יכין ידים ב:לה

1ספיקן טהור וה"ה במסופק אם נטל ידיו כלל. ואפילו יש כל הספיקות הללו יחד. אפ"ה כל ספק נטילה טהור. וכ"ש אם בוודאי נטל ידו כראוי ואתחזק בטהרה. ומסופק אם נגע אח"כ בראשו או בשאר מקום המכוסה באדם, טהור [ומה שהקשה רבינו מג"א על זה [ק"ס סקי"ג] דא"כ הרי הסיח דעתו מטהרת ידיו. והיסח הדעת פוסל בנט"י [כס"ק ע"ג]. חמהני א"כ צא ופרנס משנתינו דקאמר בפירוש ספק ידים ליטמא טהור. והרי כיון דמסופק שמא נטמאו. הרי הסיח דעתו רגע מטהרתן. אלא ע"כ דלא מיקרי היסח הדעת רק בהעתיק בכוונה מחשבתו מטהרת ידיו. ומחליט בדעתו לבלי להקפיד מעתה לשמרן מטומאה. אבל בלא העתיק מחשבתו בכוונה מלשמרן. רק מדמשוטטין מחשבותיו כה וכה. לא זכר בטהרת ידיו. ואעפ"כ כדמדכרו ליה מדכר דכיר ונזהר בטהרתן. זה לא מיקרי היסח הדעת. ורק בהפליג מאד בענינים אחרים שעה או שתים דאז ודאי מדידים עסקניות ודאי נגע במקום מטונף [כא"ח ק"ע ס"א]. והא דנוטל ידיו שחרית וסומך עליו כל היום. אע"ג שוודאי הפליג. התם באמת צריך תנאי מקודם. ובתי ידים על ידיו. שעי"ז יזכור תמיד טהרתו [כרסי' קס"ד]. וחילי דהרי גם בתפילין אמרינן [סוכה כ"ו א'] דבמנחי ברישא מותר לישן בהן שינת עראי. ואמאי באותו שעה כד ניים אינו זוכר מהתפילין ומשמירתן. ולא די שינה שאין מחשבתו טרודה כלל בדבר אחר. אלא אפילו לעסוק בהן בתורה או בתפלה. או אפילו במלאכתו שרי. כמו שנהגו הראשונים ללבשן כל היום [כטור א"ח סל"ז]. ואפילו לאכול בהם אפילו סעודת קבע דברים שאינן משכרין. משמע מרש"י [ברכות כ"ג ב'] דשרי. אע"ג דבכל הנהו גווני לא נפל לים מילתא בדעתיה שתפילין בראשו. אפ"ה כיון דכי מדכרי ליה מדכר. אמרינן שכשיזדמן לפניו דבר האסור לו. יהיה נזכר עי"ז להזהר. ולא מיקרי היסח הדעת. ועוד ראיה דהרי גם תרומה נפסלה בהיסח הדעת מדכתיב משמרת תרומותי [כרש"י פסחים דף ל"ד א']. וכי ס"ד שצריך שיזכור תמיד שיש לו תרומה בתוך ביתו וצריך לשמרה. ורק בשכבר נטמאו וגמר בדעתו לבלי לשמרן עוד. להכי אפילו זרען אח"כ. נפסלו בהיסח הדעת [ועיין רש"י שם]. וכ"כ אמרינן [זבחים צ"ט א'] דבהסיח דעתו משמירת גופו. צריך הזאת שלישי ושביעי. ואי נימא דגם בשלא גמר בדעתו לבלי להקפיד על טהרת גופו. אם רק אינו זוכר רגע מטהרת גופו. מיקרי היסח הדעת. אם כן היו צריכים הכהנים בשקמים משינתן ולא זכרו בשעת שינה בטהרת גופן להזות ג' וז'. וכן אמרינן התם [זבחים שם] כגון שהסיח דעתו מטומאת שרץ. ולא הסיח דעתו מטומאת מת. ואי נימא שכשרק אינו זוכר מטהרת גופו מיקרי היסח הדעת. היכי משכחת לה כה"ג דכיון. דהסיח דעתו מטומאת שרץ. אינו זוכר כלל מטהרת גופו. ושמא נטמאו ממת. אלא ע"כ דלא מיקרי היסח הדעת. רק כשגמר בדעתו לבלי להקפיד אם יתטמא בזה או בזה. ולפיכך משכחת לה שפיר שגמר בדעתו לבלי להקפיד בטומאה זו אבל להקפיד רק בטומאה אחרת. ואין להקשות מדאמרינן [יומא דף ח' א' ושבת י"ב א'] דחייב אדם למשמש בתפיליו כל שעה כדי שלא יסיח דעתו מהם. אלמא דהיסח דעת דאסור. היינו באינו זוכר שתפיליו בראשו. ולפיכך כשימשמש בהן יהיה נזכר בהן. י"ל דלא העתקת הדעת שהן בראשו היינו היסח הדעת. אלא שעל ידי שלא יזכור שהן בראשו יעשה דבר שאינו הגון בתפילין. כגון הפחה או לכנוס למרחץ ולביה"כ וכדומה. ומה"ט נמי קיי"ל כהרמב"ם [כא"ח ל"ח ס"ט] דמצטער ומי שאין דעתו מיושבת עליו פטור מתפילין. לא משום שע"י צערו לא יזכור שתפילין בראשו. וזהו האיסור. אלא שע"י שישכח שהן בראשו. יעשה בהן דבר שאינו הגון. והיינו נמי מ"ש הטור [א"ח מ"ד] בשם רבינו יונה דהיסח הדעת שאסור בתפילין. לאו היינו כשישן בהם. אלא בשנוהג בהם שחוק וקלות ראש. דנקט הנהו רק לדוגמא בעלמא. וה"ה שאר דברים שאסורין בתפילין. והיינו נמי מאי דאמרינן (חגיגה דף כ"ו ע"א) בנתחלפו לו בגדי חול בשל שבת או בגדיו בבגדי חבירו. נטמאו בהיסח הדעת. לא שע"י שלא היה מלבושי שבת במחשבתו נחוש בהן משום טומאה. דהרי גם כשאדם לבוש במלבושו. לא יהיה זוכר כל רגע שהמלבוש עליו. אלא מדנתחלפו לו. אינו חש כשיתטמאו הבגדים האחרים. וכן נראה ברור מרש"י שם [ד"ה טמאה]. מכל זה נראה ברור דה"ה היסח הדעת דפוסל בנט"י. היינו נמי בכה"ג דוקא. שהחליט בדעתו לבלי ליזהר בשמירתן. אבל במה שאינו זוכר שנטל ידיו. זה לא מיקרי היסח הדעת [ועמ"ש בס"ד פ"ז דפרה ופ"ז דטהרות מ"ח ועיין בתשובות שאגת אריה סי' ל"ט. שרצה להחליט שרבינו יונה הנ"ל שהביאו הטור [א"ח מ"ד] דהיסח הדעת היינו בשנוהג בהן שחוק וקלות ראש. פליג בהא ארמב"ן שהביאו הטוי"ד [סי' שפ"ח] שכתב שהאבל בשעת בכי והספד פטור מלהניח תפילין. והרי בשעת בכי והספד אין שם שחוק וקלות ראש. ואפ"ה מחשב כהיסח הדעת. ולפע"ד שחוק וקלות ראש דנקט רבינו יונה. רק לדוגמא בעלמא נקטה. דעל ידי השחוק ישכח שתפילין בראשו. ויבוא לעשות בהן דבר שאינו הגון וכמש"ל. וה"ה בשעת בכי ומספד. מחמת שלבו נשבר בקרבו. ישכח שתפילין בראשו. ויעשה מה שאסור לו לעשות. ואין להקשות בלא זה לרבינו יונה הרי אדרבה בשהתפילין בראשו מותר לשחוק הרבה כמו שהשיב אביי לרבה ורבי ירמיה לר"ז שהוכיחום על ששחקו הרבה. והשיבו תפילין קמנחני [ברכות דף ל' ע"ב] ופי' רש"י שם וז"ל והם עדות שממשלת קוני עלי. ומשרתו אני. י"ל דהא דקאמר הכא שחוק וקלות ראש. ר"ל שחוק בהדי קלות ראש. ואע"ג דשחוק עם קלות ראש גם באין תפילין בראשו אסור. מדמרגילין לערוה כדאמרי' באבות. י"ל דרבינו יונה מיירי בבית החתונה ושמחה. שמצוי שם שחוק וקלות ראש [כסוכה נ"א ב']. לפיכך י"ל דלאונסו שאני. וכדמתרץ הש"ס כה"ג [בזבחים ק"ב ב'] לפיכך קמ"ל רבינו יונה דמה"ט אסור להניח שם תפילין]: