות, ושטיחים מוצעים בתוך הבית, ואם יטייל בלי סנדל יטנפם ברגליו, אסור לו לנעול את הסנדל, ומוטב לו לרחוץ את רגליו משום טינוף, מאשר להגן על כליו בסנדל שברגלו. ורשב"ג מסתייע בהלכה פסוקה שמותר לרחוץ את רגליו (אפילו אינו מקפיד על לכלוך רגליו) כדי לשמור על נקיון כליו, ואינו מבדיל בין היתר רחיצה מחמת לכלוך ובין היתר נעילת הסנדל מחמת לכלוך, ובזה נחלק עליו הת"ק, ומחלק ביניהן. ובסמ"ג לאווין ס"ט, כ"ד ע"ב: "ובתוספת' דיומא תניא וכן היה רבן שמעון בן גמליאל אומר היו רגליו מלוכלכות בטיט ובצואה מדיחן במים, כדי שלא יטנפו כליו, ואין שם מחלוקת בדבר". ודבריו קשים, והרי כבר הביא לעיל שם את הבבלי ואת הירושלמי לעצם הדין ומה הוסיף בתוספתא כאן. ובהגה"מ פ"ג מה' שביתת עשור ה"ב, בד"ק: ואין חלוק בכל מקום שהוא , בין בגופו בין בידיו בין ברגליו, דתניא בתוספתא היו ידיו מלוכלכות בטיט או בצואה מדיחן במים, כדי שלא יטנפו כליו' ואין חלוק בדבר . בס"ה (=בספר המצות). והואיל והסמ"ג גרס גם בבבלי (עיין לעיל שם): ואם היו ידיו מלוכלכות בטיט וכו', הרי אין התוספתא מוסיפה כלום על הבבלי. ואפשר שכוונתו על הטעם שנתנה התוספתא, והואיל ומשום טינוף בגדים אתינן עלה, הרי אין חילוק במקום חטינופת שעל גופו, שבכל מקום יש חשש שמא יגע שם בבית ידו. אבל מסתבר יותר שהגירסא הנכונה היא בהגה"מ ד"ו ואילך: וכתב בס"ה דאין חילוק בכ"מ שהוא בין בגופו בין ברגליו, דתניא בתוספתא אמר רשב"ג היו רגליו מלוכלכות בטיט וצואה מדיחן במים, כדי שלא יטנפו כליו, ואין חלוק בדבר (כלומר, בין ידיו שבבבלי ובין רגליו שבתוספתא). וכצ"ל גם בסמ"ג לפנינו: ואין שם חלוק בדבר. וכן יוצא ברור מדברי או"ז ח"ב, ה' יוה"כ סי' ע"ז, ס"ג סע"ד: וכמו שהתרנו בידיו מלוכלכות לרחוץ כדרכו, ה"נ רגליו מלוכלכות וכו', ותניא נמי בתוספתא וכך היה רבן שמעון בן גמליאל אומר אם היו ידיו, או רגליו (והיתה לפניו הרכבה של שתי הגירסאות), מלוכלכות בטיט ובצואה מדיחן במים כדי שלא יטנפו כליו.

424-25. היה הולך להקביל פני אביו פני רבו פני תלמידו עובר כדרכו בים ובנהר וכו'. וכ"ה בד, ובכי"ל, ובס' יחוסי תו"א הנ"ל, ובראשונים שנביא להלן. ובכי"ע חסר "פני רבו". ובירושלמי הנ"ל: היה הולך אצל רבו אצל בתו, ועבר בים או בנהר אינו חושש, ניטנפו רגליו מטבילן במים ואינו חושש, עיין מ"ש לעיל, שו' 23–24, ד"ה ובירושלמי. ובבבלי ע"ז ב': ת"ר ההולך להקביל פני אביו או פני רבו או פני מי שגדול ממנו עובר עד צוארו במים ואינו חושש. איבעיא להו הרב אצל תלמיד מהו וכו'. וברי"ץ גיאת ח"א, עמ' נ"ג: ובתוספתא מצינו היה הולך להקביל פני אביו ופני רבו ופני תלמידו עובר כדרכו בנהר במים עד צוארו ואינו חושש, ומשובשת היא בודאי, דאי ס"ד פני תלמידו דוקא הוא (כלומר, שבבא זו דווקנית היא, ואינה משובשת), מפני מה לא סמכו עליה בעלי תלמוד וקבעו אותה ללמוד ממנה, הילכך אין לנו לסמוך עליה וכו'. והובאו דבריו בקיצור ברא"ש פ"ח סי' ה', אצל רבינו ירוחם ס' אדם נתיב ז' ח"ב, ובר"ן סי' תתקס"ה. ולפני בעל העיטור היתה, כנראה, הגירסא בתוספתא כאן: פני רבו, פני תלמיד, ופירש תלמיד חכם הגדול ממנו, שכ"ה בעיטור סוף ה' יוה"כ, הוצ' רמא"י, ק"ו ע"א: ובתוספתא גרסינן פני רבו או פני ת"ח הגדול ממנו. ויפה הגיה הרמא"י שם שצ"ל: או פני תלמיד [פי' פני ת"ח] הגדול ממנו. ובתניא סי' פ': ובתוספ' גרסינן מפני רבו או מפני תלמיד חכם הגדול ממנו בחכמה (והיתה לפניו בעיטור הגירסא המקוטעת שלפנינו). וברא"ש הנ"ל: ובעל העיטור כתב דתוספתא פני רבו, או פני ת"ח שגדול ממנו קאמר. וכ"ה בר"ן הנ"ל. וכן אצל רבינו ירוחם הנ"ל: וכן כתב בעל העיטור, וכתוב בתוספות פני אביו או פני תלמיד חכם, ורוצה לומר חכם שגדול ממנו. ועיין דק"ס, עמ' 245, סוף הערה א'. ובר"מ פ"ג מה' שביתת עשור ה"ו: ההולך להקביל פני רבו וכו'. ובס' מנוח שם, ל"ז ע"ב: ודוקא תלמיד לרב, אבל רב לגבי תלמיד אסור לעבור וכו', ואע"ג דתניא בתוספתא דאפי' לפני תלמידו מותר, ההיא איכא לתרוצה דבתלמיד הגון מיירי שחייב הרב לילך אצלו, וכדאקשינן התם פ"ק דתענית (ז' א') וכו', ומתרצינן כאן בתלמיד הגון כאן בתלמיד שאינו הגון וכו'.

526-28. הזבין והזבות טובלין כדרכן בלילי יום הכפורים הנדות והיולדות טובלות כדרכן בלילי יום הכפורים. בעלי קראין טובלין כדרכן בלילי יום הכפורים. וכעין זה בד, אלא שבסיפא גרס: בעלי קירויין טובלין כדרכן ביום הכפורים. ובכי"ע גורס בשתי הבבות הראשונות "ביום הכיפורים", והבבא של בעלי קירויין נשמטה שם. וקרוב לוודאי שנשמטה ע"י הדומות, וגרס אף שם: ביום הכפורים. וכן בס' יחוסי תו"א הנ"ל, סוף עמ' קס"ד ואילך, הביא את התוספתא, וגרס בכולן: ביום הכפורים. ובכי"ל גרס ברישא: הזבין (והנדות) והזבות טובלין כדרכן ביום הכפורים, הנדות והיולדות טובלות כדרכן בלילי יום הכפורים, בעלי קריין טובלין כדרכן ביום הכפורים. ועיין בבבלי פ"ח א' בשתי הברייתות, ובדק"ס שם, ועיין מ"ש להלן. והנה גירסת כי"ל מתאימה לגירסא המתוקנת ע"י המפרשים שבבבלי (בהוצ' שלנו) פ"ח א' בברייתא השניה: ורמינהו הזב והזבה המצורע והמצורעת ובועל נדה וטמא מת טובלין כדרכן ביוה"כ, נדה ויולדת טובלות כדרכן בלילי יוה"כ, בעל קרי טובל והולך כל היום כולו. וברש"י שם כותב עלה: ה"ג בתוספתא. וכוונתו לעיקר הדברים שנזכר שם מפורש שביוה"כ עסיקינן. וכן כותב רש"י על הברייתא שלעיל שם: דתניא כל חייבי טבילות טובלין כדרכן ביום הכפורים וכו'. וברש"י שם: הכי גרסינן בתוספתא כל חייבי טבילות טובלין כדרכן ביום הכפורים. הנדה ויולדות טובלות כדרכן בלילי יוה"כ וכו'. וכבר העיר בתוספ' רי"ד בסוף מכילתין: כתב המורה ה"ג בתוספתא כל חייבי טבילות וכו'. ונ"ל דל"ג הכא כל חייבי טבילות ונדה ויולדת כלל וכו', ובמתניתא בתרייתא דורמינהו ודאי גרסי' יוה"כ וכו', והכי איתא בתוספתא, אבל מתניתא קמייתא ליתא בתוספתא. ולפיכך נ"ל קרוב לוודאי שהגירסא הנכונה היא בס' יחוסי תו"א הנ"ל, והיא היתה גם גירסת כי"ע, ובכל הבבות גרסינן: כדרכן ביום הכפורים, וכל אחד כדרכו וכדינו, זבין וזבות טובלין ביום, ונדות ויולדות טובלות בלילה, ובעל קרי טובל בין ביום ובין בלילה. ונראה שכן היתה הגירסא בתוספתא גם לפני רש"י פ"ח רע"א, שאמרו בבבלי שם: דתניא כל חייבי טבילות טובלין כדרכן ביום הכפורים, 37 וכ"ה בכ"י אוקספורד שם, עיין דק"ס, עמ' 312, סוף הע' א'. וכן מביא המאירי בשם "ורוב מפרשים גורסין בה". אבל בכי"מ ובכ"י ב' שם: דתניא כל חייבי טבילות טבילתן ביום, ונדה ויולדת טבילתן בלילה וכו'. וכ"ה בר"ח (אלא שנשמטה שם שורה) ובתוה"א להרמב"ן, עניין מלאכה, נ"ו סע"ד, וכן מביא המאירי בשם "גדולי קדמונינו" (=הר"א אב"ד), וכ"ה לעיל בבבלי ו' א', ולא נזכר שם יוה"כ כלל. ובאמת בעניין זה היתה לו לבבלי ברייתא אחרת ששנתה: כל חייבי טבילות טובלין כדרכן בין בתשעה באב בין ביוה"כ , כמו שהיא בשבת קי"א א', ביצה י"ח ב' ותענית י"ג א'. וכ"ה בירושלמי ביצה פ"ב ה"ב, ס"א ע"א. ואף בה"ג, ד"ו ל' ע"ג, ד"ב, עמ' 153, אין הכוונה לברייתא שלנו ביומא כאן, אלא למקומות הנ"ל בבבלי. ועלה אמר רש"י: הכי גרסינן בתוספתא כל חייבי טבילות טובלין כדרכן ביום הכפורים. וכוונת רש"י היתה להוציא מן הגירסא שהבאנו לעיל בהערה 37. וגרס כאן בכל הבבות: כדרכן ביום הכפורים, אבל לא התכוין כלל לומר שהגירסא בתוספתא היא בדיוק כמו בברייתא שם, ובזה אזלה תמיהת בעל תוספ' רי"ד הנ"ל. וכן בשבת קכ"א א': והתניא הזב והזבה וכו'. וברש"י שם: ברייתא זו אצל יוה"כ שנויה בתוספתא דיומא. הרי לך ברור שאף להלן בסוגיין בברייתא דורמינהו לא התכוין רש"י לגירסת התוספתא בדיוק. ולפי גירסא זו סובר הת"ק שטבילה בזמנה מצוה, וכל הטמאים שנשנו למעלה טובלין כדרכן בזמנן, ואפילו ביוה"כ. אבל הכרח אין בה, ואפשר שת"ק סובר שמותר לטבול ביוה"כ לשם מצוה, הואיל ואינו מתכוין לתענוג, ואפילו כבר עבר זמנם, וזב טובל אפילו אם כבר יכול היה לטבול מערב יוה"כ, וכן כולם. וכבר נחלקו בזה הראשונים, עיין בתוה"א עניין מלאכה, נ"ו ע"ד ואילך, בתוספ' ישנים כאן במקומו, במאירי סוף מכילתין שהביא כל השיטות ועוד. ועיין מ"ש להלן בדברי ר' יוסי בר' יהודה. ובפסיקתא רבתי רפמ"ה, קפ"ה ע"ב: כך שנו רבותינו, מי שראה קרי ביום הכפורים רוחץ כדרכו ביום הכיפורים, בלבד שילך וירחץ במקום צנוע. 38 וברוקח סי' רי"ז (והעיר עליו הרד"ל בפסיקתא רבתי שם במקומו): בעל קרי טובל כדרכו ביום הכפורים, במדרש הרנינו ובלבד שירחץ במקום צנוע וכו', ראה קרי ביום הכפורים, וכל חייבי טבילות טובלין ביום הכפורים. ואמר במדרש הרנינו בפסיקת' רבתי א"ר אבא בשם ר' אחא ובלבד שירחץ במקום צנוע, שלא התירו אלא לטהרתך לכפר מעונותיך. ועיין בירחון הסוקר ש"א, עמ' 14, ועמ' 70. ובירושלמי כאן פ"ח ה"א, מ"ז ע"ד, ברכות פ"ג ה"ד, ו' ע"ג, תענית פ"א ה"ו, ס"ד רע"ד: יום הכפורים אסור באכילה וכו' (כלומר משנתנו רפ"ח), ותני עלה בעלי קריין טובלין כדרכן בצנעה ביום הכפורים. והיא הברייתא שלפנינו, אלא שהירושלמי הוסיף כפירוש "בצנעה", ע"פ המעשה בר' יוסי שמביא אח"כ. ובבבלי פ"ח א': תנו רבנן הרואה קרי ביום הכפורים יורד וטובל וכו'. ובחילוקי מנהגים שבין אנשי מזרח ובני א"י סי' ט': שהן דורשין בעלי קריין רוחצין בצינעה בשבת וביום הכיפורים כדרכן וכו', ועיין בהוצ' ר"מ מרגליות, עמ' 108 ואילך.

628-29. ר' יוסה בי ר' יהודה או' מן המנחה ולמעלה לא יטבול עד שתחשך. וכ"ה ("לא יטבול") גם בד (ושם: אלא עד שתחשך) ובכי"ל ובתוה"א להרמב"ן הנ"ל, נ"ז ע"א. ובכי"ע: לא יטבילו, ובס' יחוסי תו"א הנ"ל: לא יטבלו. ומגירסת התוספתא משמע שר' יוסי בר' יהודה אוסר לטבול מן המנחה ולמעלה, כמו שהוכיח מכאן הרמב"ן הנ"ל. וסובר ר' יוסי בר' יהודה שלא התירו לטבול ביוה"כ אלא בעלי קריין לפני שהתפללו מנחה, מפני שבעל קרי אסור בתפילה, אבל אחרי שהתפללו מנחה אסור לטבול, ויכול להתפלל נעילה בערב. ולפ"ז חולק ר' יוסי בר' יהודה על טבילת זבים וזבות ביוה"כ, שהרי הם מותרים בתפילה (עיין לעיל ברכות פ"ב הי"ב ובמקבילות), עיין בס' הישר לר"ת סי' שי"ט, ל"ג ע"ג, ובתוה"א להרמב"ן הנ"ל ועוד. ובבבלי כאן פ"ח א': ר' יוסי אומר מן המנחה ולמעלה אין יכול לטבול. ובכי"מ ובכ"י אוקספורד שם: מן המנחה ולמעלה שוב אינו צריך. ובכ"י ב' שם: אין צריך לטבול, וכ"ה בשבת קכ"א א' (דק"ס, עמ' 312, הערה ה'). וכן בר"ח כאן פ"ח ב': שוב אינו צריך, ועיין בתוספות שבת שם ד"ה ה"ג, בתוספ' רי"ד, בתוספ' ישנים ובמאירי סוף מכילתין. ברם אף הגירסא "צריך" אינה סותרת בהכרח את גירסת התוספתא, עיין מ"ש לעיל עירובין פ"ה, שו' 46–47, ולעיל ח"ב, עמ' 785, הערה 35. ולעומת זה פירשו בתו"י פ"ח א' ד"ה ה"ג לא יטבול אף את הלשון שלנו "לא יטבול" שכוונתו אינו צריך לטבול, מפני שהוא סובר שנעילה אפשר להתפלל בלילה, ולפיכך אינו צריך לטבול עד שתחשך, בשעה שצריך להתפלל נעילה. אבל לפני זמן זה צריך לטבול משום תפילה, ובזבים ובזבות וכו', אין כלל מחלוקת בין הת"ק ור' יוסי. ואעפ"י שבבבלי גרסו בברייתא זו ר' יוסי (סתם) הסיקו שר' יוסי שלפנינו הוא ר' יוסי בר' יהודה. ואין לדעת אם הברייתא כאן כבר תוקנה ע"פ הבבלי, או שהיתה להם מסורת בבבלי שר' יוסי שלנו הוא ר' יוסי בר' יהודה, כמו שמצוי גם במ"א, עיין מכות ו' ב', נזיר נ"ה א', בהגהות הרש"ש שם, ומ"ש בתס"ר ח"ג, עמ' 122.

729-30. ר' יוסה או' כהנים טובלין כדרכן עם חשיכה, כדי שיאכלו בתרומה לערב. וכ"ה ("ר' יוסי") גם בד ובכי"ל. ובכי"ע: ר' יוסי בר' יהודה אומ' וכו'. ובס' יחוסי תו"א, עמ' קס"ה הנ"ל: ר' יהודא אומר וכו'. ויפה פירש ר' שלום אלבק (עיין מ"ש לעיל ח"א, עמ' 1, הערה 3) שהכוונה לכהנים טהורים שהיו נוהגים לטבול בכל יום עם חשיכה, ואף להם התירו טבילה זו ביוה"כ עם חשיכה, ואין בה משום רחיצה ביוה"כ, אעפ"י שטבילה זו אינה אלא חומרא.

830. חטאת ואשם ודיי מכפרין על מה שכת' להם. משנתנו פ"ח מ"ח, והוסיפה התוספתא: על מה שכת' להם, כלומר, מכפרים כל אחד כדינו, על מה שכתוב בפרשיות שלהם בתורה. אבל אשם תלוי אינו מכפר כפרה גמורה, אלא תולה ולכשיוודע לו חייב להביא חטאת, עיין בבבלי פ"ה ב'.

930-31. מיתה ויום הכפורים מכפרין וכו'. משנתנו הנ"ל, ומפרשת התוספתא שהקלות הן עשה ולא תעשה חוץ מלא תשא, והחמורות הן כריתות ומיתות ב"ד ולא תשא עמהן, וכל הברייתא בבבלי פ"ה סע"ב, אלא שהסיפא נשמטה שם בדפוסים, וישנה בר"ח פ"ו א', ובכי"י הבבלי (עיין דק"ס, עמ' 291, הערה ס') ובבלי שבועות ל"ט א'. ועיין בירושלמי פ"ח ה"ו, מ"ה ע"ב, שבועות פ"א ה"ט, ל"ג ע"ג. ועיין מ"ש להלן בסמוך בשם המכילתא.

1033-34. ר' יהודה אומ' כל שהו מלא תשא ולמטה תשובה מכפרת, וכל שהוא מלא תשא ולמעלה וכו'. וכ"ה בבבלי פ"ו א'. ובמכילתא יתרו פ"ז, עמ' 229: רבי אומר כל שהיא מלא תשא ולמעלן התשובה מכפרת. מלא תשא ולמטה, ולא תשא עמהם, התשובה תולה ויום הכפורים מכפר. ואי זה הוא מלא תשא ולמעלה עשה ולא תעשה, חוץ מלא תשא. מלא תשא ולמטה דברים שחייבין עליהן מיתת בית דין, מיתה בידי שמים כרת ומלקות ארבעים חטאות ואשמות ולא תשא עמהן. ולפי גירסא זו ("ומלקות ארבעים") המכילתא מסייעת לדברי רב יהודה בבבלי פ"ה ב' (וכברייתא שניה שם פ"ו א'), 39 עיין מכילתא דרשב"י, הוצ' הרד"צ הופמן, ריש עמ' 107, ומדרש הגדול שמות, הוצ' הר"מ מרגליות, עמ' ת"ח. שלא תעשה פירושו לאו שניתק לעשה, שאין לוקין עליו. וה"ה לאו שאין בו מעשה, עיין מ"ש בס' הכריתות, לשון למודים ש"ג, סי' כ"ט, ד"ה אגב גררא. ובגבורות ארי פ"ה סע"ב ד"ה ה"ק כיוון מדעתו לדעת בעל ס' הכריתות. והנה במכילתא הגירסא היא מלא תשא ולמעלן התשובה מכפרת וכו', והמפרשים הגיהו שם כלפנינו בתוספתא ובבבלי הנ"ל. וקשה להגיה את כל הנוסחאות (גירסת מדרש חכמים אינה באה כאן בחשבון, מפני שהוא נוסח "מתוקן"), ואף במכילתא ד"ו שבידי 40 עיין מ"ש עליה בקרית ספר שי"ג, עמ' 110 ואילך. אין שום הגהה בגליון. ולפיכך נראה שהתנא קרא "למעלן" את הקל קל, ו"למטה" הוא החמור חמור. ולעצם העניין נראה שר"י חולק על הת"ק. והת"ק מפרש את משנתנו, שמיתה בלא תשובה אינה מכפרת (כמפורש במשנתנו), אבל ר"י אינו מזכיר כאן מיתה כלל, ולדעתו מיתה מכפרת בלא תשובה, כמפורש להלן, שו' 48–49, ד"ה ר' יהודה או', עיין מש"ש.