תורת משה - אלשיך, שמות ג:ט

1ועתה הנה וכו'. הנה אומרו ועתה בין בפסוק זה בין בפסוק שאחריו הוא מיותר כי מי לא ידע כי עתה הוא הענין. וגם אומרו הנה צעקת וכו'. הרי נאמר ואת צעקתם שמעתי וכו':

2ועוד כי הוא ית' אמר וארד להצילו מיד מצרים ואיך מייחס ההוצאה אל משה באו' והוצא את עמי וכו':

3אך לבא אל הענין. נשים לב אל אומרו מיד מצרים ולא אמר ממצרים וגם אומרו פה לשון הצלה. ואח"כ במשה ל' הוצאה. באומרו והוציא וכו':

4אמנם הנה ידענו מרז"ל כי היו המכות משמשות י"ב חדש. והנה הרד"ו שנה שבהם נשלמו ת' שנה. עם הק"ץ שנה שמלידת יצחק לא שלמו עד סוף שנה של מכות. נמצא כי בעת דברו ית' עם משה ושלח אותו היה שנה קודם תשלום הזמן:

5עוד ידענו מרז"ל (ש"ר פ' כ"ב) כי שרו של מצרים מצרים שמו. על פ' והנה מצרים נוסע אחריהם ועל פסוק וירא ישראל את מצרים מת וכו'. ונבא אל הענין והוא כי הנה טרם עת צאת ישראל ממצרים לא התאמץ עוזא שרו של מצרים להחזיק בישראל עד שיצאו והיו בים סוף. כמאמרם ז"ל (שם) נוסעים לא נאמר אלא נוסע מלמד ששרו של מצרים היה בא אז נגד ישראל. וכן ארז"ל שצווח לפניו ית' משוא פני' יש בדבר הללו עובדי ע"ג והללו וכו' הללו מגדלי בלורית והללו וכו'. ושמהארבע מאות שנה עדין נשארים ק"ץ שנה. ושיעמוד מיכאל בדין במקומם והוא במקום המצרים בפני ב"ד של מעלה וראה הוא ית' כי אם אין הוא ית' לישראל מי להם. ונכנס בעובי הקורה ע"י עצמו וגאלם. כאשר האריכו רז"ל בדבר הנה כי לא התחזק שרו של מצרים רק בעת היציאה בים סוף. אך לא מעתה וע"כ כל עיקר צורך העשות ע"י השכינה. הוא בזמן ששרו של מצרים מתחמץ נגדם להצילם מידו אך לא מעתה. וזה מאמרו ית' וארד וכו' לומר מה שהוצרכתי לירד לעשות בעצמי הוא להצילו מיד מצרים האוחז בם הוא השר כי מצרים שמו ולזה צריך אני בעצמי. שהוא לסוף השנה בהשלים הת' שנה כשמחזיק בישראל וכמעט הם בידו להצילם מידו. ולהעלות העליה הגדולה מן הארץ ההיא וכו'. אלא שמה שמעתה אני מתחיל ליטפל בדבר. הלא הוא כי ועתה הנה צעקת בני ישראל באה אלי ואין יכולין לסבול עד סוף השנה. וגם ראיתי את הלחץ וכו' וע"כ לכה ואשלחך וכו'. לומר מה שאני אעשה בעצמי יהיה אז בעת יהיו ביד השר. שהוא להצילו מיד מצרים. אך ועתה לכה ואשלחך וכו' ביני וביני. והוצא את עמי ממצרים שהוא היציאה כי בעת היציאה לא יחזיק השר בהם כי עדיין לא המרו על ים בים סוף אך ההצלה מיד השר אעשינה אני אחרי כן. שהוא בהיותם בים סוף. וזהו מקרא שכתוב ויושע ה' ביום ההוא את ישראל מיד מצרים לומר כי עם שנדר הקב"ה וארד להצילו מיד מצרים אז נתקיים ביום ההוא:

6או שעור הכתוב על דרך זה כי ראה הוא ית' כי יכול משה לומר לפניו הלא אמרת אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה את בניך מהגלות וא"כ למה תשלחני ולא תעשה בעצמך כאשר אמרת. ע"כ הקדים ואמד מה שוארד מאז אתם בגלות הוא כדי להצילו מיד מצרים הוא השר באחרונה כמדובר. אך ועתה הנה וכו' לומר ועתה בין כך ובין בך לכה ואשלחך והוצא. ככל הכתוב למעלה ובאומרו לכה ואשלחך וכו' מהראוי היה יאמר ואשלחך ולכה. אך לבל יאשם מרע"ה על סרבו בשליחות הקדים ואמר לכה. כלומר לכה בבבחירתך שתחפוץ ללכת ואחרי כן אשלחך. וע"כ לא נאשם בסרבו שבעה ימים מה שאין כן אם היה גוזר ואומר הנני משלחך ולכה. שאם ימנע היה עובר מצותו ית' חלילה. ובדבריו ית' רמז לו בטחון א' וב' זכיות להוציאן באומרו את עמי בני ישראל. והוא כי שכינה וכל פמליא של מעלה. היו ג"כ במצרים ויתעתדו לצאת יחד. כמ"ש ז"ל (שם פ' כ') שאמר משה לארונו של יוסף שהיה בין ארונות מלכים שכינה וכל פמליא של מעלה יוצאין עם ישראל אם תראה עצמך מוטב ואם לאו אנו פטורים. וזה היה בטחון גדול למשה ולישראל כי מי שיוציא שכינתו וחייליה יוציא את ישראל. וזה מאמרו לפנים באומרו והוצאתי את צבאותי כאשר יבא ביאורו בסייעתא דשמיא. וזהו רמז פה באומרו את עמי כי מלת את ריבתה והיא פמליא של מעלה. הבטחון לישראל. וזכיות הישראל רמז באומרו עמי. כלומר המיוחד לעבודתי ולכבודי שהוא אצל שבט לוי שבו זכות עסק התורה כ"א גם יתר ישראל. כי עם ה' המה. כי היו בהם ארבע מדות שלא שינו את שמם ורו'. וז"א עמי ובאומר בני ישראל רמז זכות אבות: