תורת משה - אלשיך, שמות לג:ד

1וישמע העם את הדבר כו'. ראוי לשית לב מה הוא ענין העדי הלז שלא שתו איש עדיו עליו. והנה רש"י ז"ל פי' לשון עדות שהוא עדות דם הברית שקבלו בחורב והלא כמו זר נחשב אומרו ולא שתו כי אדרבא הל"ל ויסירו כי ולא שתו יורה כי היה חוץ מהם ולא שמו אותו עליהם ועוד שאין עדיו רק לשון עדי לא לשון עדות. והנה רשב"י ז"ל (ש"ר פ' מ"ה) פירש לשון זיין שהוא תכשיט ועדי לאיש. וגם על זה יקשה כי איך יתקשר עם ראש הפסוק. ועוד כי באו' ולא שתו נראה שלא עליהם היה ולא שתו אותו עליהם ואיך בפסוק שאחריו הוא אומר הורד עדיך אם לא שמו אותו עליהם איך יורידהו ועוד איך מתקשר עם ראש הפסוק. וגם אומר ואדעה מה אעשה לך אם ואדעה הוא כמשמעו לא יצדק כלפי מעלה ואם הוא ל' רחמים איך ימשך מהורדת עדים מעליהם:

2והנה לבא אל הביאור נשים שכל והבין במאמר' ז"ל במס' שבת פרק ר"ע (שבת דף פ"ח) ובו נבא אל כוונת הכתובים. וז"ל המאמר דרש ר' סימאי בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע באו ס' רבוא של מה"ש ולכל א' מישראל קשרו לו ב' כתרים א' כנגד נעשה וא' כנגד נשמע וכיון שחטאו ישראל ירדו ק"כ רבוא מ"ח ופירקום שנאמ' ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב אמר רב חמא בר תנינא בחורב טענו ובחורב פרקו בחורב טענו כדאמרן בחורב פרקו דכתיב ויתנצלו בני ישראל. א"ר יוחנן וכלן זכה משה ונטלן דסמיך ליה ומשה יקח את האהל אמר ר"ל ועתיד הקב"ה להחזירן לנו שנא' ופדויי ה' ישובון ובאו ציון ברנה ושמחת עולם על ראשם שמחה שמעולם על ראשם:

3ולבא אל כוונת מאמרם ז"ל נשית לב (א) למה הוצרכו ששים רבוא והלא במלאך א' היה אפשר להעשות או לפחות בסך פחות מששים רבוא. (ב) נשית לב אל אומרו בשעה שהקדימו ולא אמר בזכות שהקדימו. (ג) מאין לו הסכום הזה של מלאכי השרת (ד) או' וכיון שחטאו ירדו ק"כ רבוא מ"ח ופירקום מנין לו הסך ההוא (ה) מנין לו שפרקום מ"ח כי הנה בראיה שמביא מהפסוק הוא אומר ויתנצלו שמורה שהם נצלום בבחירתם שלא ע"י זולתם וכן מוכיח מקרא שלפניו שאו' להם הקב"ה הורד עדיך מעליך שיורה שהם המורידים מעצמם (ו) מה המה הכתרים האלה (ז) לא ימנע או היו עדיין הכתרים ההם ראוים אליהם או לאו אם עדיין היו ראוים למה יאמר הוא ית' הורד עדיך ויצוה למ"ח יפרקום ואם אינן ראויים אליהם מאליהם יתפרקו כי יחטאו ויבטלו סיבת התעטרם (ח) מה שמקשים התוס' כי אחר שמרובה מדה טובה יותר ממדת פורענות למה לקשרם באו ס' רבוא ולפרקם באו ק"כ רבוא והנה לתשובתם כי כן הוא כי להיות מרובה מדה טובה הספיקו ס' רבוא לקשרם משא"כ לפורענות שהוצרכו כפלים לפרק' עדיין קשה מהיכא תיתי שהיו כפלים ומהיכן יש לו ראיה. (ט) איך מביא ראיה מפסוק ויתנצלו שבאו מ"ה וקשרום ומ"ח ופירקום שאין שם מזה דבר. (י) כי שם ידבר על הפירוק ולא על הטעינה (יא) מה בא לחדש ר' חמא שבחורב טענו ובחורב פרקו זיל קרי בי רב הוא כי נעשה ונשמע בחורב נאמר ופסוק ויתנצלו גם הוא היה בחורב (יב) אומרו בחורב טענו כדאמרן ובחורב פרקו דכתיב ויתנצלו בני ישראל וכו' כי הלא מאי כדאמרן גם הוא פסוק ויתנצלו ואדרבה עיקרו נראה שהוא על הטעינה וחוזר להביאו שנית על הפריקה והכל פסוק א' (יג) איך נלמד מסמיכות ומשה יקח את האהל. שנטל ק"כ רבוא עטרות (יד) מאמר ר"ל ועתיד הקב"ה להחזירן לנו שנא' ופדויי ה' ישובון וכו' מה דמות העטרות ההם נערוך למו בפסוק ההוא:

4אמנם הנה הקדמה מונחת אצלינו מרז"ל כי כל העושה מצוה אחת נעשה לו מלאך מליץ פרקליט א' ואז הוא המאיר לו ומעטרו כמבואר אצלנו על מאמרם ז"ל (ברכות דף י"ז) צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם כו':

5ונבא אל הענין. והוא כי הן שלש זכיות הנמצאות ביד ישראל באומרם נעשה ונשמע (א) הקדימת העשיה לשמיעה (ב) קבלת השמיעה (ג) קבלת העשיה:

6והנה זכות הקדימה נגמר בשעתה ונעשה מלאך אך זכות העשיה וזכות קבלת השמיעה לא נגמר עדיין כי אינן רק קבלה על העתיד אך לא יבצר כי למה שמחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה שמאז יקבלו בפיהם לעשותם. גם שלא יספיק עדיין ליעשות מלאכים לא יבצר מהעשות אורות קדושה להתעטר בהם מאז עד עת פועל נמצאו ביד כל א' מישראל מלאך א' על הקדימה וב' אורות על קבלת המעשה והשמיעה:

7וע"כ היטיב אשר דבר רבי סימאי כי בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע באו ס' רבוא וכו' כי ענין הקדימה היה זכות שנגמר בשעתו ונעשה מלאך נמצא הכל ס' רבוא וז"א בשעה כו' באו ס' רבוא כו' כי בשעה ההיא נגמרו ובא מלאך א' ע"י כל א' מס' רבוא ישראל והמה באו וקשרו ב' אורות הנעשים ע"י קבלת העשיה וע"י קבלת השמיעה וקשרום לעטרות שתים בראש כל א' מישראל וכיון שחטאו ירדו ק"כ רבוא מ"ת והוא ע"ד האמור כי כאשר העושה מצוה א' בורא מלאך פרקליט כן העושה עבירה בורא משחית והנה ידוע מאמרם ז"ל (ש"ר פ' ע"ב) שאמר הקב"ה למשה הנה ב' דברות שמעו מפי וח' על ידך מי יתן ועברו על אשר היו על ידך ולא על אשר שמעו מפי וזהו סרו מהר מן הדרך אשר צויתים שהם אנכי ולא יהיה לך והוא כמפו' אצלינו למעלה שאמר לו הוא ית' עשו להם עגל מסכה וישתחוו לו ויזבחו לו שהוא עוברם הדבור הב' לא יהיה לך וכו' לא תשתחוה להם וכו' ויאמרו אלה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים שהוא עוברם הדבור הא' שהוא אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים ושם כתבנו כי עון אלה אלהיך היה בשמיעה כי שמעו וקבלו מהערב רב האומרים לישראל אלה אלהיך אשר העלוך אך הדבור הב' הי' במעשה שהשתחוו בפועל נמצאו בידם ב' עבירות שהם בעוברם ב' הדברות א' במעשה כנגד אומרם נעשה וא' בשמיעה כנגד אומרם ונשמע הרי שכל א' מס' רבוא ישראל. קנה ב' משחיתם על ב' גופי עבירות נמצאו ק"כ רבוא מ"ח. ודעת ר' סימאי כי הן הם אשר ירדו ופירקום אותו שנברא על מעשה שהשתחוו לו ויזבחו לו פירק עטרת נעשה ואשר נברא על שמיעת אלה אלהיך כו' ששמעו וקבלו מהערב רב פירק העטרה הנעשית על ידו והיא ונשמע:

8והוא כי בעון העושים ובלתי מוחים היו לאחדים כי ע"כ ביקש הוא ית' לכלות את כלם כאומרו ואכלם ועון הבלתי מוחים הוא הנפקד לדורות בכל פקידה כמאמרם ז"ל (סנהדרין דף ק"ב) על ביום פקדי ופקדתי אין לך פקידה ופקידה שאין בה מעון העגל ואין זה רק על אשר לא מיחו בכל קהל עדת ישראל כי ג' כתות החוטאים כלם בחטאם מתו כמדובר למעל' והביא ראיה מפסוק ויתנצלו בני ישראל וכו' על הפריקה ועל הטעינה והוא שהוקשה לו כי מהראוי יאמר בהר חורב מאי מהר חורב אלא ויתנצלו כו' העדי שהיה להם מהר חורב שהוא מעת קבלו התורה שם שאמרו נעשה ונשמע וראייתו הוא על מציאות קשירה ופירוק אך על המקשרים והמפרקים אין צריך ראי' כי כמספר הזכיות יהיו המלאכים וכמספר העונות יהיו המ"ח כמדובר. ור' חמא בר חנינא חולק על ר' סימאי ואו' כי לא הוצרכו מתחלה למלאכי קדש לקשר העטרות ולא בפריקה למ"ח כ"א שבחורב טענו מעצמ' ובחורב פרקו מעצמ' שניטלו בהעות' וזהו בחורב טענו ובחורב פרקו. והביא ראיה בחורב טענו כדאמרן שפשוטו של מקרא ויתנצלו וכו' אותו העדי שהיה להם מהר חורב שמשמעו שקבלום מההר שלא על יד מקשר ומשם מביא ראיה גם על הפריקה והוא כי גם שאומר ויתנצלו סובל היות או מאליהם או על יד מפרקים וילמוד מהיקש דכתיב ויתנצלו וכו' שהוא הפירוק והוקש לטעינה באומרו בהר חורב מה טעינה מאליהן אף פריקה כן שאם לא כן למה במקומה לא נזכרה הטעינה כ"א פה בעת הפירוק כלאחר יד אך הוא להקיש כמדובר:

9והנה לבא על תכונת מחלקותם זה נשים שכל והבין מה המה העטרות האלה ומה עניינם ואומר כי הוא מאמרם ז"ל במדרש חזית על פ' משכני כו' וז"ל תני רשב"י זיין שניתן להם לישראל בחורב שם המפורש היה חקוק עליו וכשחטאו במעשה העגל ניטל מהם כיצד ניטל רבי איבו ורבנן רבי איבו אמר מאליו היה נקלף ורבנן אמרי מלאך היה יורד ומקלפו ע"כ:

10והנה אין הדעת נותנת שהיה כלי זיין ממש בשם חקוק בו שא"כ איך יצדק אומרם מאליו היה נקלף או מלאך מקלפו וכי הזיין סיד או חומר שטחו בו את עצמם היה שיצדק בו קילף אך אין ספק כי אין זה רק אורות קדושה שדבקו בנשמות ישראל בזכותם שהיו להם לכלי זיין מגן בעדם כזיין ובשם המפורש. והענין כי ב' המה הדברים הנאמרים באמת שנתעתדו ישראל להיות בני חורין מהם על ידי קבלת התורה לולא קלקלו בעגל (א) מגליות (ב) חירות ממלאך המות וזה מאמרו במתק לשונו זיין שניתן להם בחורב שהוא העדי שנתייפו ונתעטרו בו שם המפורש היה חקוק עליו כלומר שהיה להם עדי ואור עליון על יד זכותם מגן להם מבני אדם כזיין הוא מהגליות וגם שם המפורש חקוק עליו להיות להם חירות ממלאך המות שהוא ממקור החיים להגן להם ממלאך המות והוא מאמרם ז"ל במדרש (דברים רבה פ' י"א) כי כשהיה בא מלאך המות ליטול נשמתו של משה היה מזכיר שם המפורש ומבריחו מעליו הנה כי יצדק לרמוז חירות ממלאך המות באומרו שם המפו' חקוק עליו ואומרו זיין נגד בנ"א שהוא לרמוז חירות מהגליות:

11והנה מאומרו רשב"י זיין שניתן לישראל בחורב כו' יורה כי הוא העדי שידבר בו הכ' וכולהו רבנן שניתן להם בחורב והן הנה יהיו הב' עטרות שאמר ר' סימאי א' כנגד נעשה וב' כנגד נשמע. כי הב' אורות מחופפו' וקשורות מלמעלה עליהם להגן עליהם מהגליו' ומהמלאך המות אלא שרשב"י נשא משלו באופן מתגלה הענין יותר כמדובר ויתכן יהיה העטרה של מעשה לעומת מגן הגליות שהוא בגוף כי כן אין הגליות מושלים רק בגוף כמפורש על פסוק ותשימי לארץ גוך כו' ועטרה שכנגד נשמע אשר היא חוש מתייחס אל הנפש תגין כנגד המלאך המות הנוטל את הנפש. והנה דעת ר' איבו כי אחר ששתי אורות הקדושה נקשרו בנפשותם לא היה רק על היותם משוללים זוהמת נחש. ע"כ ע"י עון העגל ששבה זוהמתן בהם ותדבק בנפשותם אז מאליהם נקלפו האורות ההם מנפשות' ומה גם המות הקשורה בזוהמא כנודע ולא הוצרכו מ"ח לקלפם ודעת רבנן להיות כי אשר חטאו בעגל כבר מתו אשר בעדים והתראה ע"י שבט הלוי ואשר בעדים ובלי התראה על ידי השקאת משה שבדקם כסוטות א"כ אין עון אשר חטא בנותרים רק אשר לא מיחו ביד עושי רשעה אך בידם לא דבק מאוס ע"כ לא היה כדאי בזוהמא שדבק' בם להתקלף מאליהם כחות הקדושה ההם מנפשותם אלא שירד מלאך וקילפם. והוא כי מלאך א' היה קולף הכח הא' והב' את האחר כמדובר:

12הנה מצאנו ראינו כי הני תנאי כהני תנאי ר' סימאי כדעת רבנן ור' חמא כר' איבו ונחזור על הענין והוא כי אחר אומרו רבי סימאי שהוצרכו מ"ח לפרקם על שכל אשמתם לא היתה רק על שלא מיחו בלבד. וגם ר' חמא עם היותו מעמיס יותר שפרקו מאליהם עם כל זה לא יבצר כי חטאתם לא כבדה מאד כי לא היה עמו שלא מיחו ביד העוברים וא"כ איפה הלא כמו זר נחשב העטרות ההם יעזבו מהם ויהיו עדי אובד אחר כי זכו אליהם בצדקתם ע"כ בא ר' יוחנן ואמר ובכלם זכה משה ונטלם דסמיך ליה ומשה יקח כו' והוא כי מסייע אל דרשת הסמיכות כאלו יאמר אם הם נצלו את עדים ומשה לקחם ושמא תאמר ומה בצע בקחת אותם משה אחר שמהם יגרעו לזה בא ר"ל ומלא את דבריו ואמר ועתיד הקב"ה להחזירן לנו שנא' ופדויי ה' ישובון כו' שהוקשה לו בכתוב אומרו ופדויי ה' ישובון שנראה שיש זולתם שאינן פדויי ה'. ועוד מה היא שמחת עולם ולמה ייחס השמחה אל הראש ואין דרכה אלא בלב על כן אמר שהענין הוא כי הנקראים פדויי ה' הם יוצאי מצרים כד"א (תהלים ק"ז) יאמרו גאולי ה' אשר גאלם מיד צר אשר לולא משה לא היו שבים לעתיד לבא כמאמרם ז"ל כי ע"כ נקבר במדבר להשיבם עמו וזהו ופדויי ה' ישובון ובאו ציון ברנה והסיוע שיש להם לשוב הוא כי ושמחת עולם הם העטרות ההם להיות ניצולים ממות הוא על ראשם הוא משה ראש שלהם כי משה נטלם למען החזירם להם ולהיות לו לעזר להשיבם עמו ויועיל למו לעתיד כי ששון ושמחה ישיגו בהיות להם חירות ממלאך המות שעל ידו הוא היגון ואנחה כד"א בלע המות כו' כי ע"י מטרת אשר הוא מגן מן הגליות ששון ושמחה ישיגו וע"י אשר הוא מתייחס לשם המפורש להבריח מלאך המות גם יהיה להם באופן שנסו יגון ואנחה:

13הנה נא למדנו מרז"ל כי העדי האמור בכתובים שאנו בהם הנה הם שתי הכותרות אשר המשילם רשב"י לזיין ושם המפורש שהם שתי אורות קדושה אשר ניתן להם בזכות אומרם נעשה ונשמע ויהיו להם למגן א' מגליות וא' ממלאך המות:

14ובזה נבא אל ביאור הכתובים ליישב אשר הערנו בם הלא הוא כי הנה אין ספק כי לא יבצר מהיות בישראל שני סוגים. (א) שלמי הכשרון אשר בשם ישראל יכנו. (ב) הבלתי שלמי' ורקים עם יקרא ולא עם בני ישראל:

15ובזה נבא אל שינוי התוארים אשר תיאר בהם הוא ית' את עמו בשני כתובים הבאים כאחת זה אחר זה כי תחלה נאמר וישמע העם ובפסוק שאחריו הוא אומר ויאמר ה' כו' אמור אל בני ישראל רגע אחד כו'. אך הטעם הוא כי נמצאו בישראל שני סוגים (א) אשר בשם ישראל יכונו ואשר בשם עם ואשר בשם ישראל יכונו למה כי שלמים הם מעצמה ולא היה בעון מה שלא מיחו בעושי רשעה די בער מעליהם את עדים הם העטרות אשר קשרו בהם מלאכי השרת באומרם נעשה ונשמע. אך אשר בשם עם יכונו אשר לא שלמים בעצם המה נוסף עון מה שלא מיחו על העדר שלמותם ומה גם אם היה בהם הרהור מה עם שנדונו כפנויה וזה וזה גרם לפרק מעליהם מאז עשו את העגל את עדים מעליהם וישארו משוללים מהם כי לא שבו בתשובה מספקת להחזירם וע"כ בשמוע המכונים בשם עם את הדבר הרע הזה כי אמר אלהים לא אעלה בקרבך אז התאבלו יותר מהנקראים ישראל והטעם הוא כי העם הנזכר לא שתו איש עדיו עליו כי לא שבו בתשובה שלמה מספקת להחזיר איש עדיו עליו אחר שפירקום וזהו ולא שתו כו'. משא"כ אשר בשם ישראל יכונו כי עדיין עדים עליהן וע"כ הנקראים בשם עם ראוי עצמם משוללים השראת שכינה ומשוללים עטרותיהם שמגינים עליהם אמרו נגזרנו כלנו אבדנו כי חסרנו כל וזהו אומרו וישמע העם את הדבר הרע הזה מהעדר שכינה ויתאבלו והטעם כי ולא שתו איש עדיו עליו נמצא כי בא להם שבר על שבר. אך הנקראים בשם ישראל לא התאבלו כי אמרו בלבם כדאי הם גולות הכותרות אשר על ראשם לסמוך עליהם להנצל מפחד ממות וגם המה היו מעיר לעזור להחזיר להם גם עטרת מלכם על ראשם היא שכינה ע"כ על סוג הנקראים בשם ישראל אמר למשה אמור אל בנ"י אתם עם קשה עורף אל יבטחו בעדים אשר להם כי ידעו איפה כי רגע א' יעלה בקרבם ויכלם ע"כ יבחנו לסבול הורדת עדים מעליהם לטוב להם וזהו הורד עדיך כו' והוא כי מאז ברא אלהים אדם על הארץ היה לעשות מרכבה מבני אדם כמאמרם ז"ל (ב"ר פ' י"ט) משעה שברא הקב"ה את עולמו נתאוה שתהיה לו דירה בתחתונים וכו' וכן עשה ע"י אדם וחוה טרם יעשו את הרע ושלטה בם זוהמת נחש וע"כ לבא אל התכלית ראה הוא ית' כי טוב המות לאדם למרק ולטהר בכור הארץ כל זוהמתם להחיותם זכים וברים מוכנים להיות מרכבה אל השכינה כמלאכי השרת ועוד הוסיף הוא ית' ע"י אבינו אברהם לשעבדנו בגליות למען מרק וטהר גם על ידם את עמו להציל אותם מגיהנם העתיד כמאמרם ז"ל לע"ל אברהם יושב בפתח גיהנם ואינו מניח אדם ליכנס בו כי מאז בירר לנו את הגליות:

16והנה כאשר ניתנה תורה ופסקה זוהמתן וזכו אל העדי הנזכר אשר הוכנו להשיג האושר העתיד להיות מרכבה אל השכינה מאז. כי פסקה זוהמתן וניתן למו ב' מגינים. להגין כל א' אחת מהן שהן שתי הכותרות הנזכר כמדובר. והנה ע"י עון העגל נהפך לאבל מחולם. כי שבה זוהמתן למקומם ואבדה תקות כל הטובה העתידה שהיא להיותם מרכבה אל השכינה אם לא ע"י מירוק הגליות והמות המצרפת את גויותם במותם מחלאת זוהמתם ע"כ אמר אלהים אוי להם לישראל אם לא יורידו עדים מעליהם כי הלא יהיו בני חורין ממות ונמצא חלאת זוהמתן בלתי מתמרקת לעולם ולא יוכנו עוד בכל ימיהם גם אם לעולם יחיו להשיג האושר העתיד בגוף ובנפש וטוב מהם הנפל ע"כ כל טובם תלוי בהוריד עדים מעליהם שע"י כן יתמרקו ויתלבנו ויוכנו אל כל הטוב העתיד הוא ית' להביא עליהם וזה מאמרו ית' ועתה הורד עדיך מעליך וקבל מות וגליות ואל יקשה בעיניך כי לטובתך אני או' כי ע"י כך ואדעה מה אעשה לך כלו' כל כך תהיה הטובה אשר אעשה לך שלא ידענה זולתי והוא מאמר הכ' עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה למחכה לו וזהו ואדעה כו' לו' ואדעה אני לבדי מה שאעשה לך כל כך וכך יהיו רבוייו ורוממות איכותו לעתיד: