יש סדר למשנה על משנה סוכה ב:ה

1תוי"ט ד"ה נטלו במפה כו' דר' צדוק כהן היה וכו' וכ"כ תוס' כו' ע"ש. גם ביומא ע"ש. כתבו תוס' ד"ה נטלו במפה בשן [כ"ו ע"ב] פירש"י משום נקיות ובחנם פי' כן דר' צדוק כהן הוי כדמוכח ברכות י"ט ע"ב ובכורות ל"ו ע"א והיה אוכל על טהרת תרומה וידים שניות ופוסלין את התרומה ואפילו פחות מכביצה מקבל טומאה ע"כ. [ואולי עדיפא ליה לרש"י לפרש משום נקיות לפ"מ שחזר רש"י כמבואר תוס' שבת צ"א ע"א ובפסחים ל"ג ע"ב וס"ל לרש"י בחולין פ"ב ע"א דפחות מביצה אינו מקבל טומאה ואין כאן מקום להאריך בזה] ובחולין ק"ו ע"א אהא דמבעי הש"ס מהו לאכול במפה מי חיישינן דלמא נגע או לאו ופשיט הש"ס ת"ש וכשנתנו לר' צדוק אוכל פחות מכביצה נוטלו במפה וכו'. מאי לאו הא כביצה בעי נטילת ידים וכתבו תוס' תימא היכי מצי למימר הכי הא ע"כ בתרומה ואפי' בכביצה לא בעי נטילת ידים דהא התירו מפה לאוכלי תרומה ור"צ כהן הוי כדמוכח בפ' מי שמתו י"ט ע"ב גבי מדלגין היינו ע"ג ארונות ובפ' כל פסולי המוקדשין ל"ו ע"א גבי האי בוכרא דהוי ליה לר' צדוק ובפרק קמא דיבמות [דף ט"ו] והיה אוכל חולין על טהרת תרומה וי"ל דהוי מצי למימר ולטעמיך ע"כ. נמצא למידן לפי דעת תוס' גם ביתר מכביצה אישתרי רבי צדוק לאכול במפה וכן כתבו תוס' בסוכה כ"ז ע"א ד"ה הא כביצה בעי נ"י לאכילה ומיהו תימא דר"צ כהן היה וא"כ אפילו כביצה שרי במפה בלא נטילת ידים כדאמר שמואל התם [חולין ק"ז ע"ב] התירו מפה לאוכלי תרומה ולא התירו מפה לאוכלי טהרות ע"כ. וא"כ זה שהעיד התוי"ט וכביצה לא אישתרי במפה דחיישינן דילמא נגע כדמסיק בפ' כל הבשר כ"כ התוס'. אינו מדוקדק כל כך שהרי בחולין כתבו להדיא להיפוך ובסוכה דאסיק ביה הניחו בתימה דלמה יהיה בעי ר"צ שהוא כהן נטילה אפילו כיתר מביצה לזה אודיע מ"ש תוס' ביומא ע"ט ע"ב ד"ה הא כביצה וכו' בסוכה כ"ז ע"א פריך מינה לר' יוסף ואביי וכו' ומשני לא הא כביצה בעי נטילת ידים וברכה לא משתרי במפה דחיישינן דילמא יגע כדאמר בפ' כל הבשר [דף ק"ז] ותימא והא ר' צדוק כהן הוי ואמר בפ' כל הבשר התירו מפה לאוכלי תרומה ולא התירו לאוכלי טהרות יש לומר דלא התירו מפה אלא לאוכלי תרומה בשעת אכילת תרומה דזהירא ביה טפי אבל לא התירו לאוכלי טהרות אפילו כהנים האוכלין על טהרת תרומה והכא לאו תרומה הוי ע"כ. הרי דהחליטו תוס' דמה שאכל רבי צדוק לאו תרומה ממש הוי ולכך אם היה כביצה היה צריך נטילת ידים ולא היה שרי לאכול במפה ומיושב התימא שהניחו בסוכה כ"ז ע"א וגם אינם צריכין להדוחק גדול שכתבו בחולין ק"ז ע"א דהוה מצי למימר ולטעמיך. ובהפלאה שבערכין ערך גבל הארכתי בענין זו בכמה ענפים היוצאים לדינא בסייעתא דשמיא: ואתן תודע מה שכתבתי בתכ"ש בס"ד במה שכתבו תוס' בחולין ק"ז ע"א ראיה מספ"ק דיבמות [דף ט"ו] צריך נגר ובר נגר להולמו דביבמות ט"ו ע"ב אדרבה אם היה ישראל ניחא טפי להמעיין שם וכ"כ תוס' שם ד"ה אמר ליה ואע"ג דר' צדוק כהן הוי וכו' [ולולא דמסתפינא ה"א דהראיה מספ"ק דיבמות תלמיד אחד כתבו וגליון הוא תדע קצת דביומא ע"ט ע"ב וכן בסוכה כ"ו ע"ב נטלו במפה וכו' איתא ראיה מברכות י"ט ע"ב ומבכורים ל"ו ע"א וליתא שום זכרון ראיה מיבמות] ודע דבמס' שמחות"ב איתא אמר ר"א בר צדוק כך אמר לי אבא בשעת מיתתי קברני תחלה בבקעה ובסוף לקט עצמי ותנם בגלוסקמא בארזין ואל תלקט אתה בידך וכך עשיתי לו. וכתבתי בפרושי בס"ד הך מלתא דר"א ב"ר צדוק הביאו הרא"ש פ"ק דמועד קטן סי' י"ב וכן הטוש"ע י"ד סי' ת"ג בזה"ל אר"א ב"צ כך אמר לי אבא וכו'. ואל תלקטם אתה בידך שלא יהו בזויין בידך ע"ש. הנה לפ"מ שהחליטו תוס' עירובין מ"א ע"א יומא ע"ט ע"ב סוכה כ"ז ע"ב בחולין ק"ז ע"ב דר"א בר צדוק כהן הוי קשה טובא דא"כ מאי אריא כדי שלא יהיה בזויין שלא ילקטם הלא מדינא אסור דכהן אינו מטמא לקרובים אלא כשהוא שלם וכן קי"ל בטוש"ע י"ד סי' שע"ג סעיף ט' אין הכהן מטמא וכו' וכן המלקט עצמות אינו מטמא להם וכו' שאינו מטמא אלא לשלם ע"כ. שוב מצאתי שכתב בס' אדם וחוה בהל' אבילות נתיב כ"ח מהאי טעמא דר"א ב"צ לאו כהן הוי ע"ש ומעתה הא דאמר ר"א ב"צ ברכות י"ט ע"ב מדלגין היינו ע"ג ארונות וכן הראיה מבכורות צ"ל דתרי ראב"צ הוי מיהו כפי משמעות התוס' דחולין דדחקו אנפשייהו ולא רצו לומר דתרי הוי [אע"ג דלכאורה מהך דמס' שמחות מוכח דראב"צ אחד היה דלא היה כהן] יש לומר דהיה גירסת תוס' במס' שמחות כמו דאיתא לפנינו דליתא להך סיומא של"א יהי"ו בזויי"ן ביד"ך. ומטעם שהיה כהן צוה לו אביו דלא ילקטם בידו לאפוקי מדעת הרב אלפ"ס דכהן מטמא על עצם מאביו. אלא כהרא"ש דמשיג עליו [עי' הלכות קטנות ד"ה לה יטמא דהשיג הרא"ש על הרי"ף דקי"ל כרב חסדא דאמר קרא לאביו בזמן שהוא שלם. עוד השיג על הרי"ף דפסק דלא כרבי יהודה ולא כאחד משארי תנאים ע"ש. ומהשגה אחרונה זו אפשר להציל הרי"ף דפסק כהאי תנא דראב"צ והיה גרסת הרי"ף כגירסת הרא"ש והטור וב"י שלא יהיו בזויין בידך וס"ל ג"כ כדעת התוס' דחדא הוי והיה כהן וא"כ מוכח דס"ל לר"א ב"צ דאי לאו משום בזיון רשאי לטמא אפילו כשהוא חסר ואין כאן מקום להאריך] וטוב מזה איכא למימר גם לפי הגרסא שהיה לפני הרא"ש והטור וב"י וס' אדם וחוה ס"ל לתוס' דאין ראיה דתרי הוי אלא חדא וכהן הוי. ואפ"ה איצטרך ליה לאבא להזהיר לו שלא ילקטם משום בזיון דוקא. והיינו לפי דתניא לעיל במס' שמחות פ"ד הלכה ט"ז נטמא בו ביום ר' טרפון מחייב ור"ע פוטר וכתב בהל' קטנות דר"ת פוסק כר"ע והלכך כהן שנטמא כבר בטומאת קרובים אינו אסור לטמא לרחוקים אלא מדבריהם ומה"ט מותר הכהן להכניס מתו לבית הקברות ולקברו דגדול כבוד מתו שדוחה ל"ת דדבריהם ע"ש. וא"כ לולא שהזהירו היה מקום ללקט עצמות אביו כשאירע לו טומאת קרובים דבלאו הכי טמא ואז מפני כבוד אביו היה מלקט עצמותיו. ולפיכך היה ר' צדוק מזהיר לר' אלעזר ברי' אף באופן שמותר ללקט לא ילקוט בידיו משום בזיון. ואודיע עוד מ"ש בתכ"ש בס"ד על מ"ש תוס' שבועות י"ז ע"א ד"ה נזיר בקבר וכו' אתי כמ"ד בשמחות וכו' אבל למאן דשרי התם ליטמא באותו יום עצמו וכו' וכתבתי דצ"ע דאפילו ר"ע לא אמר דשרי אלא הכי מתני' במס' שמחות ר' טרפון מחייב ור"ע פוטר אבל דשרי לכתחילה לא שמענו והיאך נקטו בתוס' לשונם למאן דשרי התם ליטמא וכו'. וראיתי אחד קדוש מדבר ה"ה המחבר סדר הדורות (דף ע"ט עמוד ג') [סדר תנו"א אות א' ערך ר' אליעזר ב"ר צדוק] דוחה כל הראיות שכתבו תוס' וכתב עוד בזה"ל ובבכורות פרק פסולי המוקדשין גבי בוכרא דהוי ליה לר' צדוק פירש"י כהן הוי אין ראיה כי ישראל מותר לקנותו להשהותו עד שיפול בו מום או שניתן לו במתנה ע"כ. לא הבינותי דהא כל עיקר ששאל ר' צדוק בכורות ל"ו ע"א לר' יהושע הוי בהא דאמרי' התם דכהנים חשודים על המומין ואינם נאמנים לפיכך שאל ר"צ כלום חלקנו בין חבר לע"ה [ומי חשידנא אנא משדי בי' מומא בכוונה ככהן ע"ה. רש"י] א"כ מוכרח להדיא דהיה ר"צ כהן דאילו ישראל הוי נאמן הוא ע"ז. ומלבד זה איכא למידק עליו עוד בזה. ודי לחכימא ברמיזה: