תוספתא כפשוטה על יומא ד:ד

116-17. מי שאחזו בולמוס מאכילין אותו הקל הקל. ירושלמי פ"ח ה"ד, מ"ה ע"ב, בבלי פ"ג א'. ובמשנתנו פ"ח מ"ו: מי שאחזו בולמוס מאכילין אותו אפילו דברים טמאים עד שיאורו עיניו. ובולמוס הוא רעב חזק, רעב של שור (βούλιμος), עיין מ"ש לעיל שבת פ"ח, שו' 65–66, ד"ה מנין למי שאחזו.

217-18. טבל ושביעית מאכילין אותו שביעית, טבל ונבלה מאכילין אותו נבלה. וכ"ה בבבלי הנ"ל בשינוי סדר: טבל ונבלה וכו' טבל ושביעית וכו'. ובכ"י אוקספורד שם (לפי דק"ס, עמ' 274, הערה י'): כיצד טבל ונבילה ושביעית מאכילין אותו שביעית. טבל ונבילה מאכילין אותו נבילה. ועיין בפתח הדביר להרמא"י על העיטור ה' יוה"כ, ק"ה ע"ג, הערה ל"ה. ובכ"י ב' בבבלי שם (לפי דק"ס הנ"ל): נבילה ושביעית מאכילין אותו שביעית. וכ"ה בר"ח ובתוה"א להרמב"ן ובר"מ פי"ד מה' מאכלות אסורות הי"ז ועוד (דק"ס הנ"ל). ועיין גם בשיח יצחק במקומו. והנה בטבל ושביעית שמאכילין אותו שביעית הדבר ברור, שהרי בטבל הוא איסור מיתה מה שאין כן בשביעית, 24 וכמו שאמרו בירושלמי דמאי פ"ג ה"א, כ"ג ע"ב: טבל בעון מיתה שביעית בלא תעשה. ובפי' הרש"ס שם, מ"ב ע"ב, פירש שהיא רבותא, שאפילו לר' עקיבא שאמר ספיחים אסורים מן התורה, אינם אלא בלא תעשה, עיי"ש עוד פירוש. וכן בטבל ונבילה, לפי גירסת התוספתא והבבלי בהוצאות שלנו. ולגירסת כ"י ב' והראשונים: נבילה ושביעית מאכילין אותו שביעית הוא משום שמדברים בספיחי שביעית שאינם אלא מדרבנן 25 ולשיטת רש"י כאן מדברים בשביעית אחר הבעור שאינה אלא בעשה, מה שאין כן נבילה שהיא בלאו. ובתוספ' רי"ד פ"ג א' ד"ה מאכילין פירש בפירות שבאו מן השמור, או שנזרעו באיסור. ונראה שאפילו אם נניח שיש איסור דאורייתא בפירות שנזרעו באיסור (לאו דלא תאכל כל תועבה, עיין בפרישה טחו"מ סי' קמ"א אות י"ג) לשיטת כמה מן הראשונים (עיין מ"ש לעיל ח"ב, ריש עמ' 248. ומ"ש בשם הראב"ד אצל כפו"פ, כ"ה בתמים דעים סי' רמ"ב, ס"ח ע"א), מ"מ יאכילוהו שביעית ולא נבילה שנפשו של אדם קצה בה, עיין מ"ש להלן בפנים. כפירוש הר"מ הנ"ל, ועיין בגבורות ארי פ"ג רע"א. ועיין מ"ש להלן בשם הירושלמי. ועיין בשו"ת נודע ביהודה מהדו"ק או"ח סי' ל"ו שציין לו בציון ירושלים בירושלמי, ומ"ש במחזיק ברכה או"ח ס' שכ"ח.

318-19. נבלה ותרומה מאכילי' אותו תרומה. תרומה ושביעית מאכילין אותו שביעית. בירושלמי הנ"ל: נבילה ותרומה מאכילין אותו מתרומה. טבל ושביעית מאכילין אותו שביעית. חלה וערלה צריכה וכו'. תרומה בעון מיתה. ונבילה בלא תעשה, ואת אמר הכין. כמאן דאמר מאיליהן קבלו עליהן את המעשרות, וכבר ראו המפרשים שאין לפרש כן בתוספתא שלנו, שהרי אמרו ברישא: טבל ונבלה מאכילין אותו נבלה, ואם מדברין כאן בטבל דרבנן (דוגמת תרומה דרבנן) למה מאכילין אותו נבלה, ומאי שנא טבל דרבנן מתרומה דרבנן. ואם נחלקו בבבלי שם בטבל ותרומה, הרי מסתבר שבנבלה ותרומה דאורייתא בוודאי מאכילין אותו נבילה, ועיי"ש בבבלי. ועיין לעיל שבת פט"ו, שו' 65, ומש"ש. ומטעם זה הגיהו כאן ברישא: טבל ונבלה מאכילין אותו טבל , עיין בפתח הדביר להרמא"י הנ"ל. וכל הברייתא מדברת בטבל ותרומה ודרבנן, ושניהם קלין מספיחי שביעית שמעולם לא היו מדאורייתא. ברם קשה להגיה בגירסא המקויימת ע"י ארבע נוסחאות, ועלינו לחלק בין איסור האסור מחמת עצמו (נבילה וטבל), ובין תרומה שמותרת לכהנים, עיין מה שהאריך בזה במחזיק ברכה או"ח סי' שכ"ח. ושמא יש לפרש שתנא זה סובר שאין מאכילין אותו דברים שנפשו של אדם קצה בהם בשעה שיש איסור שאין נפשו של אדם חותה ממנו. וטבל שחוא אסור לכל אדם נפשו של אדם חותה ממנו, וכמאמרם בפסיקתא עשר תעשר (צ"ט סע"א) ובתנחומא ראה סי' י"ז: האוכל פירותיו טבלים כאילו אוכל נבלות וטרפות. 26 ועיין בקהלת רבה פ"א, ט', הוצ' ראם ד' רע"ד, ובחידושי הרש"ש שם אות א'. מה שאין כן תרומה שהיא מותרת לכהנים, ואין נפשו של אדם קצה בה. והרי היתה שיטה שהמנהג לשחוט בשבת אפילו במקום שיש נבילה מן המוכן, 27 עיין בראשונים שצוינו לעיל שבת פט"ו, שו' 69 ד"ה ומן הלשון. והטעם הוא אף שם שמא יקוץ החולה בנבלה. 28 בשו"ת הרא"ש כלל כ"ו סי' ח': ואני שמעתי טעם אחר, שאם ידע החולה שיאכילוהו דבר איסור, נפשו קצה בו, וימנע מלאכול ויסתכן בעצמו. ועיין גם ברא"ש כאן פ"ח סי' י"ד, ברבינו ירוחם, אדם, נתיב י"ב ח"ט, ובשלטה"ג כאן פ"ח. וכן היתה דעת הרב השואל בשו"ת הרשב"א ח"א סי' תרפ"ט, לפי דברי הרשב"א בתשובתו שם. אבל לא מצאנו במקום אחר שיטה שמחלקת בין טבל לתרומה (לעניין קניטת נפש), ועיין בבלי פ"ג א'. ועיין מ"ש לעיל ח"ב, עמ' 759. וצ"ע.

419. עד שיאורו עיניו. פיסקא ממשנתנו פ"ח מ"ו הנ"ל.

519-20. מניין היו יודעין שיאורו עיניו, כדי שיכיר בין יפה לרע. וכ"ה ("היו יודעין") בד ובכי"ע. ובכי"ל: מנין יהו יודעין וכו'. ועיין בבלי פ"ג א' ודק"ס שם, עמ' 274, הערה ט', ובר"ח שם, ומ"ש בספר יש סדר למשנה סוף יומא. ובמאירי למשנתנו: ואם היה בלילה, ואין שם אורה עד שנכיר אם האירו עיניו אם לאו, יש בזה סימן שכל שהוא מבחין בטעם המאכל בין טעם יפה לטעם נבאש כבר נתיישבה דעתו והאירו עיניו. ועיין מ"ש בשיח יצחק במקומו. ולאמיתו של דבר אין הארת העינים אלא סימן, והעיקר שאין מאכילין אותו יותר מדאי מפני הסכנה, ואם החולה כבר מבחין בין יפה לרע סימן שכבר עבר רעבונו החולני שמתאוה לאכל כל מה שנותנים לו, ואינו שבע.

620-21. ר' יהודה או' עוברה שהריחה שביעית תוחבין לה בכוש, הריחה תרומה תוחבין לה ברוטב. וכ"ה בכי"ל (אלא ששם בסיפא: טובלין לה ברוטב) ובד, אלא שבד בטעות בסיפא: בכוש', וצ"ל: ברוט', ברוטב, כמו שהוא בכל הנוסחאות ובתשב"ץ שנביא להלן. ובד"ח הדפיסו: בכוש. ובכי"ע כלפנינו, אלא שנשמטה שם בטעות המלה "שביעית". ובוודאי שאין לגירסא זו קיום נגד שלש נוסחאות. ובאו"ש פי"ד מה' מאכלות אסורות הי"ד סמך על כי"ע, ופירשה שהכוונה ליוה"כ, אבל כבר ראינו ששאר הנוסחאות מתנגדות לגירסא זו, ואין להניח שמי שהוא הוסיף מדעתו "שביעית". ובמשנתנו פ"ח מ"ה: עוברה שהריחה, מאכילין אותה עד שתשוב נפשה. ובירושלמי שם רה"ד, מ"ה סע"א: בתחילה תוחבה ברוטב, אם שבה נפשה הרי יפה, ואם לאו נותנין לה מגופו של איסור. ובבבלי פ"ב א': ת"ר עוברה שהריחה בשר קודש, 29 ואין הבדל אם האשה טמאה, או טהורה. ובמיוחס לרש"י אבות פ"ה מ"ה: לא הפילה אשה מריח בשר הקדש וכו', שאילו הריחה בהן ובאת לטעום מהן אין שומעין לה להאכילה בשר קדש. והדברים תמוהים מאד, עיין בגליון במשניות שם בהוצ' ראם. ועיין מ"ש בתוספות יוה"כ להרמב"ח כאן פ"ב א' ד"ה עוברה. וברלב"ג ש"א כ"ה, ח' (לפסוק: כי אם לחם קדש יש אם נשמרו הנערים אך מאשה) כתב: והתיר הכתוב אכילתה לזרים, ולא אכילתה בטומאה, כי הזרות יתכן שיותר מפני פקוח נפש וכו', ואולם הטומאה אין ראוי שתדחה וכו'. וכבר העיר עליו בפרשת דרכים דרוש י"ט: ודבר זה ישתקע ולא יאמר שלא מצינו שום איסור שאינו נדחה מפני הסכנה, עיי"ש. ואפשר שלשון המפרש באבות הטעתה את הרלב"ג. ועיין היטב לעיל, עמ' 736, שו' 61–62. או בשר חזיר, תוחבין לה כוש ברוטב, ומניחין לה על פיה וכו', ועיי"ש בדק"ס, עמ' 269, הערה א', ובמחז"ו, עמ' 377, הערה ר'. והנה בברייתא שבבבלי בשני האיסורים תוחבין תחילה כוש ברוטב הבשר (כפירש"י), כדי למעט באיסור, ואח"כ נותנין לה מרוטב עצמו, ואח"כ מגוף האיסור. 30 בקה"ר פ"א, ט': ומכריז ואומר כל מי שלא אכל בשר נבלות וטרפות שקצים ורמשים [יבא ויטול שכרו, ואין לך מא"ה (=מאומות העולם) שלא אכל נבלות וטרפות ושקצים ורמשים, ואם לא אכל משלו, אכל משל חבירו, ואם לא אכל טבל ברוטב, ואם לא טבל ברוטב בשל בקדרה, עליהם הוא אומר מזרה רשעי' וגו' ], ומן המלים "ואין לך" ואילך הוא באות אמת ד' פראג, מ"ג סע"ג ואילך. ועיין ירושלמי פ"ח ה"ד, מ"ה סע"א, ובבלי פ"ג רע"א. ועיין להלן מקואות פ"ז ה"ו, ובפי' המיוחס לר"ג כריתות י"ג א', ומ"ש בתס"ר ח"ד, עמ' 46. אבל התוספתא שלנו קשה, ומאי שנא שביעית שתוחבין לה כוש באיסור עצמו, ומאי שנא תרומה שתוחבין לה כוש ברוטב. וכנראה בספיחים שאינן אסורים אלא מדרבנן עסיקינן, וטיגנן בשמן, והריחה, ובדרבנן לא ראו הבדל, בכגון דא, בין גוף האיסור ובין הרוטב שיש בו טעם כעיקר, מה שאין כן בתרומה שאסורה מדאורייתא. ובתשב"ץ ח"ג סי' קל"ה, ל' ע"ג: דחקת עצמך לפרש תוחבין לה כוש ברוטב ציר הנוטף מהצלי 31 עיין פסחים פ"ז מ"ב. וכו', ובתוספתא אמרו אם הריחה תרומה תוחבין ברוטב, ואין בתרומה צלי, ובפ' השוחט (חולין ל"ד רע"א) אמרו בשר בתרומה מי איכא, בתמיה. ולהלן שם (סי' קל"ו, ל"א ע"ב) כתב: כתבת תוחבין לה כוש ברוטב, שהוא רוטב הנוטף מהצלי, ולא השגחת כי אותו רוטב הוא גוף האיסור, ומה בין זה לבשר הצלי, ומאי הקל תחילה איכא וכו'.