תורת משה - אלשיך, שמות לא:יח

1ויתן אל משה כו'. לזאת יחרד כל לב כי אחר היות דרך ה' לשמור דרכי חסידיו בל תצא תקלה מתחת ידם. כמאמרם ז"ל (סוכה דף נ"ב) על פסוק צופה רשע לצדיק כו'. אין לך יום שאין יצרו של אדם מתגבר עליו ובא לטורדו. ואלמלא הקב"ה עזרו היה נופל בידו. שנאמר ה' לא יעזבנו בידו. וע"פ דרכם יגמור אומר סוף הפסוק. להורות גודל חסדו ית'. כי לא מנכה ה' מזכותו. על מה שלא מלבו נמנע מלחטא. וזהו ולא ירשיענו בהשפטו. כי אם שיעלה עליו כאלו מעצמו נמנע. והוא מאמרם ז"ל (חולין דף ז') אפי' בהמתן של צדיקים אין הקב"ה מביא תקלה על ידן צדיקים עצמן לכ"ש:

2והנה מכל זה יפלא כי הלא אז עם בני ישראל דבקו בה' אלהיהם. כלם צדיקים קדושים מתנבאים פנים בפנים ומי לה' גדולים וטובים כהם. ומה היה שלא עזרם לבל תצא תקלה מתחת ידם. וכאשר על ה' יפלא שלא שמר רגלי חסידיו. כך עליהם גדולי השלמות דור דעה. איך נפלו שדודים בשוחה עמוקה כנפול בני עולה. והן זה הוא דרך כלל. ואם באנו לפרט הענין. הלא הוא כי הנה נקל היה בעיני היוצר לעשות. ירד משה טרם מלאת המ' יום כיום תמים. מפני תיקון העולם. ותיקון עמו ישראל. ויותר מזה על דבר כבוד שמו ית'. בל יתחלל שלא יצא העגל ההוא לעולם כי לולא ה' ברוב רחמיו. ומשה בחירו עמד בפרץ לפניו היה מכלה את עמו יחידו. ומחזיר העולם לתהו ובהו. ותחת מה עשה ה' ככה לבלתי מנוע מעשה הרעה הגדולה ההיא. כי הלא מזער הוא ההפרש שבין טעותם לסוף המ' יום. שהוא כשיעור שמעת תחלת הלילה עד עת עלותו למרום. כי אותו השיעור היה מה שחסר מהם. כי חשבו את יום עלותו כיום תמים. ולא נתנו אל לבם כי לא מלאו הימים עד בא שיעור אשר חסר מהיום הראשון ביום האחרון. וגם על ישראל יפלא. כי המה ידעו כי כל ישעם ממצרים. היה על מה שמשכו ידיהם מהע"ג. ואיך שבו על קיאם. וגם הוא הדבור הראשון ששמעו מפי הגבורה ואיך בערו ויכסלו בו:

3אמנם אומר. כי הנה על קושיא לאלהינו מה היה כי לא מיהר לשלח את משה מקודם. ע"כ קידמה תורת ה' תמימה לתת טוב טעם לשבח. ותאמר ויתן אל משה ככלותו לדבר אתו וכו'. והוא כי הלא יקשה בכתוב. (א) כי היתכן כי עד סוף הארבעים יום לא כלה לדבר אתו. (ב) אומרו בהר סיני למה לא ניתנה לו במרום שעלה שם כדעת רוב רז"ל בפשט הכתוב. (ג) אומרו לוחת אבן כתובים באצבע אלהים. איך יעלה על לב. יכתוב ית' בגשם. שיאמר לוחות אבן כתובים. שיראה שבהיותם אבן כתבם אלהים. (ד) כי הלא יראה כחולק על זה מאמר הכתוב. באומרו והלוחות מעשה אלהים המה והמכתב מכתב אלהים הוא. כי זה יצדק מכתב אלהים במעשה אלהים. אך אומר לחות אבן שיורה שבהיותם אבן נכתבו באצבע אלהים. הלא כמו זר נחשב:

4אכן כוונת הכתוב ללמדנו על מה זה עשה ה' ככה. והוא בשום לב אל מאמרם ז"ל בתנחומא (פרשה זו) והוא שהיה הקב"ה בכל יום מדבר עם משה ומלמדו תורה והוא שוכח. וכאשר נשלמו המ' יום. אז ניתנה לו במתנה ולא שכח עוד. הוי ויתן אל משה ככלתו ע"כ:

5וראוי לשים לב. היתכן שמשה איש האלהים. ישכח מה שמלמדו הוא ית'. ועוד כי מה שעשה בסוף המ'. שנתנה לו במתנה. למה לא עשה כן בימים הראשונים. ואם לא הי' אפשר למשה לקבלה עד סוף המ'. למה היה מלמדו בימים ראשונים. כיון שהיה בהם שוכח. ואם הוא שהי' בכל יום השכח' הולכת ומתמעטת עד תום כל המ"ם ובטלה השכחה. א"כ למה מייחס הדבר אל מתנה. עוד מאמר מעין זה בשמות רבה (פ' מ"א) על פסוק זה ככלותו לדבר אתו. שהיה הקב"ה מלמד תורה למשה. ואומר אח"כ למשה שיחזור. והיה אומר לו משה נאמר שנינו. והיה הקב"ה חוזר עם משה. וזהו ככלותו לדבר אתו ע"כ:

6וגם בזה ראוי לדעת. מה ענין החזרה בין הקב"ה ומשה אך בזה נבא אל הענין והיא כי הנה זה דרכו ית' שחפץ להשפיע ולהגלות לעיני כל קדושים אשר בארץ המה. לולא שהעיכוב הוא מצדם כי יעצרם הגשם. וכמאמרו ית' אל משה באו' הראיני נא וכו'. שאמר לא תוכל לראות את פני. לו' הלא הקשית לשאול אראך את כבודי. אך אל יעלה על רוחך כי העיכוב הוא ממני. שאין לי חפץ להתראות כי לא כן הוא כי אני הנני מתראה. אך מה אעשה כי אתה הוא שלא תוכל לראות את פני שגשמותך מעכב. באופן שיותר ממה שאדם רוצה לקבל הוא ית' רוצה להשפיע. אלא שאין המקבל זך האיכות ורוחני לקבלו. ועל פי הדברים האלה נבא אל הביאור והוא כי הנה רצה הקב"ה לזכות את ישראל ע"י שלם המין משרע"ה. בב' דברים כאחת. (א) ללמדו כל תורה שבע"פ כלליה ופרטיה. עד תומן עם דקדוקיה וחדושיה גם מה שעתיד להתחדש בכל דור. (ב) לתת לו הלוחות הם תורה שבכתב מיד ליד ללמדו דעת. כי ע"י התורה ידבק האדם בקונו ולא יעצרנו הגשם. כי איש גשמי קבלה מידו. והנה שני אלה רחוקים המה מאדם תכלית המרחק כי מי אשר מחומר קורץ. יוכל להכיל כל תורה שבע"פ פעם א'. ולא ישכח כי רבה היא מאד. והטעם אשר ידון רוחי. הוא כי לא רצה ית' לתת תורה רק בפעם א'. לבל ימצאו מקום בדורות הבאים. הקמים לומר כי אחר מתן תורתינו נתן תורה אחרת חלילה. ע"כ גם התורה לא נתנה רק בפעם א':

7ובזה מצאנו טוב טעם אל ג' מאות הלכות שנשתכחו באבלו של משה. ורצו לרגום את יהושע. עד שהחזירם עתניאל בן קנז בפלפולו ולמה לא שב לאומרם ית' ליהושע. כי נביא הוא. אך אין זה. כ"א לבל יקום איש לומר. כי הקב"ה נותן וחוזר ונותן תורה אחר תורה. ולא יבחינו בין תורה א' לאחרת. והשנית גדולה הימנה עד אין קץ. והיא לקבל הלחות מיד ליד כי גם במלאכי השרת לא נמצא כזה. לקבל מיד ליד אם לא לקבל בהשתלשות שפע. יורק מאתו ית' אך מיד ליד לא נשמעו כמוהו. כי אף במציאותו. שואלין איה מקום כבודו. ואיך יקחו מידו ובכן גם שהיה חומר משה זך ובהיר. מכל ילוד אשה. ופה אל פה ידבר בו ית' עדיין לא היה כדאי לקבל תורה מיד ליד ולקבל כל התורה שבע"פ פעם א' מבלי שכוח. עד יזדכך שיעור מופלג. וימרק חומרו עד שכמעט יתקרב חומרו. ממש אל הרוחניות ולזה יצטרך יהיה שם עם ה' מ' יום ומ' לילה. בגוף ונפש מזדכך ומתקרב אל הרוחניות. וענין הארבעים הוא כי כאשר להצטייר צורת הולד במעי אמו מהטיפה. צריך מ' יום. כך להתהפך החומר ההוא. אל איכות זולתו. הוא הרוחניות צריך מ' יום. כנגד מ' יום שנתהוה בהם האיכות הראשון שהם ד' עשיריות כנגד ד' יסודות שנתהוה מהם ובמלאת הימים ההם שנגמר רוחניות האפשרי לקבל אז למד וקבל תורה שבע"פ לבלתי שכוח עוד כדרך הרוחני. שלא תפול בו חרפת השכחה ואז זכה ג"כ לקבל לוחות מיד ליד ואופן הזיכוך היה. ע"י דבר אתו אלהים עצמו כי ע"י הדבור עצמו היוצא מפיו ית' אליו בלי אמצעי היה פועל בו ומזככו וזהו שהי' מלמדו ית' בתוך המ' יום עם שהיה שוכח למה שיועיל הלמוד להזדכך בו. כי גם שאין קץ לרוחניות הבל פיו ית' לזכור רב בזמן מועט אין כח בטבע החומר לסבול להתהפך עד שעור מ' יום ע"כ היה שוכח עד נגמר הזיכוך במ' היום שאל"כ לא היה מלמדו עד תום ארבעים יום כיון שהיה שוכח. אלא שהבל פיו ית' בלמוד היה המזככו ועל כן בתום הדבור בסוף המ' יום הוכן לקבל הלוחות מידו ית':

8וזהו ויתן אל משה ככלותו לדבר אתו שהוא ככלות הדבור ההכרחי אליו שהוא בסוף המ' מה שלא היה אפשר קודם כמדובר. להיות המקבל ילוד אשה. וזהו ויתן אל משה. שלהיותו הנתינה אל משה שהוא ילוד אשה לא ניתנו עד כלותו לדבר אתו לקבלם. ומה גם למאמר ש"ר (שם) שהיה הקב"ה מלמדו תורה ואמר לו משה נאמר שנינו. והיו אומרים יחד וזהו לדבר אתו שהיה לקרב ולחבר יותר רוחניות הבל פיו ית' עמו. להזדכך בהתאחד הדבור ועל גמר הזכוך בסוף המ' בדבור. יאמר ויתן וכו' ככלותו וכו'. וע"כ גם שהיה שוכח. היה מלמדו כדי לזככו ע"י דברו בו וביום המ' ניתנה לו במתנה על שהיה צריך יעבור כל יום המ' לשיהיה מוכן לקבל אח"כ. מה שילמד אותו והנה בכלות המ' הושלמה ההכנה. וכל אשר למד עד אז שכח והיה צריך זמן אחר המ' לחזור ללמדו כל התורה כי הקודם הכל נשכח. וע"כ היה מתעכב יותר מהארבעים יום. והיו מוציאים תואנה בעצם לחטא ע"כ מה עשה הוא ית'. נתנה לו אז במתנה שכמו רגע דרך מתנת חן. קבלה אז שכל הנשכח הזכיר אותו לו הוא ית' ברגע ההשלם כי כבר הוכן לכך. אחר גמר הזיכוך:

9ואמר הכתוב כי ככלתו לדבר אתו שהוא גמר הזיכוך. אז ויתן לו ב' לוחות וכו' מיד ליד. מה שלא היה אפשר עד סוף המ' יום להתהפך בם מגשם לרוחניות כזמן שנתהוה בו האיכות הא'. כי לא היה יכול לקבל. על היותו אדם ילוד אשה בפחות משיעור זה:

10ובזה מצאנו ראינו טוב טעם. אל תלותו ית' נתינת הלוחות בכלות הדבור. ולא בימים לו' ויתן לו משה בסוף מ' יום. למה שאלמלא הדבור המזככו לא היו הימים לבדם מזככים אותו ובזה ג"כ יובן מה שארז"ל (ב"ר פ' א) ברמז מנצפ"ך. שהפ"ה וכ"ף רומזים שקבל מפה אל פה מכף לכ"ף. שלמה הקדימו הפ"ה לכף. אך הוא כי הפה היתה הכנה בדבור אל קבלת התורה בכף שהוא לזכך גם החומר לקבל מידו ית'. החומר גם הוא ע"כ עד השיגו ענין פה אל פה שהוא ענין נשיקה ודביקות עצמיי הנפש עם הקונה. שהיה זה ע"י הדבור שהיה הוא ית' מדבר אתו מ' יום ומ' לילה כמדובר למעלה. כי בזה דבקה נפשו בו ית' בעצם. ונתנה לו כל תורה שבע"פ כמפו' למעלה לא היה יכול משה לקבל הלוחות מכף אל כף. ובזה יצדק בעצם מאמרו ית' בתורתו באומרו ויתן אל משה ככלותו וכו' כי לא היה אפשר לתת הוא ית' למשה אשר יליד אשה הוא את הלוחות מידו אם לא ככלותו לדבר אתו. שהוא ענין פה אל פה לכף אל כף כמדובר:

11ואומרו בהר סיני לוחות העדות וכו' כי הלא יקשה על אומרו ויתן אל משה לא ימנע או היו הלוחות רוחניית או גשמיית. אם רוחניות איך קבלם משה בכפו ואם גשמיות איך נתנם לו הוא ית' ואי זה הדרך היה לו ית' מבא לאחוז דבר גשמי ע"כ אמר בהר סיני. כלו' אל יפלא בעיניך קבל משה אותם. כי הלא ע"כ ניתנו לו בהר סיני ולא במרום כי לשיהיה בהם תפיסת יד אדם. שיתפוס בם משה. הוצרך תהיה הנתינה בהר. והוא כי אף שהלוחות ניתנו מלמעלה ידוע הוא כי גם שלמעלה היו רוחניות כשהורדו למטה קנו התלבשות גשמי כאשר יקרא למלאכי' הבאים למטה לארץ כי להראות בפני בני אדם כאנשים מתלבשים גשמות מה אך לא יתלבשו בעודם למעלה עד בואם אל העוה"ז השפל. ופה יתלבשו מעין העוה"ז. כי למעלה בעולם המלאכים המסולק גשמות אין שם מבא לגשמות שיתלבשו בו. כן היה בלוחות שלא נפל בהם התגשמות להתפס ביד איש. עד בואנה הר סיני וש"ת א"כ איפה איך צדקה גם תפיסח ידו ית'. הלא הוא כי היו לוחות העדות. כי למה שהיו לוחות התורה. אשר קדושה היא בה היתה אחיזתו ית' ופי' על ראשון ראשון. מה שאמרתי בהר סיני. שע"כ תפסם משה הוא שהיו ע"י הנתנם בהר ולא במרום לחות אבן ממשיות ולא רוחניות כי שם נתגשמו. ועל מה שאמרתי לחות העדות שע"י היות בם התורה היה לו ית' מבא לאחוז בם. פי' ואמר כתובים באצבע אלהים כי להיותם כתובים שהוא היות האותיות רוחניות כנודע כמשאז"ל שפרחו האותיות באויר ונשארו הלחות כבדות שהוא כי כאשר נשמת האדם מקיימת את הגוף. ונותנת בו חיות להתנועע בקלות כן היה הדבר הזה כי הכתיבה שהיתה על ידו ית' לא היתה ככתוב בחרט אנוש. רק מתייחסת אל רוחניותו ית' והיתה כנשמה אל הלוחות והלוחות כייחס הגוף כאמור ומבואר אצלינו בב"ר פ"א. וע"כ בפרוח האותיות נשארו כבדות כאשר יכבד האדם בצאת נפשו. וע"כ באומרו שהיו לוחות אבן. שהוא מצד הגשמות ובאומרו כתובים באצבע אלהים שהוא צד הרוחניות נתן טעם אל שייכות ב' אוחזים נגדיים כא' בלוחות הוא ית' ומשה. באומרו לחות אבן נתן טעם אל תפיסת יד משה ובאומרו כתובים וכו' נתן טעם אל תפיסתו ית' בם. שהוא ברוחניות האותיות אשר בקרבם כאמור:

12הנה מהשני דברים אשר ייעדנו לדבר בם. (א) מה שעל ה' יפלא. כי למה לא הקדים רדת משה מן ההר. לבל יצא העגל ההוא. (ב) איך יצאת תקלה כזאת מתחת יד גוי צדיק כי ישראל גוי אחד אשר שמע קול אלהים מדבר מתוך האש. וטעם הא' הנה בא. ועל השנית נאמר כי הנה אין ספק כי התערבות עם רעים. והתחר במרעים מביא חטא וכן דוד הוא או' (תהלים י') אל תתחר במרעים אל תקנא כו'. כי מהתחברות אליהם יבא לקנא בעושי עולה. וכן שלמה בנו אומר (שיר ב) כשושנה בין החוחים כן רעיתי כו' והוא כמבואר אצלנו במקומו כי בשבחו ית' את רעיתו ישראל. כי טובה היתה מכל העמים וירא והנה נגד פניו ית' את אשר עשו את העגל. הנותן דופי בכל טוב מדותיה ונותן קיא תחת יופי כל מעשיה. ע"כ אמר אל ירפו ידיך. מדאגה מדבר פן תקע נפשי ממך על עון העגל כי הלא כשוששנה בין החוחים אשר הקוצים ישרטו וינקבו בה נקבים עד השחיתה וישיתוה בתה כמושה וכסוחה סחי ומאוס. אל תאשם השושנה כי לא ממנה היו נקביה וכריתותיה אליה כי על כל שכינה הרעים כי כל סביבותיה פחים קימוש וחוח והמה היו בעוכריה כן רעיתי בין הבנות הם המצרים כ"א אינך כפורחת ועלתה נצך ונכרתה לארץ בהעותך מאת כל שכניך זאת לך כי נתערב' בגוים ולמדת מעשיהם במצרי' כמאמרם ז"ל (ש"ר פ' מ"ג) שאמר מרע"ה להקב"ה על רגל העגל אל נא אדוני תתמה על החפץ כי אמשול לך משל למה הדבר דומה לחכם שהיה לו בן בחור ופתח לו חנות של בשמים בשוק של זונות ויצא לתרבות רעה וכעס עליו אביו אמר לו פדגוגו אתה עשית את כל אלה כי שמתו בקרב זמה. באומנות המרגיל לה כן אתה ה' כי הלא בימים ההם עודנו נער ישראל ותתנוהו במצרים כי שם מקום זמה. וע"ז נתערב בהם וילמד מעשיהם. וזה יאמר כשושנה וכו' כן רעיתי בין הבנות כי גוים רבים שיחתו את כרמה בוססו את צדקתה היסבו רעתה ועותתה. עד המיר כבודה בתבנית שור אוכל עשב ומה גם כאשר יבא בס"ד כי גם בצאת ישראל ממצרים. לא שקטו ולא נחו מחברת פועלי און הם ערב רב שעלה אתם. כי המה היו בעוכר' כאשר יבא בס"ד הנה כי גדלת מאד רעת חבורות פשעי אויבי ה'. הנלוים אל הצדיקים כי המה היו במורדי אור. לשמור לעשות ישלחו הצדיקים בעולתה ידיהם:

13ובזה נבא אל הקושי הגדול אשר כל שומעו תצלנה אזניו השמע עם קול אלהים חיים מדבר מתוך האש כעם בני ישראל ועד שהמלך במסיבו כחשו בו. ויאמרו לא הוא וימירו את כבודם והמה חכמים מחוכמים ואיך נסרחה חכמתם לעשות המעשה הרע ומר ההיא. והנה מאמרם ז"ל להשיב על זה הלא הוא לא היו ישראל ראוים לאותו מעשה ולא היה דוד ראוי לאותו מעשה. אלא שאם חטא יחיד אומרים לו כלך אצל יחיד אם יתחטאו רבים אומרים להם וכו' שהוא לבל יתייאשו מן התשובה כי לא ירצם ה' אך עתה יתנחמו בטובים מהם כי לא עצרו כח לבלתי חטא לה' וישובו אל ה' ית' וישוב עליהם כאלה כי שבו ויתוקנו והלא כמו זר נחשב החטיא הוא ית' יחיד או רבים להכין דרך לעוברי דרך ה'. ועוד כי א"כ איפה אל יאשמו ישראל ודוד והלא נגד עינינו כי לולא משה בחירו ית' עמד בפרץ לפניו. כלה היה עושה הוא ית' ואף גם עתה מתו אנשים כי רבים וחללים הפילו בני לוי ועצומים כל הרוגי מלכותו ית'. כי הלא ויגוף ה' את העם וכו'. וגם המתים במשקה אשר השקה משה. ועוד ידו ית' נטויה כי אין לך פקידה ופקידה שאין בה מעון העגל וכן בדוד לולא התודה מיד ואמר חטאתי ה' מת בחטאו כי כה ענה לו הוא ית' ביד נתן הנביא. גם ה' העביר חטאתך לא תמות. יורה כ"א לא התודה היה מת. וגם הבן הראשון מת גם על זה וגם כל ימיו היה בתשובה וצום ובכי ומספד ועוד מה ענין או' לא היה דוד ראוי לאותו מעשה אחר כי הכל תלוי בבחירה:

14אמנם הוקשה לו לבעל המאמר כי אחר שדרכו יתב' הוא. כי אפי' לבהמתן של צדיקים אין הקב"ה מביא תקלה על ידם צדיקים עצמם לא כ"ש וא"כ איפה תחת מה לא הפליא לעשות הוא ית' להרחיקם מן החטא כי הרבה דרכים למקום להרי' מכשול מתחת ידם או כמאמרם ז"ל בגמ' שאמר השטן לר' עקיבא וכן לרבי מאיר אלמלא דמכרזי עלך ברקיעא הזהרו בפלוני ובתורתו הייתי מחטיאך והאם כל עם ה' נביאים אשר שמעו את דבר ה' מפי הגבורה פנים בפנים כלם קדושים ובתוכם ה' וכן בדוד והאם חסרו שלמות כתנאים ההם. ודומיהם שיגן ה' בעדם לבלתי יחטאו:

15והנה הדרך הראשון אשר יפול לב אדם להשיב הלא הוא כי הנה לעומת זה נצב לריב. כלל אחר אשר למדונו רז"ל הלא הוא כי עבירה גוררת עבירה ואפי' קלה תספיק לגרור חמורה כמאמרנו שם בל' המשנה וגם החוטא בשגגה. כמאמר שלמה באומרו (משלי י״ט:ב׳) גם בלא דעת נפש לא טוב. ללמדנו דעת כי גם אשר יחטא שוגג בלא דעת אל יקל הדבר בעיניו. כי הלא היא הוראה כי נפש לא טוב כ"א נפשו לא מטומאה מתחל' לא באת תקלה זו מתחת ידו. וע"כ יצא עתק מפי איש לדבר ולו'. אין זה כ"א שאיזה חטא גדול או קטן. היה תחת יד ישראל אשר העבירה ההיא. גררה עבירת העגל. שע"כ לא מצא מקום ית' להרחיקם מן החטא. וכן בדוד אולי איזה חטא היה בו. שמנעו מהציל אותו הוא ית' מן החטא. באופן כי אשמת דבר אשר היתה בם מקודם לכך כי ראוים היו לחטא לו ית'. מפאת רוע הכנתם ע"כ להסיר מלב ראשי עם הארץ. הסברא הזאת אמר לא היו ישראל ראוים וכו' לא היה דוד ראוי וכו' שהוא כי לא היו ראויים מחמת קדימת חטא או עון. לבא תקלה זו מתחת ידם. שע"כ לא תמך אשורם הוא ית' לבלתי יחטאו כ"א למה לא שמר רגלי חסידיו. אלא מפני שאם יחטא יחיד אומרים לו כו' ואם יחטאו רבים כו' והנה יספיק הטעם ההוא לבלתי הרחיקם מן החטא בקום עשה. רק להניחם בבחירתם משולל' עזר משדי וגם על זאת אחשבה התלונן דוד באו' (תהילים י״ז:ד׳) לפעול' אדם בדבר שפתיך תמוך אשורי כו' אני קראתיך כו' והוא כי אמר כמתנצל על חטאו. ומתלונן על מה שלא סמך ידו להצילו מן החטא על דבר שאם יחטא יחיד כו'. והוא כי אמר הנה באומרי לך בחנני ה' ונסני ואמרת לי לא תעמוד בנסיונך הנה ידעתיך כי בשביל פעולות אדם אם יחטא יחיד היה מה שחטאתי. שני' בדבר שפתיך שאמרת שלא אעמוד בנסיוני והוא מאמר ספר הזוהר על פ' תצדק בדבריך תזכה בשפטך. שאו' ית' שלא יעמוד בנסיון עשה רושם לחטא שאל"כ לא הייתי ראוי לאותו מעשה ועל הא' אמר אוי לי כי אני שמרתי אורחות פריץ. כי לשמור ארחו נזקקתי לחטא בל יתייאש מן אורחות תיקונו לא שאחשוד אותך חלילה שקרבתני לידי חטא. רק שלא תמכנו בימין צדקתך להצילני מן החטא כי הלא אם היית תומך אשורי במעגלותי' לא היו מטים פעמי מדרכך מעשות רצונך. וזהו תמוך אשורי כו' בל נמוטו פעמי ועל הב' שאמרתי בדבר שפתיך שאמר' לי לא תעמוד בנסיון שתעשה רושם למען תצדק בדבריך אל תאמר אלי כי אנכי הסיבותי כי שאלתי נסיון כי הנה לו הונח שכן לא תבצר ממני תלונה והוא כי הלא העולה על רוחי היה תעשה לי כאשר עשית לאברהם כי אמרת לו קח נא את בנך כו' והעלהו לעולה כו' כן חשבתי תאמר אלי עשה דבר פלוני או השמר אל תעשה דבר פלוני כי אז הייתי נשמר בכל נפשי ובכל מאודי לבלתי עבור מאמרך אך לא עשית כן כ"א אמרת לא תעמוד בנסיון. שעל כן למען תצדק נצחני יצרי וז"א אני קראתיך לאמר שתחנני ותנסני כדי שתעננו אתה האל ותאמר לי הט אזנך לי שמע אמרתי לקיים המצוה אשר אצוך לנסותך אך לא לומר שלא אעמוד בנסיון:

16והנה ע"פ הדברים האלה אשר אמרו רז"ל תקל אשמת ישראל גם כי נאמר כי הם עשו את העגל אמנם חכמי ס' הזוהר וב"ר (פ' מ"ח) המה בחרו דרך אחרת הלא היא כי חלילה לעם אלקי אברהם יוצאי ירך יעקב אשר אמרו נעשה ונשמע בהר סיני. לעשות כדבר הרע ההוא אך אין זה כ"א משכניהם הרעים הם ערב רב עלה אתם המה עשוהו בלהטיהם וכשופיהם להשרות כח טומאה בנזמי האף והחימה ההם באופן כי בהשליך אותם על האש יצא העגל ההוא וטוב לשמוע דבריהם אלה כי נעמו וגם בעל המאמר שהזכרנו האומר כי לא היו ישראל ראוים לאותו מעשה כו'. יתכן כי גם הם יודו הדבר הזה ולא אמרו שלא היו ראוים אלא על המשך קצת מישראל אחריהם אך אמנה לא יכחישו כי הערב רב הם אשר הטעו את ישראל המה עשוהו ויכוננוהו וגם ארז"ל שם. שאמר סמאל לפני הקב"ה במה אשלוט והשיב לו הקב"ה בכל העו"ג זולת ישראל והוא ענין חרות על הלוחות. חירות ממלאך המות וכן אמרו רז"ל (שבת ד' פ"ט) שהראה השטן לישראל את מרע"ה מוטל במטה באויר ושהיו נושאים אותו:

17והענין כי סמאל הוא שטן הוא יצה"ר. הוא מלאך המות. שם פניו להטעות בכל מאמצי כח זה פעמים (א) באדה"ר. (ב) בעגל והוא כי כאשר תפוח עקבו של אדה"ר היה מכהה גלגל חמה והיה יציר כפיו ית'. זך ובהיר ראוי להשראת שכינה ולהשתעשע אותו ית' בגן עדן. וללמוד ממנו כתלמיד לפני רבו כאשר עתידים ישראל להיות אחר התחיה ועל כן לא היה צריך ימותו להחיות כי מעתה היינו משיגים הטוב הגדול המקווה ואלו היה הדבר נמשך כך לא היתה תקומה בסמאל שלא ישלוט באדם. ע"כ השתדל בכל מאמצי כח. וינער חצנו ולא מצא עזר כנגדו סרסור לעשות מעשהו. כי אם את הנחש ועל ידו עשה והצליח. שהלך והטיל זוהמת כח סמא"ל על חוה כמו שאמרו ז"ל בפרקי ר"א (פרק י"ג) שרכב סמאל על הנחש כרוכב על הסוס וגם היא פתתה את האדם. ושלט גם בו בהעוותו עבירות ונתעכר חומרו והוכרח לשימרק ויזדכך לקבל הטוב המקווה בגוף ונפש ע"י המיתה כי אז בכור הארץ יותך ויוסר חלאת העכירות הזה וימרק ויזדכך לשיהיה לנו לב בשר והנה ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן. והגיעו להשיג בחיים חייתם מעין הטוב המקווה במעמד הר סיני ומה גם שהיה עתיד להשתלם ע"י הלוחות כי בהם יהיו בני חורין ממלאך המות שלא יצטרכו למות להשיג האושר וע"כ בראות סמאל כי לא נעשתה עצתו אשר יעץ באדם ושאם ימשך ענין הלוחות תוסר מלאך המות שליטה בישראל. שהיא תשוקתו ובהעדרו תתקרב בטולו. על כן כפעם בפעם התגבר בכל עוז להחטיא את ישראל וכאשר באדם ביקש לו סרסור להתלבש בו. ולפעול על ידו הוא הנחש גם עתה מצא און לו. הוא הערב רב. ועל ידו עשה והצליח וזהו מה שלא המתינו יום או יומים עד יראו אם יבא משה. אך הי' הדבר נחוץ למה להחטיא בהתלבש במוכנים לכך ויקהלו על אהרן ואף כי המה העושי' במלאכה והמכשפים כמשז"ל (ש"ר פ' מ"א) בקשו לעשות על ידי אהרן להטעות את ישראל למען ישלחו ידיהם בה באומרם כי אהרן בחיר ה' עשאה ולא ישיתו לב לומר אולי מילדי העורים. הם הערב רב בכשופיהם זה כאשר אם ידיהם תבצענה מעשה הרעה והוא כי המה לא ידעו. כי הערב רב הכינו את אשר הביאו אל אהרן למען תצא התקלה מתחת ידו ולא יורגש ומה גם שהוא היה ירא מלומר סרה כנגד העגל ההוא פן יהרגוהו כי בזה יטעו גם בני ישראל ולהורות איך התקוממו על אהרן להורגו אם הי' ממאן ובלתי שמוע עצתם נאמר ויקהל העם על אהרן ויאמרו אליו כו'. והוא כי עיקר ותחלת עניינם היה הקהל והתקומם עליו ואח"כ אמר וקום עשה לנו אלהים. וטענתם נגדו היתה באומרם כי אחיו העלם ממצרים. ועתה נראה ח"ו כי תוחלתם נכזבה ואף כי דעתם היה לעשות להם ע"ג לבל יסרב אהרן התחילו בדרך התקוממות עליו וזהו ויקהל העם על אהרן ויש באהרן טעם מפסיק ואחר כך ויאמרו כו'. ועל כן לא נאמר ויאמרו העם אל אהרן קום כו' או ויקהל העם ויאמרו אל אהרן קום כו'. והוא מפחדו בל ימיתוהו ולא יהיה להם עוד תקומה בהורגם כהן ונביא. לא שת פניו נגדם ויתנכלו בחלק' לשון לעשות מעשה הרעה באומרם עשה לנו אלהים כאשר יבא בס"ד:

18ולבא אל הענין נשית לב אל קצת הערות הראויית להעיר (א) הדרך הזה כי הערב רב הם העושים ולא ישראל איך כעס אליהם הוא ית' ואמר סרו מהר מן הדרך אשר צויתם. הלא לא היו המה העושים ועוד שא"כ איך מתו בני ישראל רבים ונכבדים שלשת אלפי איש כי מישראל היו כמה דאת אמר הרגו איש אנשיו ואיש את אחיו ואיש את רעהו ואיש את קרובו. גם אשר נגף ה' ואשר בדק משה כסוטות במי עפרות זהב העגל. ולא עוד אלא שנשאר חוב מוטל עלינו לדור דור. כי אין פקידה ופקידה שאין בה מעון העגל. שנא' וביום פקדי ופקדתי וכו' וגם בלשון המקרא ראוי לשום לב (א) אומרו קום עשה לנו וכו' כי אומרו לנו הוא מיותר. (ב) אומרו כי זה משה וכו'. כי איך יהיה אלהים תמורת משה אשר לא אלהים הוא (ג) אומרו האיש כי מי לא ידע כי משה איש היה ולא אל (ד) למה צוה יקחו מאזני נשיהם בניהם ובנותיהם ולא מאזני עצמם (ה) העדות שהתורה מעידה על אהרן שצר אותו בחרט ועשהו עגל מסכה. כי הוא דבר מבהיל ומי יתן ואמר כמאמרו אחרי כן אל משה ואשליכהו באש וכו' ולא יאמר ויצר וכו' ויעשהו וכו' (ו) אומרו ויאמרו אלה אלהיך ולא אמרו אלהינו. (ז) מה ענין אהרן בבנותו מזבח וקראו חג לה' מחר. (ח) אומרו ית' לך רד כי אומרו רד הי' מספיק (ט) אשר הרגישו רז"ל ואמרו כי גם משה אמר להקב"ה למה בהעוותם מייחס אותם אליו ובכשרונם קוראם עמי. (י) אומרו סרו מהר וכו' כי לא היה ראוי לו' רק עשו להם וכו' וגם מלת הדרך בלתי צודקת. ומהראוי יאמר מן המצוה אשר צויתם או עברו על אשר צויתם. (יא) כי הלא אמרו רז"ל (ש"ר פ' מ"ב) שאמר להם הוא יתב' אני דומה לחתן ששלח לארוסתו שני תכשיטין ע"י עצמו וח' ע"י שליח ואבדה הארוסה שנים שנתן לה חתנה בידו ויקצוף מאוד ויאמר לא די שאבדת אותם אלא שמי יתן והיו מאותן ששלחתי לך ע"י שליח, כי לא נתרשלת לשמור אלא מה שנתתי לך בידי כן הוא יתב' החתן וארוסה ישראל. ונתן לה עשרת הדברות שנים מפיו ית' ושמנה ע"י משה כי אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום ואמר הוא ית' למשה. מי יתן ועברו על שתים מאשר נתתי למו על ידך כ"א אנכי ולא יהיה לך שהיו על ידי. והן אמת כי שתיהן נרמוז בכתוב עשו להם וכו' וישתחוו וכו' הוא הדבור השני לא תעשה לך פסל וכו' לא תשתחוה וכו' כאשר יבא ביאורו בס"ד ואומר ויאמרו אלה אלהיך ישראל אשר העלוך וכו' הוא כנגד מאמר אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים והנה לפי זה מהראוי היה יקדים תחלה ויאמר ויאמרו אלה אלהיך וכו' אשר העלוך וכו' שהוא כנגד הדבור הראשון. ואח"כ יעשו להם וכו' שהוא כנגד הדבור השני ולא עוד כ"א שהיפך סדרן והליכתן כי הלא אלה אלהיך נאמר ביום הראשון ואשר השתחוו לו ויזבחו לו היה ביום השני ואיך יקדים מה שהיה ביום השני למה שביום הראשון. (יב) אומרו ויאמר ה' אל משה ראיתי וכו' כי אחר שעודנו ית' מדבר ולא השיב משה בנתים. למה ישוב ויאמר בתוך דבריו ית' ויאמר ה' אל משה וכו' (יג) כי מתחלה אמר ל' דבור. באומרו וידבר ה' אל משה לך רד. ופעם אומר ויאמר (יד) מה הנה השינויים האלה כי מתחלה היחל ברוגז לאמר סרו מהר וכו' ואחר כך היפר כעסו ואמר ל' אמירה שהוא לשון חיבה ואח"כ חוזר הרוגז למקומו ואו' ויחר אפי בהם ואכלם וכו' (טו) באומרו ראיתי את העם הזה והנה עם קשה עורף וכו'. כי הלא מהראוי יאמר והנה עשו עגל מסכה וישתחוו וכו'. אך אומרו עם קשה עורף אינו מורה רק על קושי תרבות ורוע מדה אך לא על עבור עביר' ומה גם בע"ג כי בזה יראה שהוא מיקל בתער מלוטש עוצם פשעם. וגם מה ענין אומרו ועתה הניחה וכו' כי מלת ועתה מיותר' ובלתי צודקת. (יו) מה ענין אומרו הניחה לי וכי תופס היה בו וידוע מאמרם ז"ל (ברכות דף ל"ב) שהוא כאב הרוצה להגזים על בניו שהכעיסו ואומר לעומדים לפניו הניחו לי אל תעכבוני מלהורגו למען יבינו וישכילו. כי דעתו הוא שיאחזו בו בל ימיתנו אבל עם כל זה טוב לדקדק הלשון אם ימצא דרך יצדק לפי פשוטו (יז) אומרו ויחל משה את פני ה' אלהיו כי אומרו אלהיו הוא מיותר. והנה ע"פ מאמרם ז"ל (שם) אפשר ליישבו שאמרו הניחה לי מלמד שהיה משה כביכו"ל תופס להקב"ה ואומר לא אניחך עד שתמחול להם. ושהיה אומר לפניו ית' הלא לא ביטלו דברותיך כלו' אמרת אנכי ה' אלהיכם אלהיך אמר' לשון יחיד והרי אני קיימתי אותם ואפשר כי על דבריו אלה נתפייס אליו והשיב לו אכלה אותם ואעשה אותך לגוי גדול כיון שאתה קבלת וקיימ' אלהותי ועל זה יאמר ויחל משה את פני ה' אלהיו:

19ובזה יתישב ג"כ לרז"ל מה שחזר ואמר ויאמר ה' וכו' עם היותו הוא ית' המדבר עד כה מפני שמשה הפסיק בתפלה והשיב לו הקב"ה ראיתי את העם וכו' ועתה הניחה לי מלהתפלל לפני וכו' כי להיותו משיב על דברי משה חזר ואמר ויאמר אך על דרך הפשט ראוי לבקש דרך ידרוך הדורך דרך נמצא כתוב בספר (יח) אומרו למה ה' יחרה אפך בעמך כי הלא דבריו אלה יראו כחומץ לשנים וכעשן לעינים כי הלא מראה במאמרו כאלו ישראל הם גוי אשר צדקה עשה משפט אלהיו לא עזב והאם שכח כל הרעה אשר דבר הוא ית' אשר עשו והלא הדרך הטובה הי' להגדיל החטא להפר הכעס ולא להקטינו כאשר עשה באחרונה באומרו אנא חטא העם הזה חטאה גדולה וכו' כמאמרם ז"ל כי ממנו נלמד הדרך הטובה הזאת להגדי' האשם לפניו ית' למען הפר הכעס. ולהשקיט המקטרגים באומרם מה נוסיף על הודאת בעל דין. (יט) אומרו אשר הוצאת בכח גדול וכו' כי הלא זאת טענה הפכיי' כי הלא על אשר הוצאתיך בכח גדול וכו' היה להם להחזיק טובה יתירה לבלתי חטא לי. (כ) באומרו למה יאמרו מצרי' לאמר כי אומרו לאמר זולת היותו מיותר. גם הוא בלתי צודק כי אינו לאמר לזולת. (כא) כי איכה יאמרו כדבר ההוא מצרים והלא עין בעין ראו את כל הנוראו' אשר עשה למענם ואיך יביאם להרוג אותם בהרים. (כב) אומר שוב מחרו' אפך כי הלא סותר מאמרו כי הלא הוא אמר למה ה' יחרה אפך יורה כי עדיין לא חרה אפו ואח"כ או' שוב מחרון אפך שיורה ישוב מאשר כבר חרה אפו. (כג) אומרו והנחם כי הלא בכלל מאתים מנה. כי איך יתכן שוב מחרון אפו. אם לא ניחם על הרעה. וא"כ איפה היה מפסיק אומרו שוב מחרון אפך. או לפחות יהפך הלשון הנחם על הרעה לעמך ושוב מחרון אפך. (כד) באומרו זכור לאברהם וכו' כי מהראוי יאמר זכור את אברהם ואת יצחק וכו' ולא לאברהם ליצחק ולישראל. (כה) אומרו ותדבר אליהם ארבה את זרעכם מה ענין אומרו הרבוי והארץ בזה ואם הוא שאם יכלם מתבטל הרבוי והכניסה לארץ אין זו ראיה כי הלא לא נדר להם ע"מ שיעשו להם עגל מסכה וישתחוו לו ויזבחו לו וכו' ובחטאם ימותו כי הם חייבו את ראשם בהעוותם ואשמם בראשיהם. (כו) באומרו וינחם ה' וכו' למה לא אמר וישב מחרון אפו כי ב' דברים חלה משה פניו שישוב מאפו ושינחם על הרעה לעמו עוד קושיא אחרת בכללות הפרשה ובזה נבא אל הענין. והוא כי פעם יאמר העם ופעם יאמר העם הזה כי הנה תחלה אמר וירא העם כי בשש משה וכו' ויקהל העם וכו' ואחרי כן בדברו ית' אל משה. אמר ראיתי את העם הזה וכן בדבר משה אל (העם) (אהרן כצ"ל) אומר מה עשה לך העם הזה ובתשובת אהרן אינו או' הזה רק אתה ידעת את העם וכו'. ובזה נבא בס"ד אל ביאור הכתובים שהערנו בהם ובמה שאחריהם אלא שלא הזכרנו מה שראוי להעיר במה שאחריהם מעתה לבל יכבד על קורא בביאורנו בס"ד:

20והוא בהניח (א) כי בזאת יבחן מתי ידברו הכתובים על עם בני ישראל יוצאי ירך יעקב ומתי ידברו על ערב רב עלה אתם במה שאת הערב רב יקרא העם סתם ואת ישראל יקרא העם הזה הקרוב אל ה' ואל משה רבם כי ע"כ יצדק בם אומרו הזה הנחה. (ב) כי העלות ישראל מצרים יתייחס אל הקב"ה והעלות הערב רב יתייחס אל משה. והוא כי גם כי אותנו העלה משה רבינו עליו השלום בעזרו יתברך עם כל זה למה שלא במאמרו יתברך עלו. אלא אדרבה אמרו רז"ל (ש"ר פ' מ"ב) שאמר ה' אל משה אין לי חפץ בערב רב העולים עם בני ומשיב מרע"ה הלא טוב לקנות נפשות האבודות האלו להביאם אל הקדושה ועל פי בחינה זו נאמר כי משה יתייחס למעלה אותם כי קרה לו כאשר עם מיכה שאמרו רז"ל שבראות משה בסבלות אחיו ראה כמה ילדים נתונים בתוך הבנין ויתמרמר ויצעק אהה ה' ואמר לו הוא ית' הניחם כי ידעתי מי ומי המה ומה יצא מהם עם כל זה היו נכמרו רחמי משה עד שאמר לו הוא יתברך אחוז בא' מהם והוציאו ויעש כן ויגדל הילד וחטא והחטיא את ישראל הוא מיכה אשר עשה את הפסל להכשיל את ישראל עד יום גלות הארץ:

21ונחזור אל הענין והוא כי הנה הערב רב הנקראים עם סתם שעליהם נאמר וירא העם כי בושש משה התמכרו לחטוא ולהחטיא את עם בני ישראל זרע קדש בדברות ראשונות אשר שמעו מפי הגבורה אנכי ולא יהיה לך והם עיקר כלם ויעשו בערמה להסתיר דבר בחלקלקות ובקרבם שמו ארבם וימתיקו בפיהם רעה בשתי הנחות. (א) באומרם עשה לנו אלהים כלו' לא לישראל בני אל חי חלילה להם כי אם לנו הערב רב בלבד. (ב) כי לא לאלוה לעבדו הוא חפצנו כי אם למנהיג וסרסור אשר ילכו לפנינו וגם זה לא לסרסור ומנהיג לישראל כי אם לנו לפנינו בלבד וזהו אשר ילכו לפנינו ומיראתם פן יענה אהרן ויאמר הלא אם חסרתם מנהיג את משה הנני אני ממלא מקומו או יהושע תלמידו על כן קדמו ואמרו אלהים אשר ילכו לפנינו כי זה משה האיש כו' לומר מה שאנו רוצים הוא כי יהיה אלהים רוחני אשר ילכו לפנינו להנהיגנו ולא איש המעותד למות כי הלא זה משה האיש למה שהוא איש ולא אלהים לא ידענו מה היה לו כי קרהו אסון ונשארנו משוללי מנהיג מה שאין כן בהיותו רוחני וזהו אלהים אשר ילכו לפנינו שהוא למנהיג כי הלא זה משה למה שהוא איש לא ידענו מה היה לו ולהורות לפנינו כי לא להנהיג לישראל היה עם לבבם רק לעצמם אמרו אשר העלנו לומר הנה אותנו הערב רב העלה משה כמו שכתבנו אך לא לישראל כי אם הוא ית' היה העיקר כלו' ועל כן עתה לנו שחסרנו מנהיגנו המיוחד נשים אחר תחתיו אך לא כן לישראל ואהרן בשמעו הדבר הרע הזה הוא ידע כי לא יאחר מרע"ה מיום המחרת במלאת הארבעים יום וארבעים לילה לא גער בם פן ימיתוהו ולא תהיה להם תקומה רק חשב להאריך הזמן באומרו פרקו נזמי הזהב אשר באזני נשיכם בניכם ובנותיכם כי אמר בלבו כי ימאנו לתת ועד שיפייסום יתארך הזמן כפירש"י:

22ויתכן כי עשה גם הוא בערמה בצוותו שלא יבקשו מנשיהם ובנותיה' יוציאום מאזניה' הן בידן כי אם שהם עצמם יפרקו ויסירם בחזקה מאזני נשיהם בניהם ובנותיהם למען אז יחרה אפם ויסרבו אז יותר ויבכו ויצעקו עד יניחו נזמיהם באזניהם ובין כך ובין כך יתארך הזמן מה שאין כן אם דרך פיוס יבקשו מהם כי אז יקל יותר לתתם על יד עצמן אך הם הבינו בדברים ולא הלכו לנשיהם רק מיד ויתפרקו את נזמי אזניהם של עצמם לנחץ הדבר ומיד ויביאו אל אהרן אז ויקח מידם כו' והוא כי אמר הנה אם לא אשלח בו יד רק אניחנו כאשר יצא מתוך האש העגל ההוא אז יאמרו אין זה עגל מתכת מעשי ידי אדם. רק רוח אלהים רוחני. על כן מה עשה ויצר אותו בחרט אמש כמציירו ועושהו בידיו למען יראו כי לא אלהי' הוא כי אם עגל מתכת מעשה ידי אדם וזהו ויעשהו כו' לו' מה שויצר אותו בחרט הוא כדי שעל ידי כן ויעשהו עגל מסכה שהוא עגל מתכת כתרגומו מיוחס אל המתכת ולא אלהים רוחני הוא שאין בו צורה מעצמו רק ממעשה ידי אדם ולא שוה לא עם העם הנזכר הנקהלי' על אהרן עד הביא אל הפועל הדבר הרע ההוא הם הערב רב כי הנה אז שננו לשונם כמו נחש אל עם בני ישראל. ויאמרו אליהם אלה אלהיך ישראל והוא כי בקשו להמרות בה' ולכפור ראשונה בדבור ראשון הלא הוא אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים כו' ויאמרו אלה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים להמרידם בה' אלהים אמת אשר העלם מארץ מצרים והנה עתה נהפכו כקשת רמיה. כי הנה בתחלה המתיקו בפיהם רעה באומרם כי לא לישראל היו עושים כי אם להם לבדם וגם לא לאלוה רק לסרסור ואמצעי אשר ילך לפניהם ועתה שמו לאל מלתם ויאמרו לישראל אלה אלקיך ישראל לו' לא לנו כ"א לך ישראל ולא למנהיג וסרסור רק אלהיך ממש ולא במקום משה אשר העלנו רק הוא אשר העלוך ישראל מארץ מצרים ואחשבה כי לדעת האומרים (ש"ר פ' מ"א) כי היה ביד מיכה טס של זהב שהיה כתוב בו עלה שור שהטילו משה ביאור מצרים לעלות ארונו של יוסף וישם בתוך נזמי הזהב שנתנו לאהרן. ועל כן בהשליכו אותו באש יצא העגל ההוא יתכן כי בזה מצאו פתחון פה לומר אלה אלהיך אשר העלוך. לומר כי כח שור העלם:

23או אפשר כי המה ידעו כי יוסף נקרא שור וראו כי בצאתם ממצרים לקחו את עצמות יוסף עמם שהיה מורה כי זכותו היה עזר למו לצאת. ועתה ראו כי בהשליך הזהב באש יצא העגל ההוא. מצאו פתחון פה לומר כי כח שור עליון הוא העושה הכל אז וירא אהרן כי הערב רב החילו להמריד את ישראל בדבור הראשון. להכחיש את ה' המעלה אותם מארץ מצרים. אמר בלבו טרם תושרש סברא זו בלבם. וגם כי הנה עוד מעט. ויחטיאום גם בשני להשתחוות ולזבוח לפני העגל ההוא ע"כ ויבן מזבח לפניו הוא לבדו. למען יתאחר ולא יגמור מבעוד יום. לבל ישתחוו ויזבחו לו בו ביום ויעברו גם על הדבור השני עד מחר אולי יקדים משה לבא טרם כלותם מעשה הרעה. ויקרא בקול גדול ויאמר חג לה' מחר לומר המזבח הזה אשר אני בונה. לא לעגל חלילה רק כ"א חג לה' מחר כי יבא משה ותגמר שמחת התורה. והוא כי ידוע כי היה טעותם באיחור משה. שהם מנו יום שעלה בו משה מכלל הארבעים ולא ידעו שהיה חסר הלילה וקצת מהיום עד עת עלותו. והיה צריך יהיו שלמים מן הטעם שכתבנו למעלה והנה אהרן ידע האמת שיבא משה ביום המחרת. אמר להם חג לה' מחר לו' שלא יחוגו ולא יעשו ע"ג עד מחר ודעתו היה כי למחר ודאי יבא משה והמה הרשיעו וישכימו בבקר לבטל עצתו וישכימו ממחרת כו' כי זו היתה כונת הערב רב להשכים לעשות כונתם טרם בא דבר יבטלם: