תורת משה - אלשיך, שמות לא:לב

1וידבר ה' וכו'. הנה הקדמנו כי עם בנ"י תתייחס עלייתם ממצרים אל ה' ועליית הערב רב אל משה כי בחושבו כי טוב הקריבם אל ה' שם פניו להעלותם והמה מרו ועצבו כמדובר אך מאז ה' לא רצם:

2ונבא אל הענין והוא כי עלינו לשבח לאדון הכל אלקי ישראל כי מאהבתו את בני בחוניו. גם בהעוותם לא זז מחבבם ולחתור היבשה להליץ בעדם. ולקצוף על מחטיאם ולהעמיס עון אשמתם. אל התחברם במרעים הם ערב רב כי מהתחברות' אליה' היחלו ליכוות בגחלת. ע"כ חילק מאמרו ית' לשני חלקי'. א' כנגד הערב רב וזה בקצף גדול כאומרו וידבר ה' כו' לך רד כו' כאשר יבא בס"ד. ואח"כ היחל לדבר על ישראל עמו בל' חיבה ואמירה. כי חפץ לזכותם ולהטיב להם והוא אומר ויאמר ה' אל משה וכו'. והענין כי זעם אפו היחל בקושי כטבע לשון וידבר שהוא לשון קושי. ואמר וידבר ה' אל משה לך רד כו' כלו' חבל על העם אשר העלית אתה הוא הערב רב כי שיחתו והשחיתו את העם אשר העלית אני וע"כ לך רד והוא כי אלו לא עברה מכשלת העגל תחת ידם היתה שכינה בתחתונים ולא היתה מתייחסת הירידה מלמעלה אל ירידה. כי כל מקום אשר עיקר שכינה שם. לא ליורד חלילה יתייחס ההולך שמה כנודע. ע"כ א"ל הוא ית' לך רד. כלו' מה שהי' מתייחס להליכה עת' תהיה ירידה כי נסתלקה שכינה מלמטה בעון העגל כנודע כי לא שבה עד מעשה המשכן. והטעם כי שיחת עמך אשר העלית אתה. הוא הערב רב והוא כי סרו מהר כו'. והוא בשום לב אל מאמרנו על פסוק לא יהיה לך אלהים אחרים על פני. כי הלא אומר פני הוא מיותר ומשולל הבנה כי הלא מלא כל הארץ כבודו והכל נגד פניו. ואלו יצוייר יקרא על פניו במקומות המיוחדים להשראת שכינה. לא יעלה על לב חלילה. יתיר בשאר מקומות:

3אך יאמר עיקר גדול' הידוע לנו מרז"ל (קידושין דף מ) כי בכל עון ופשע אין הקב"ה מצרף מחשבה למעשה אם לא בע"ג שנאמר למען תפוש את בני ישראל בלבם. ועל כן אמרו שהמקדש את האשה ע"מ שהוא רשע ונמצא צדיק שחוששין לקדושיו. שמא הרהר בע"ג חלילה:

4וזה אחשוב הוא מאמר הכתוב לא יהיה לך אלהים אחרים אין צריך לומר בגלוי לפני העם. כ"א גם במה שהוא על פני שהיא במחשבת הלב אשר איננו על פני האדם. כד"א כי האדם יראה לעינים וה' יראה ללבב גם בזה אני אוסר לך בעבירה זו משא"כ בזולתה. וגם כי מזה תבא לעשות פסל כו'. ועדיין לא תעבדנו אך מזה ימשך להשתחות ולזבוח ולעבוד. וזה ענין שלשת הפסוקים האלו לא יהיה לך כו' על פני שהוא בהרהור וגם לא הנמשך מזה שהוא לעשות לך פסל כו'. וזה לא תעשה לך כו' ואח"כ לעבדו. וזהו לא תשתחוה להם ולא תעבדם נמצא כי הראשון שהוא הרהור הע"ג הוא דרך להשמר מכל עניני הע"ג עשיותה ועבודתה. ובזה יאמר פה על לא יהיה לך כו'. שהוא מסלול ודרך להשמר מהע"ג. שהוא העדר ההרהור אמר הנה מזה סרו מהר מן הדרך אשר צויתים. כי דרך הוא כמדובר שהוא לא יהיה לך כו' ואח"כ עברו על לא תעשה לך. וזהו עשו להם כו' ואחר כך עברו על לא תשתחוה להם ולא תעבדם וזהו וישתחוו לו ויזבחו לו. הנה בזה כל הדבור השני בכל פרטיו וגם על הדבור הראשון שהוא אנכי כו' אשר הוצאתיך מארץ מצרים גם כן עברו. וזה ויאמרו אלה אלהיך ישראל אשר העלוך כו' והיפך הסדר להקדים הדבור השני לראשון עם היות כי אלהיך נאמר ביום עשות העגל ואשר השתחוו לו. היה ביום המחרת:

5אמנם לזה נשית לב אל התכת תיבות הכתוב כי נעמו בהגלות בם גדולת יוצרנו. וגודל אהבתו אותנו והליצו בעדינו בנועם מאמרו ית' בהגיע עוצם מעשה הרעה אשר עשו הערב רב בהתנכלם להחטיא את ישראל והוא כי קרה לו ית'. כמלך שהיה לו בן יקיר תם וישר וירא אלהים וסר מרע ויגדל עמו עבד המלך ההוא. ויהי מימים ויצא העבד ההוא לתרבות רעה. התמכר לעשות רעות רבות. ויבז בעיניו לשלוח יד לעשות הרע בעצמו. כ"א גם לומד את בן המלך לעשות כמעשיו. וללכת בדרכיו הרעים אז קצף המלך עד מאד וחמתו בערה בעבדו ויאמר לו הנה התפקרת העוית והרשעת והנה מי יתן והיית רשע בפני עצמך. לא הייתי כל כך מת פעל אבל על הכל מה שנוחם יסתר מעיני. הלא הוא כי הוצאת את בני לתרבות רעה דמית היו יהיה כמוך והוא מורשי לבבי ואור עיני. כן הדבר הזה כי אלקי עול' ה' ממה"מ בן יקיר לו הוא ישר' אשר דיבקם בו במעמד הר סיני ועבדים מופקרים לעשות רע היו הערב רב נלוו אלינו והשחיתו התעיבו עלילה. ולא בלבד נחה דעתם בעשותם את הרע כ"א גם החטיאו את בן מלך הקב"ה הוא בנו בכורו ישראל וזה מאמרו ית' הנה העם אשר העלית סרו מהר כו'. עשו כו' וישתחוו כו' והנה כל אלה עשו והחרשתי כמעט כי שבו אל שורשם אך העולה על לבי כל הרעות הלא הוא אשר החטיאו את ישראל. כי הלא ויאמרו אלה אלהיך ישראל וזהו עיקר הקצף וע"כ הניחו באחרונה. להורות כי זה עיקר כל הקצף ומה מתוק אומרו עשו להם ע"פ דרך זה כי אמר הנה עשו להם ולא לישראל אך בזה עדיין לא גדלה רעתם לפני אך מה שויאמרו אחרי כן אלה אלהיך זה נוחם יסתר וע"כ היפך הסדר ואיחר ענין אומרם אלה אלהיך להורות כי זה עיקר הקצף כאמור כי הכל הולך אחר החיתום:

6ובמה שכתבנו למעלה כי התנכלו הערב רב להסתיר מה שהיה בלבם להחטיא את ישראל ואמרו עשה לנו אלהים וכו'. שהוא לנו ולא לישראל ואח"כ השחיתו התעיבו ויחטיאו את ישראל באמור להם אלה אלהיך הנה זה מאמרו ית' ראה אלה רשעים. כי הלא בהעשות העגל עשו להם לבדם ולא לעמי ואחרי כן הדביקו הרעה על עמי כי ויאמרו אלה אלהיך וכו'. ואחר הטילו ית' הכעס על הערב רב והראה צד קושי למשה על שהוא העלם עם שלטובה כיוון ית' התחיל לדבר על ישראל ואמר בלשון אמירה שהוא ל' חבה וזהו ויאמר ה' אל משה וכו' והוא באשר הקדמנו כי באומרו העם הזה ידבר אל ישראל יוצאי ירך יעקב ועליהם הוא או' ויאמר ה' וכו' והוא במאמרם ז"ל (ש"ר פ"ג) על פסוק ראה ראיתי את עני עמי אשר במצרים וכו'. כי כפל הראיות הוא שאמר למשה אתה רואה ראיה אחת ואני רואה ב' ראיות. (א) עניים במצרים. (ב) כי עתידים אחרי כן לעשות עגל בחורב אלא שעדיין לא עשו ואיני דן אלא באשר הוא שם והוא מאמרנו שם כי זה כיוון הכתוב לפ"ז באומרו ועתה לכה ואשלחך אל פרעה והוציא וכו'. שהוא ועתה שעדין לא חטאו אל יאשמו כי איני דן רק באשר הוא שם:

7ובזה נבא אל הענין כי הנה היחל הוא ית' להורות אל טוב רחמיו וחסדיו. כי חפץ חסד הוא וע"כ אמר פתח דבריו ראיתי את העם הזה לומר אל יאשמו ישראל בעצם כי הנה ראיתי מאז את העם הזה טרם צאתם ממצרים כי עם קשה עורף הוא כי הכנתם רעה לעשות את העגל הזה. אלא שאיני דן אלא באשר הוא שם וע"כ אז שעדיין לא חטאו פדיתים אך ועתה שכבר חטאו הניחה לי וכו' לומר אם תניחני אכלם והוא כמאמר ז"ל (ברכות דף ל"ב) כאמור למעלה כדי שיאחז משה בו ית' ע"י תפלה ולמען יערב אל לבו להתפלל הורה לו כי שלם הוא עמו והוא כי הנה אם עשרה אנשים יהיו יחד בבית האסורים אשר עליהם קצף המלך כאחת לא יערב אל לבו א' מהם. לפייס את המלך להפר כעסו על חבריו. כי איך יציל את הזולת אם גם עליו עבר כוס חמת המלך. אך אם המלך ידבר אל לבו בדברים טובים דברי' ניחומי'. ויריצוהו מן הבור אז יחרץ לבקש על חביריו כי מצא חן בעיני המלך. כן מרע"ה היה ירא פן גם עליו קצף ה' באמור אליו לך רד וכו' כי היה נראה ככועס עליו ואם ככה היה לא היה מבקש רחמים על ישראל כי היה צריך מי שיבקש עליו תחלה. אך הוא ית' הי' מבקש שיתפלל. ע"כ הקדים ואמר ואעשך לגוי גדול למען ישכיל ויראה כי לבו שלם עמו ואשר אמר לו לך רד לא היה כאשם כי הלא לטובה כיוון רק למען הראות כעסו על הערב רב כי עליו ג"כ הורה צד קושי. והנה מרע"ה היה ירא מלהתחנן על ישראל. פן יהיה גם עליו בכעס ע"כ בשומעו קול ה' אומר ואעשה אותך לגוי גדול תחת אברהם יצחק ויעקב אז אמר א"כ איפה הנני עתה בגדר הקרה ה' אלהי. כי שלם הוא עמי וכשר אני לפניו ית' למצא חן בהתפללי לפניו אז מצא את לבו להתפלל וז"א ויחל משה את פני ה' אלהיו כלומר מה שראה לחלות פני אל ויחננו הלא הוא כי ראה כי ה' אלהיו שלם עמו והיחל בקושיא גדולה מתוך דבריו ית' אליו. והוא לומר הלא העמסת העמיס העון על הערב רב. באמור אלי כי שיחת עמך אשר העלית כי הערב רב שעליתי אני הוא המשחית ולא אשר אתה הוצאת וא"כ איפה למה ה' יחרה אפך בעמך אשר הוצאת אתה. שהם ישראל אם אשר העליתי אני הוא אשר חטא בעצם:

8ובמסורה הניחה שנים במקרא א' זה ופסוק (שופטים יז) הניחה אותי והמישני על העמודים אשר הבית נכון עליהם והוא ע"ד אומרם ז"ל (ש"ר פ' מ"ב) אמרת הניחה לי. וכי תופס הייתי בך אלא כוונת שאחלה פניך. ובזה יהיה נכון יותר שהוא הניחה לי ותפוש זכות אחרים שהם האבות עמודי עולם שישענו ישראל עליהם וזהו הניחה אותי והמישני אל העמודים אשר הבית הוא העולם נכון עליהם והוא כי נתן לו פתחון פה להזכירם באומרו ויחר אפי בהם וכו'. ואעשה אותך וכו' כי התשובה בצדו כמ"ש ז"ל (שם פ' מ"ד) שאמר לו זכור לאברהם וכו' שאם היותם ג' לא עמדה לבניהם זכותם. כ"ש כי יחיד אני ולפי דרכנו יאמר בכח גדול וכו' למה וכו' כי הנה ערך מרע"ה לפניו ית' ד' טענות להיות זוכה בדין ועל ארבעתם הוציא נפקותא. ואמר שוב מחרון וכו' ואח"כ אמר הנה נא הואלתי לדבר בדין לו' כי בארבע טענות אלה מספיקים לשוב מחרון אפך וכו' ואם כל זה איננו שוה למו זכור לאברהם וכו' וראה ועשה למענם ויתיישב בזה מה שלא נאמר שוב מחרון וכו' אחר זכירת זכות אבות שהוא גמר התפלה:

9וביאור הענין כי אמר הנה ארבע טענות יש לי ללמד זכות עליהם. (א) ממאמרך ה' כי אמרת כי התחברות הערב רב היסבה רעתם כי הערב רב הם אשר מרו ועצבו ויעשו את כל הרעה כי טמאים הם בשורשם. והם הדביקו את ישראל לימשך קצתם אחר שכניהם הרעים ועל זה אמר הנה ממוצא דברך אני תמה א"כ למה ה' יחרה אפך בעמך אשר הוצאת וכו' אם עמי אשר הוצאתי אני הוא הערב רב הם החוטאי' ועוד טענה. (ב) והוא אשר הוצאת מארץ מצרים כלו' אל תתמה אם נמשכו אחר הע"ג כי ראה ה' והביטה מהיכן יצאו כי שם מקום כל גילולי תועבות העמים והוא ע"ד מאמר' ז"ל (ש"ר פ' מ"ג) ממשל האב שפתח לבנו חנות בשוק של זונות וכו':

10ועוד טענה. (ג) והוא בכח גדול וביד חזקה והוא בשום לב אל מאמרו זה כי הלא כמו זר נחשב יהיה דבר בעולם יצטרך הוא ית' לעשותו בכח גדול וביד חזקה עם היות כי בדבר ה' שמים נעשו בלא עמל ולא יגיעה אמנם הוא כענין מאמרם ז"ל (סנהדרין דף כב) קשים מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף כי הלא בכל אלה הקושי בעצמו כי מי הגיד למו היה קושי בקריעת ים סוף:

11אמנם הנה הן אמת כי אין דבר קשה לפני הקב"ה אם לא עשות חסד עם אשר אין לו כלי לקבלו או עון המעכב כי הלא שופט כל הארץ יעשה משפט ואיך ייטיב את איש או את אנשים ועונותם נצבים לפניו לוחמים לו מלחמת חובתו המונעת טובתו והן זאת היתה קריעת ים סוף כי היה עוזא שרו של מצרים צועק מר ואמר משוא פנים יש בדבר הללו עובדי ע"ג והללו וכו' והיה טוען אמת בצד מה עד שכמעט היתה מדת הדין מתהפכת על שונאי ישראל כמשאז"ל (שם פ' כ' א) על פ' ויסע מלאך האלהים וכו' וע"כ להפך הוא ית' הדבר ולחתור חתירות לבקש זכות הוצרך כח גדול ויד חזקה. כי הלא גם לפניו היה הדבר קשה מן הטעם הנזכר וע"כ על המזונות אשר כמעט אין איש. אשר אשמותיו לא יקפחו מזונותיו וה' חפץ לפרנסם צריך יד חזקה וקושי גדול לפרנסם ולהכריח אשמותם המנגדים אותם וההיקש בזווגים כי רוב פעמים לא ישתוו איש עם בת זוגו במעשיהם ויתחייב הפירוד ע"כ יש קושי לזווגם כקריעת ים סוף כי העון ינגד:

12והוא פה מאמר מרע"ה לו' הנה לא הוצאתם זכאין ע"פ זכותם רק בכח גדול וביד חזקה על נגדי אשמותם וא"כ איפה מה תתלונן עליהם והלא ע"מ כן הוצאתם:

13ושיעור הענין בטענותיי הלא הוא הנה הם לא פעלו העולה רק הערב רב אלא שנמשכו קצותם על פתויים ולו הונח כי גם ישראל עשו או יחשבו כעושים כי קצת' קבלו מהם הלא זכור כי ממצרי' הוצאת' כי שם מוק' טומאה ובה נתגדלו ושבו אל דרכם כראשון והן זה גם לו יונח כי תיקנו הכל בעצ' בצאת' אלא שנזורו אחור כ"ש כי הנה בצאת' בלתי צדיקי' היו כי הלא הוצרכת להוציא' בכח גדול וביד חזקה כאמור ושמא תאמר מה לך לדרך מצרים כי תדמה ותשוה אשמת' זאת אשר היתה אחר קבלת התורה והמצות לאשר עשו בתוך מצרים אשר עדיין לא עמי היו ואנכי לא אלהיהם ולא תדמה כפנויה המזנה לאשת איש הלא ראה ה' והביטה כי הנה טעם זה הוא מספיק אלי אך למה יאמרו מצרים וכו' וראה ועשה לבלתי החל לעיני הגוים שהיה להם פתחון פה לו' שהוצאת' להרוג אותם בהרים והפתחון פה שיהיה להם לקיים דבר זה הוא אומרו ברעה הוציאם שהוא מה שאמרו ז"ל (ש"ר פ' יג) על פ' ראו כי רעה נגד פניכם כי כוכב א' היה גוזר שהיוצאים בזמן ההוא שיצאו ישראל יהרגו וזהו שכפל ואמר יאמרו מצרים לאמר כי מלת לאמר תראה מיותרת אך כיון שמה שיאמרו מצרים יש להם מקום לאומרו מה שברעה הוציאם וזהו לאמר ברעה הוציאם כו' ואמר ולכלותם כו' לומר שאין לדחות טענתם זו ולומר שאם הכוונה היתה להרוג אותם בהרים למה הראם גבורותיו והעמידם בהר סיני שנתפרסם בכל העולם המעמד ההוא כמו שאמרו רבותינו ז"ל ואם היתה הכוונה להורגם למה לא הרגם במצרים לז"א ולכלותם כו' כי יאמרו מצרים כי אף שקצף הקב"ה על ישראל על עובדם את זולתו מאלהי מצרים במצרים וביקש להורגם לא יהי' לו פתחון פה למה שעדיין לא קבלו עליהם אלקותו ע"כ היטיב להם עד יקבלוהו כדי שאח"כ יהיה לו מקום להנקם מהם בשני דברים (א) להרג אותם בהרים שלא יקברו כאשר אם המיתם במצרים רק לדומן על פני האדמה יהיו לעוף השמים ולבהמת הארץ (ב) והוא לכלותם בשובם אל מעשיהם הראשונים באמור להם עם ה' אלה ויעזבוהו ועבדו ע"ג וינקום נקמת מה שעשו במצרים וזהו ולכלותם מעל פני האדמה כו'. כי במצרים לא היה מקום לכלותם לגמרי מעל פני האדמה כי יכנסו תחת שר מצרי' כגויי הארצות שעדיין לא קבלוהו לאלוה עד לכתם המדברה וא"כ זה יספיק לכשתשוב מחרון אפך. אפי' כבר היה לך חרון אף כ"ש שאמרת ויחר אפי בהם שמורה שעדיין לא חרה אפך. וגם לכשתנחם על הרעה לעמך הם עם בנ"י שלא היו הם עיקר החטא עוד אפשר לתת טוב טעם לאומרו שוב מחרון אפך אך אומרו למה ה' יחרה שמורה שעדיין לא חרה אפו כדברי ית' ויחר אפי כו'. וגם לאו' שוב מחרון קודם גמר התפלה והזכרת זכות אבות והוא כי הקב"ה אמר הניחה לי ויחר אפי עוד שנית שאחר שיחר אפו יכלם עוד שלישי' שיעשה את מרע"ה לגוי גדול ועל שלשתן השיב לו על אומרו ויחר אפי אמר למה ה' יחרה אפך בעמך ועל מ"ש שיחרה אפו ויכלם אמר למה יאמרו מצרים כו' ואם כן ראוי היא שגם אחר שחרה האף תשוב ממנו ולא תכלם ועל מה שאמר ואעשה אותך כו'. אמר זכור לאברהם כו' כמו שאמרו ז"ל (ש"ר פ' מד) ומה כסא של שלשה רגלים אינו יכול לעמוד איך יעמוד על של רגל א' והזכיר שבועות האבות ופרט כל א' וא' לו' כי אם היותם ג' וגם נשבע להם לא היה מועיל נגד עונם ומה יעשה א' בלי שבועו' משולשות ולא הטיל וי"ו רק בישראל אפשר על כי בהזכרת אברהם אינו זכרון שלם על דבר ישמעאל וכן ביצחק על עשו ע"כ שיתף את שניהם כאחד:

14עוד יתכן דרך שני באומרו ויחר אפי בהם מיושב בכתובים ויצדק בו כפל או' שוב מחרון אפך והנחם וכו' מלבד כי הענין נכון בעצמו והוא בהקדמה שהקדמנו בפ' נח ופ' וירא. והוא כי יש הפרש בין הפקידה הנעשית על ידי משחית אף וחימה ודומיהן לנעשות על ידו יתברך כי הנעשית על ידו יתברך מבחין בין צדיק לרשע בין עובד אלקים לאשר לא עבדו ולא יחטיא אל השערה להטות משפט גבר אך המשחיתים לא כן כי אם כלה הוא עושה כי כשניתן רשות למשחית לקבל אינו מבחין בין צדיק לרשע. וע"כ על זאת יתפלל כל חסיד אליו ית' יעשה ע"י עצמו לבלתי השחית הכל. כאשר עשה במצרים שנא' ועבר ה' לגנוף את מצרים כמבואר אצלנו במקומו כי הלא יקשה כי אחר אומרו ועבר ה' לנגוף כו' ידוע הוא כי לא יתן המשחית ועוד למה ייחס הדבר אל הבית ולא אל עצמם כי אמר לבא אל בתיכם ולא אמר לנגוף אתכם:

15אך הנה סיפרו רז"ל שם פ' י"ח) כי הרשעים המצריים היו משלחים בכוריהם לשכב הלילה בבתי ישראל באומרם כי שם ינוחו על משכבותם בקרב בנ"י כי לכל בנ"י יהי' אור במושבותם ולא יעלה מות בחלונם ולא יבא בארמנותם:

16אמנם הוא ית' היה מבחין וממית בכורי מצרים השוכבים על מטות בכורי ישראל ממית אלו והחיה את אלו ובזה יאמר ועבר ה' לנגוף את מצרים ותדע למה לא ע"י משחית הלא הוא כי הלא ופסח ה' על הפתח מה שלא יעשה כן המשחית והנה עדין היה אפשר לתקן כי יצו ה' את המשחית ישמר פן ואל יבא אל הבית לז"א הנה יש עוד טעם ב' והיא לא יתן המשחית לבא אל בתיכם והוא כי הלא לנגוף את המצרים המתחבאים בבתי ישראל צריך לבא אל תוך בתי ישראל לנגוף אותם. וע"כ אם היה משלח הוא ית' את המשחית לבא אל בתי ישראל לנגוף את בני המצרים כי ימצא שם את בכורי ישראל גם הם ולא יבחין ויהרוג אלו ואלו הטמא והטהור יחדו וז"א ולא יתן המשחית כו'. לו' הנה עוד טעם שני שעל כן ועבר ה' לנגוף את מצרים בעצמו ולא ע"י משחית כי הלא לא יתן המשחית לבא אל בתיכם לנגוף אשר יצוה שהם בכורי מצרים פן ע"פ דרכו יהרוג גם בכורי ישראל כי לא יבחין:

17ובזה נבא אל הענין אמר הוא ית' למשה הניחה לי כלו' הניחני שלא אפקוד פקידה זו בעצמי רק ויחר אפי הוא המשחית הנקרא אף ועל ידו אכלם כי לא יבחין בני צדיק לרשע. עם שלא יבצר מהיות צדיקים רבים בקרב ישראל. ואעשה אותך לגוי גדול ע"כ השיב מרע"ה ואמר לו יונח שתפקוד חטאת' למה ה' יחרה אפך בעמך שתניחם ביד אף ה' באופן יעשה כלה. ולא ע"י עצמך אחרי שאתה החילות לעשות עניינך על ידך אשר הוצאת מארץ מצרים ע"י עצמך ולא הנחתם ביד שליח כי ע"כ היה בכח גדול וביד חזקה להכריע מנגדם כמבואר למעלה למען חיותם מש"כ אם עשית ע"י שליח כמאמרם ז"ל (ש"ר פ' ט"ו) על הנני יוצא בתוך מצרים משל לכהן שהיתה תרומתו בבית הקברות כך הקב"ה היתה תרומתו שהם ישראל במצרים ונכנס במקום גילולים שלא לאבד תרומתו שהוא כמפו' אצלנו במקומו כ"א לא הי' בעצמו לא היתה הצלה לישראל חלילה ועוד למה יאמרו מצרים ברעה הוציאם כדי לכלותם ע"י כח הרעה ולא הוציאם בעצמו:

18הנה מכל הטעמים האלו ראוי שוב מחרון אפך שלא תניח את האף יחרה בעם ואחר שהטעמים אלו יספיקו לעכב עשותך ע"י שהוא העדר כליה אני מוסיף ושואל שלא תאמר הנה אעשה כדבריך שלא אשליט את האף אך בעצמי אשמידם ולא אעזוב כ"א הצדיקים בלבד ונא אכלם כ"א אשר לא היה ספק בידו למחות כי הנה גם זאת אבקש ממך והוא והנחם על הרעה לעמך:

19ועל השאלה הב' הזאת אמר זכור לאברהם כו' וע"כ לא אמר שוב מחרון כו' והנחם כו' אחר זכירת האבות כי הטענות הראשונות היו לבטל הכליה שע"י האף וזכור לאברהם כו' היה על אומרו והנחם כו' דסליק מיניה הענין הוא כמאמרם ז"ל במקום אחר כי אלו אכלו האבות פירות מעשיהם בעה"ז מה היו מניחים לבניהם בעת צרתם:

20ובזה יתכן למצא טוב טעם אל או' ית' לך ולזרעך נתתי כו' כי הלא לאבות לא נתן ורז"ל אמרו שהוא לעתיד וע"ד הפשט יתכן היה כדי להניח מתנתם לבניהם אחריהם שאם לא יזכו לנחול את הארץ בזכות אבותם וכאשר החזיקו להם טובה רז"ל שעם שאמר הקב"ה לאברהם לך ולזרעך כו' עם כל זה קנה בדמי' קבורתו וכן יצחק נצטער בבארות ויעקב קנה מקום אשר נטה שם אהלו וזה יאמר פה זכור לאברהם לומר אל תעשה כאלו לישראל אתה מטיב כ"א לאבו' עצמם כאלו הם מקבלים חלקם שנתת להם וזהו זכור כו' כלומר לו תזכור ותתן לו חלקו וכן ליצחק ולישראל ומה הוא שתזכור למו הלא הוא שנשבעת להם בך שהוא לתת להם ואח"כ ותדבר אליהם ארבה את זרעכם כו'. והארץ הזאת אשר אמרתי לתת לכם בעצמכם אתן לזרעכם במקומכם כאלו נתתי לכם וע"י כן גם בהעדר זכותם ונחלו לעולם ואם כן איפה גם שלא יהיו כדאים תן לאבות מה שנדרת להם כי אלו נכנסים במקומם ולא תעזבם עד תביאמו ותטעמו בהר נחלתך ולשמא יאמר הוא ית' אותם המתי מעט צדיקי' אשר אשאיר בקרבם אנחיל להם את הארץ ע"כ אמר ותדבר אליהם ארבה את זרעכם וכו' לו' כי אשר ארבה אותם אתן את הארץ כלו' ולא שתמעיט' ותתן להם את הארץ אחרי כן. וזולת מה שכתבנו על צרפו את יצחק עם אברהם שלא הטיל וי"ו רק ביעקב יתכן כיון טעם כתוב אצלנו במקומו תחת מה עשה ה' ככה שלא נשבע רק לאברהם וליעקב. וליצחק אמר והקימותי את השבועה אשר נשבעתי לאברהם אביך שייחס השבועה אל אברהם אך הוא כי הנה ידוע כי לאברהם תתייחס מדת חסד כמד"א חסד לאברהם והדין והרוגז ליצחק כד"א ופחד יצחק והאמת והרחמים ליעקב. והנה בהשבע הוא ית' לכל א' מהם הוא לכל א' ע"פ מדתו. וא"כ היה נמשך כי שבועתו את יצחק לא תהיה רק ע"פ מדת הדין בהיותם ראוים בדין ולא על צד החסד והרחמים וא"כ לא היו זוכים אם לא בהיותם צדיקים גמורים ע"כ מה עשה הוא יתברך לא נשבע ליצחק בפני עצמו רק אמר לו והקימותי את השבועה אשר נשבעתי לאברהם אשר ידוע כי היתה בבחינת החסד ולא בבחינת הדין והוא מאמרנו על פ' אשר כרת את אברהם ושבועתו ליצחק כי שבועתו של אברהם כרת ליצחק ולא של יצחק ע"פ בחינתו:

21ויתכן כי ע"כ גם משה חברם את אברהם ויצחק למען זאת לבלתי זכור מדה"ד בדבר רק שיזכור מה שנשבע להם בבחינת החסד ולא בבחינת הדין וע"כ חיבר ודיבק יצחק עם אברהם כי אשר נשבע להם היה ליצחק בבחינת חסד לאברהם יזכרם ה' עתה ואז וינחם ה' על הרעה אשר דבר לעשות שהוא ע"י האף ואף גם זאת לא ניחם רק על הרעה אשר דבר לעשות לעמו אך לא על הטובה אשר דבר לעשות למשה לעשותו לגוי גדול נאמר ובני רחבי' רבו למעלה שהוא למעלה מס' רבוא גם רמז כי לא ניחם רק על אשר דבר לכללות עמו אך לא לאשר חטא לו כמאמרו ית' אחרי כן באומר מי אשר חטא לי וכו':