יש סדר למשנה על משנה תרומות ב:ג

1תי"ט ד"ה המעשר והמבשל וכו' ע"ש. משולל הבנה וצריך תיקון רב ואולי כך צ"ל דפריך תחילה ממעשר והדר ממבשל אבל ב' וממילא נמי דאין צריך לומר דבבא בפני עצמה היא וכו' ממעשר ברישא לא הוצרך למנקט וכו'. וע"פ הג"ה כזה או דוגמתו יתבאר כוונת התי"ט היטב. ודע עוד דזה שכתב הר"ב ד"ה והמבשל בשבת בשוגג יאכל אותו תבשיל למוצאי שבת אבל לא בשבת עצמו ובמזיד לא יאכל הוא אבל אחרים אוכלים למוצאי וכו' דמשמע דהוא אסור לעולם. אין כוונתו שפירוש' דמתני' הכי הוא. דמלבד שיהיה העיקר חסר [ואדרבה סתמא דמתני' דתנא בשוגג יאכל משמע בו ביום] אלא נמי לפי סוגיא דגיטין נ"ד דהחליט הש"ס דמתני' דהכא המטביל וכו' המעשר וכו' ר' מאיר היא [וע' בתוס' ד"ה המעשר וכו' ופריך מינייהו משום דסתם משנה ר"מ היא וכו'] ור' מאיר ס"ל להדיא בברייתא דמייתי בסוגי' דגיטין נ"ג המבשל בשבת בשוגג יאכל [הוא עצמו ואף בשבת. רש"י] במזיד לא יאכל [בו ביום אבל למ"ש מותר לו לעצמו ע' רש"י ב"ק ע"א ורש"י חולין ט"ו ותוס' שם] ובכן ברור דלא כתב הר"ב דברים אלו אלא מצד הלכתא דקי"ל כר' יהודה דפליג אדר"מ בברייתא שם ואמר בשוגג יאכל למוצאי שבת [לאחר שהמתין בכדי שיעשו אבל בשבת לא דקניס שוגג אטו מזיד. רש"י] במזיד לא יאכל עולמית [הוא עולמית אלא אחרים. רש"י בכתובות ל"ד] מיהו זה שכתב רש"י בכתובות בדברי ר"מ במזיד לא יאכל הוא לעולם סותר את עצמו לפירושו שכתב בב"ק ע"א במזיד לא יאכל בו ביום. וכ"כ רש"י בחולין ט"ו במזיד דעביד איסורא לא יאכל בו ביום עד שתחשך וכו' ע"ש וכן מוכח בסוגיא דהתם וכ"כ תוס' דלר"מ במזיד מותר לו למ"ש מדבעי לאוקמי מתני' כר"מ ע"ש ואין כאן מקום להאריך. ובחדושי הארכתי. עכ"פ בדין שוגג לר"מ פרש"י בכ"מ דיאכל בו ביום. אמנם אם אחרים אוכלים כשבישל בשוגג לא נתברר היטב בלשון הר"ב. וקצת מדנקט הר"ב ובמזיד לא יאכל הוא. אבל אחרים אוכלים למוצאי שבת ע"כ. משמע דמבשל בשוגג שכתב הר"ב ברישא דמילתא יאכל אותו תבשיל למוצאי שבת אבל לא בשבת עצמו וכו' ע"כ. דוקא הוא אסור אבל לאחרים מותר בשבת עצמו. וכן מדברי הרמב"ם בפירושו שכתב בזה"ל ואמרו המבשל בשבת בשוגג יאכל ר"ל שמותר לו לאכול אותו תבשיל למ"ש ואסור לו לאכול בשבת בשום פנים במזיד לא יאכל ר"ל מי שעבר ובשל בשבת אסור לו לאכול אותו תבשיל לעולם אכן אחרים מותר להם לאכול אותו תבשיל למוצאי שבת וכו' ע"כ. לא נתברר בדין אחרים בשבת כשנתבשל בשוגג. וטפי משמע מלשונו דאחרים אפילו בשבת מותרין. אמנם בחיבורו פ"ו מה"ש דין כ"ג ביאר להדיא ישראל שעשה מלאכה בשבת אם עבר ועשה בזדון אסור לו להנות באותה מלאכה לעולם ושאר ישראל מותר להם להנות בה למ"ש מיד שנאמר ושמרתם וכו' היא קדש וכו' כיצד ישראל שבשל במזיד. למ"ש יאכל לאחרים. אבל הוא לא יאכל עולמית. ואם בשל בשגגה למ"ש יאכל בין הוא בין אחרים וכן כל כיוצא בזה ע"כ. וכ"כ הה"מ שהכריחו המפרשים שפי' דברי ר' יהודה כך הוא בשוגג יאכל למ"ש בין לו ובין לאחרים. ובו ביום אסור לכל וכו' ע"ש. וכ"פ הטוש"ע ריש סי' שי"ח להדיא ע"ש. וכ"כ תוס' והרא"ש והר"ן. כללו של דבר מזיד דר"מ היינו שוגג דר' יהודה וכו' והוסיף הר"ן עוד בפ"ק דחולין בזה"ל ואמרי' בגמרא [חולין ט"ו] דכי מורי להו רב לתלמידים מורי להו כר"מ וכי דריש בפירקין דרש כר"י. משום ע"ה הלכך לענין פסק הלכה איכא מ"ד דכר"מ קי"ל כיון דרב מורי להו כר"מ וקי"ל כרב באיסורי הלכך המבשל בשבת בשוגג יאכל אפילו הוא עצמו ואפי' בו ביום במזיד לא יאכל בו ביום לא הוא ולא אחרים. אבל למוצאי שבת בין הוא בין אחרים אוכלין וכו' אבל רב אחא משבחא והרב אלפסי ז"ל פסקו כר' יהודה דעד כאן לא מורי להו לתלמידים כר' מאיר אלא משום דס"ל דלא איתמר בדר"מ ור"י הלכה כר"י אלא מטין איתמר כדאיתא בעירובין. אבל אנן כר' יהודה נקטינן דקי"ל כר' יוחנן דאמר התם הלכה איתמר ועוד דרב גופי' כי דריש בפירקא דריש כר' יהודה משום עמי הארץ ואנן הא שכיחי ע"ה גבן וכ"פ הרמב"ם בפ"ו מהש"ע וכו' ע"כ. וכ"כ הר"ן בפ' כירה ע"ש. והעתיקו הב"י בסי' שי"ח דברי הר"ן. והוסיף להעתיק עוד דברי הה"מ ע"ש. והנה הרא"ש בפ' כירה [אף שהרי"ף האריך שם בענין המבשל בשבת] לא הערה כלום. אכן בפ"ק דחולין סי' י"ח אחר שכתב דעת הרי"ף דהלכתא כר' יהודה כתב ורבינו יצחק פסק דהלכה כר"מ והביא ראיה מהא דאמר כי מורי רב לתלמידי' מורו להו כר"מ וכו' אלמא כר"מ ס"ל וכו'. והגאונים כתבו דהאידנא דרשינן בפירקין ואורויי מורינן כר' יהודה דנפישי עמי הארצות ומזלזלי באסורי וכו' ע"כ. והא דלא כתב הרא"ש ג"כ הטעם שנתן הר"ן בסברא ראשונה דרב דפסיק כר"מ לשיטתיה אבל אנן פסקינן כר' יוחנן דהלכה כר' יהודה נגד ר"מ וכו'. לכאורה שפיר עביד דאי מהך טעמא קשה הרי פסקינן בכל מקום דהלכה כסתם משנה [אע"ג דמחלוקת בברייתא כמבואר יבמות מ"ב. וכ"כ כל בעלי סוגיא להלכה. וכבר כתבתי משנה ב' פ"ב דפאה דברי הרי"ף והרא"ש בפ' כל הכלים סי' ה' ע"ש. והרי משנתינו דהכא בתרומות המבשל בשבת וכו' סתם ותנא בשוגג יאכל וכו' [כדעת ר"מ] ומה"ת לפסוק כר' יהודה נגד הסת"מ. והלכך כתבו הגאונים דהאידנא דרשינן וכו' כלומר דבימי חכמי המשנה ודאי הלכתא כר"מ כסתם משנה. רק האידנא דרשינן וכו' דנפישי ע"ה. ובכן טעם הראשון שכתב הר"ן והעתיקו הב"י נתעלמה ממני לפי שעה. ואי אפשר לומר דס"ל להר"ן כדעת רב צמח גאון דהיכא דר' יהודה פליג אסתם מתני' קי"ל כר' יהודה [כמו שהעתקתי במ"ב פ"ב דפאה ובשאר דוכתי] שהרי הר"ן כולל נמי דדעת הרמב"ם הכי הוא במה דפסק בפ"ו מה"ש דהלכה כר' יהודה. ואנן חזינן דלענין הנוטע בשביעית פסק בפ"א מהל' שמיטה ויובל דין י"ב הנוטע בשביעית בין שוגג ובין מזיד יעקור וכו'. והיינו כסתמ' דמשנה דהכא. אע"ג דבברייתא דמייתי בסוגיא דגיטין נ"ג פליגי ר"מ ור' יהודה הנוטע בשבת בשוגג יקיים במזיד יעקור. דברי ר"מ. ר' יהודה אומר בשביעית בשוגג יקיים במזיד יעקור. ובשבת בין בשוגג בין במזיד יעקור. עכ"פ יצא לנו לתועלת לברר פיסקי הרמב"ם דבכולהו מילתא דתנן במשנה דהכא פסיק כוותיה והלכך לענין הנוטע בשבת ובשביעית פסק בפ"א מהל' שמיטה כמתני' דהכא. ולא חש לפלוגתא דר' יהודה בברייתא עליו דר"מ [מטעם דאמרן דסתם במתני' ומחלוקת בברייתא קי"ל כסתמא ולא כרב צמח גאון] וגם במבשל הוא פסק כסתמא. והא דכתב בחיבורו פ"ו מה"ש דבישל בשוגג לא יאכל עד למוצאי שבת היינו מטעם האחרון שכתב הר"ן והטעם שכתב הרא"ש. דהאידנא שכיחי ע"ה כמ"ש הגאונים. [והנה דין הנוטע בשבת כלל הרמב"ם בפ"ו הנ"ל שכתב ישראל שעשה מלאכה וכו' כיצד וכו' ואם בישל בשגגה וכו' וכן כל כיוצא בזה ע"כ. הרי נכלל כל מיני מלאכות דאורייתא. וטעמו מבואר נמי במה שכתב בפ"א מהל' שמיטה. הנוטע בשביעית וכו' יעקור (וסיים) מפני שישראל חשודין על השביעית אם תאמר בשוגג יקיים. יאמר המזיד שוגג הייתי ע"כ. מובן מאליו דגבי שבת דאין חשודין לעשות במזיד. להכי בשוגג יקיים. מיהו זה שלא מצאתי מפורש בהרמב"ם דין דהמעשר בשבת במזיד לא יאכל וכו'. לא ידעתי טעמו. והא ודאי המעשר בשבת שאינו אלא משום שבות דרבנן. אינו בכלל מה שכתב הרמב"ם בפ"ו הנ"ל ישראל שעשה מלאכה בשבת וכו'. גם במ"ש הכ"מ בפ"א מהל' שמיטה הנוטע בשביעית כו' משנה פ"ב דתרומות ומ"ש מפני שישראל חשודין כו' בירושלמי דף מ"א ע"ג ע"כ. לא ידעתי למה עזב הכ"מ להראות מקומו גמרא דילן בשם הבריית' אמר ר"מ מפני מה אני אומר בשבת בשוגג יקיים במזיד יעקור ובשביעית בין בשוגג בין במזיד יעקור מפני שישראל מונין לשביעית ואין מונין לשבתות דבר אחר נחשדו ישראל על השביעית ולא נחשדו על השבתות וכו' ואדרבה מכח הירושלמי קשיא להרמב"ם. כי ז"ל הירושלמי בסוף הסוגיא ר' יהודה אומר חילוף הדברים בשביעית בשוגג יקיים. בשבת בין בשוגג בין במזיד יעקור מפני שהניית שבת עליו וכו' מה טעמיה דרבנן [מאיזה טעם מחמירי בשביעית יותר משבת. ר"א פערקאן] נחשדו על השביעית ולא נחשדו על השבתות [דחמור להו איסור שבת לפיכך לא גזרו בשבת שוגג אטו מזיד כמו בשביעית] דבר אחר מונין לשביעית ואין מונין לשבתות [צריכין למנות שנות נטיעה לערלה ולרבעי כשיוצא מאיסור ערלה והרואה מונה השנים למפרע ע"ד משל שמונה בשנה הזו שנת רביעי לנטיעותו ימנה הרואה למפרע ויראה שנטעה בשביעית ויאמר מותר לנטוע בשביעית. אבל לשבתות אין מונין שלא ימנה כמה בשבת רק לשנים א"כ לזמן מרובה לא ידע אדם אם נטעה זה בשבת ולא חיישי' דילמא יאמר מותר ליטע בשבת. רא"פ. ורש"י בגמ' דילן פי' ג"כ על אופן זו קצת בלשון אחרת ע"ש] היאך עבידא [כלומר מאי בינייהו בין הני שני טעמים] נטע פחות משלשים יום לפני שביעית ונכנסה לשביעית אין תימר חשד אין כאן חשד אין תימר מונים יש כאן וכו' [איכא בינייהו נטע פחות משלשים יום לפני ר"ה של שביעית וקי"ל פחות משלשים לפני ר"ה לא נחשב לשנה לענין ערלה ונ"ר וא"כ המונה ימנה משנת שביעית ויראה הרואה שנטעה בשביעית אבל אי לא אזלינן בתר טעמא דמונין. רק בתר טעמא דנחשדו על השביעית. אין לקנוס שוגג אטו מזיד שהרי לא נטעה בשביעית ש"מ דמזדהר בה וכו'. רא"פ] והשתא צ"ע דלא כתב הרמב"ם גם לטעמא דמונין לשביעית וכו' דנ"מ לאסור כשנטע פחות משלשים יום לפני ר"ה של שביעית וכן יש לתמוה על הסמ"ג ל"ת רס"ו שלא כתב אלא הטעם שחשודין אות באות כמ"ש הרמב"ם ולא כתב נמי טעמא דישראל מונים ונ"מ כדאמרן] אחר כל ברורי דברים שזכרתי דלישנא דמתניתין דתנן המבשל בשוגג יאכל במזיד לא יאכל סתמא דמתני' ר"מ היא דס"ל נמי בברייתא דבשוגג דיאכל בו ביום ובמזיד לא יאכל בו ביום אבל למוצאי שבת מותר. לא הבנתי מ"ש התי"ט המעשר והמבשל מדשנאן בחד בבא ש"מ דמעשר במזיד אסור לו לעולם וכו' כאלו פירושא דמתניתין לפי פשוט' דיאכל במוצאי שבת ולא יאכל עולמית. וזה ליתא דברור דפירושא במתני' יאכל בו ביום וכן לא יאכל דתנן היינו בו ביום וכר"מ. וכבר כתבתי שהר"ב שכתב למוצאי שבת וכו' לא כתב זה לפרש מתני' בהכי אלא להלכה כתב כך. ובעומקה של הלכה בגיטין נ"ג ורמי דר"מ אדר"מ בדאורייתא דתני' הנוטע בשבת וכו' דברי ר"מ ר' יהודה אומר וכו'. וכתב רש"י וה"ה נמי דלר' יהודה קשיא אלא משום דת"ק ר"מ הוא נקט ליה וכו'. הנה קושיא של רש"י חזקה ותירוצו דחיקה. שהרי לעיל בסמוך לזה נקט ורמי דר"מ אדר"מ ורמי דר"י אדר"י. גם בחדושי הר"ן הנדפס מקרוב בבערלין ראיתי שכתב היינו טעמא דלא מקשי נמי דר"י אדר"י משום דכיון דחזינן לי' לר"י דאפילו בדאורייתא לא קניס בע"ז משום דחמירא פשיטא לי' דטעמיה בשביעית משום דבאתרי' חמירא וכדמתרצי' ע"כ. גם זה דחוק. ולכאורה איכא למידק תו במה דסיים המתרץ דר"י אדר"י לא קשיא באתרי' דר"י חמירא להו שביעית וכו'. הלא גם בלאו רומיא דר"י אדר"י ההכרח לומר דחמירא להו שביעית דאי לאו הכי תקשי לך היא גופא מכדי הא דאורייתא וכו' [כמו שביאר הש"ס בדברי ר"י] ולפיכך נראה לפי מאי דאוקמי אביי במועד קטן ב' המשנה דתנא משקין בית השלחין במועד ובשביעית וכו' בשביעית בזמן הזה ורבי היא וכו' ושרי חרישה וזריעה בזה"ז בשביעית מדאורייתא ורק מדרבנן אסורות והנה בסוגיא שם ב' מסיק הש"ס דהמשנה משקין בית השלחין על כרחך כר' יהודה אתיא ע"ש. מהשתא נראה להדיא דר' יהודה ס"ל דשביעית בזה"ז דרבנן. וא"כ שפיר קאמר ר' יהודה דהנוטע בשביעית בשוגג יקיים דלא קנסו בדרבנן אבל בנוטע בשבת דהוא דאורייתא קנסו שוגג אטו מזיד ויהיה בדברי ר' יהודה בנוטע לשיטתיה כמו דס"ל במבשל [ובלתי ספק דפלוגתא דר"מ ור"י בזה"ז היא ע' מגילה ב' בגמרא וברש"י ד"ה בזמן הזה וכו'] בשלמא לר"מ מקשה שפיר דמסתמא ס"ל לר"מ כרבנן דפליגי על רבי וסבירא להו דשביעית בזה"ז דאורייתא אבל לר' יהודה דס"ל דשביעית בזה"ז מדרבנן כמו שבארתי למעלה הלכך לא מצי להקשות ר"י אדר"י [ובזה מדויק מה דנקט ר' מאיר בלשני' מפני מה אני אומר בשבת וכו' כלומר להנך דס"ל דשביעית בזה"ז דרבנן לא קשיא. אבל לדידי דסבירא לי כחכמים דפליגי עליה דרבי דהיא מן התורה. מפני מה אני אומר וכו'] ולפ"ז לא מצי להקשות דר"י אדר"י דהמקשן הי' ס"ל כאוקימתא דאביי במ"ק הנ"ל אמנם המתרץ דר"י אדר"י לא קשיא באתרי' וכו' רוצה להעמיד אם אמרי' כאוקימתי' דרבא במ"ק הנ"ל אפילו תימא רבנן דאמרי שביעית בזה"ז דאורייתא אבות אסר רחמנא וכו'. ומעתה ס"ל גם לר' יהודה מסתמא כרבנן. ומעתה יהיה קשה ר"י דהכא אדר"י במ"ק דס"ל דשביעית בזה"ז דאורייתא מ"מ לא גזור בשוגג. משום דבאתרי' דר"י חמירא להו שביעית. ודעת לנבון נקל. לאמת את האמת ולא לקלקל. ובכף היושר שקל ישקל: