תורת משה - אלשיך, ויקרא טז:א

1וידבר ה' אל משה וכו' ראוי לשים לב. (א) כי אמר וידבר ה' ולא אמר מה דבר ה'. כ"א שהודיע באיזה מן היה הדבור. ואחרי הודיע הזמן טרם אומרו אשר דבר ה' אומר ויאמר ה'. כאלו עתה מתחיל להודיע שדבר ה' עמו. ומהראוי היה יסמוך על מלת וידבר. ואחר אומרו וימותו יאמר דבר אל אהרן אחיך וכו'. (ב) היות הא' דבור והב' אמירה. (ג) מלת וימותו שהוא מיותרת. (ד) אומרו בקרבתם ולא אמר בהקריבם אש זרה. (ה) אומרו לפני ה' ולא אמר אל הקודש כמאמרו אחרי כן וחל יבא בכל עת אל הקדש. (ו) אומרו אהרן אחיך כי מי לא ידע כי אחיו בשרו הוא. (ז) אומרו ואל יבא וכו' כי הוי"ו שבמלת ואל מיותרת. (ח) אומרו לשון שלילה אל יבא ולא ימות. ולא אמר אם יבא בכל עת ימות. (ט) אומרו כי בענן וכו'. שאם הטעם הוא על כי שם מראת שכינה א"כ מכל שכן ביום הכפורים כי אז תכפל השראת שכינה שם. ואם הוא על מה שאמר אח"כ בזאת יבא כו' בפר וכו'. וא"כ גם בכל עת יביא פר ואיל ויותר לו לבא. וא"כ הכונה אינה רק שנותן סימן כלומר ביום שמביא פר ואיל שהוא ביום הכפורים. א"כ טוב היה לאומרו בפירוש ביום הכפורים יבא אהרן בפר וכו'. (י) למה מפסיק בבגדים בין קרבנותיו לקרבנות צבור והנה יתכן לומר בשום לב אל אומרו בקרבתם שאם הוא כמ"ש ז"ל במדרש רבה (ויקר' פ' כ') שהוא על הקריבה מן הראוי היה יאמר בהתקרבם. אך הוא כי בא הוא ית' להתרות באהרן אל יבא בכל עת אל הקדש ולא ימית כאשר מתו בניו. וז"ש הוא ית'. כי הנה ממוצא דבר יראה כי מאשר שב להזכיר מיתת בניו מאהרן להתרות באביהם. ולא אמר להזהיר את אהרן מבלי הזכיר לו מיתת בניו הלא לא יבצר מעלות על לב איש אחת משתים. או לומר כי לרעים וחטאים חשב ה' את בני אהרן שע"כ מזכיר מיתתם כל שעה. או ידונו לאידך גיסא לומר כי על בלתי בוטחו ית' באהרן שיקיים גזרתו מבלי יזכר לו מיתת בניו. ע"כ להחזיק הדבר למען יירא אמר לו שישמר פן ימות גם הוא כבניו. אבל לא ניחא להו למרייהו שיהיו בחזקת הבלתי רצויים לפניו ית'. ע"כ בבואו יתב' להתרות באהרן בל יקרנו כבניו הקדים תחלה וידבר אל משה אחרי מות וכו' ומה דבר אליו הלא הוא אל יעלה על רוחך כי רעים וחטאים היו בעיני וע"כ מתו. כי אדרבא בקרבתם לפני ה' שהוא בשביל קרבתם שהם קרובים אל ה' ע"כ וימותו. והוא מאמר משה באומרו (ויקרא י׳:ג׳) אשר דבר ה' בקרובי אקדש וז"א בקרבתם ולא אמר בהקריבם. וגם לא אמר בקרבתם אל הקודש כי אם לפני ה' לומר בשביל ההתקרבות שיש להם עם ה' ע"כ וימותו. כי מדקדק הקב"ה עם חסידיו ויקדש בם ואחר שייחד דבור אל הקדמה זו בא אל ענין האזהרה אל אהרן. ויעש אמירה בפני עצמה. והיא ויאמר ה' אל משה דבר אל אהרן וכו'. וזה בלשון אמירה שהוא בלשון חבה כי אותו אהב ית' יותר מאת בניו כי לא נכשל בזה הוא כבניו. ולהסיר מלב אשר יבא להרהר אולי לא טוב רצון מלכו של עולם עם אהרן שע"כ שם לפניו מיתת בניו. ע"כ אמר לו דבר אל אהרן אחיך כלומר כי לאת לך מתייחס לפני אשר לא יצאת מכשל' אפי' שלא במתכוין מתחת ידו ורצוי הוא אלי. ועם כל זה אני מזהירו ואומר לו ואל יבא כלומר ואל יקרנו כבניו. וזהו ענין הוי"ו כלומר ואל ישנה בדבור אשר עשו הם ולא ימות כו'. לומר א"כ איפה מה צורך להזכיר מיתת הבנים לז"א ולא ימות. כלומר כי הלא היה אפשר יעלה על רוחו כי אין הביאה אל הקדש תספיק להמית. כי הלא בניו הקריבו ג"כ אש זרה זולת כמה דברים הוסיפו רז"ל (שם פ' כו') ועל התחברות כלם מתו לז"א ואל ובתוספת הוי"ו. כלומר ואל יוסיף לבא כהם ולא ימות לומר כי גם הם זו בלבד היה בם כדי להמית. ואני מצוה ג"כ ומזהירו ולא ימות שאם יבא הוא מת:

2או יאמר וידבר וכו'. והוא כי כל ענין הכתובים אשר כתבנו בסוף הקודם. והענין כי טרם יזהיר את אהרן בל יקרנו כבניו. ראה יתברך כי הי' מקום להשיב ולומר מה זו התראה שאל אבוא בכל עת ולא אמות כבני. הלא לא על בואם אל הקדש בלבד פנימה מתו כי אם על הקריבם אש זרה אשר לא צוה אותם. ע"כ ייחד דבור להקדים הקדמה תחלה והוא אומרו וידבר אל ה' אל משה וכו'. ומה הי' הדבור אחרי מותם הלא הוא בקרבתם וכו'. לומר אל יעלה על רוחך שאין בקריבה לבדה כדי למות עליה בלעדי הביא האש זרה. כי הלא דע איפה כי בקרבתם לפני ה' שהיא על הקריבה לבד נתחייבו מיתה. וזה אמר בקרבתם וכו' וימותו. ועל כן חזר ואמר וימותו לומר שזולת סיבה אחרת שהיה להם גם בקרבתם לפני ה' שבו להתחייב מיתה. וזהו וימותו כמוסיף על דבר זולת זה. ואחר דבור ההקדמה לסלק מה שהיה אפשר להשיב. עשה אמירה מיוחדת אל עיקר המכוון והוא ויאמר ה' אל משה דבר וכו'. ועל הדרך הזה יהיה אומרו אחיך לתת טעם אל לשון הצווי בלשון שלילה. והוא כי אמר אלהים דבר אל אהרן כי חשוב בעיני כמוך כי אחיך הוא ואני חס על כבודו. ע"כ אל תאמר לו המיתה בלשון חיוב לומר שאם יבא בכל עת ימות כי אם אל יבא וכו' ולא ימות באופן כי המיתה איננה רק הן מכלל לאו בלבד ולא בפירוש אתמר:

3עוד יתכן בשעור הכתובים כי אמר אלהים אם אקצר ואומר אל אהרן שאל יבא בכל עת אל הקודש ולא ימות כבניו. הלא יחשוב שיתחייב שרפה כהם. על כן הקדים וידבר אל משה אחרי מות וכו'. ומה דבר הלא הוא כי בקרבתם לפני ה'. כלומר בבחינת הקריבה בלבד לא נתחייבו שרפה רק וימותו שהוא מציאות מיתה. ואחר הקדמה זו אמר בעיקר דבר אל אהרן וכו' ואל יבא וכו' ולא ימות כלומר מיתה בלבד אך לא שרפה כי אין בביאה לבדה סבת שרפה. ונתן טעם ואמר כי בענן וכו' לומר אם תאמר נא כי לא ימנע אז כבוד ה' מלא את המשכן אם אין. אם כבוד ה' מלא את המשכן. גם אל כל המשכן ג"כ לא יכנס כדבר שנאמר (שמות מ׳:ל״ד-ל״ה) וכבוד ה' מלא את המשכן ולא יכול משה לבא אל אהל מועד. ואם אין שם כבוד ה' א"כ גם פנימה יכנס לז"א כי בענן אראה וכו'. כלו' אך לא אל שאר אהל מועד. ועל כן בכל המשכן מותר ומבית לפרוכת אסור. ואמר בענן לומר כי גם שם לא היה גלוי שכינה רק כמסך ענן. ושמא תאמר אם כן איפה מכל שכן שביום הכפורי' אין ליכנס כי אז על קדושת היום תגדל השראת שכינה ואיככה יוכל לבא שמה. על כן אמר בזאת יבא אהרן וכו':

4ולבא אל הענין נעתיק לשון ויקרא רבה (פ' כ"א). וז"ל בשנה שמת בה שמעון הצדיק אמר להם בשנה זו הוא מת. אמרו לו מנין אתה יודע א"ל בכל שנה ושנה היה זקן אחד לבוש לבנים ומעוטף לבנים נכנס עמי ויוצא עמי שנה זו נכנס עמי ולא יצא עמי. א"ר אבהו ומי יאמר שאדם היה והלא הקב"ה בכבודו ובעצמו הי' נכנס עמו ויוצא. א"ר אבהו וכ"ג לא אדם היה אלא כההוא דאמר ר' פנחס שבשעה שהיה רוח הקודש שורה עליו היו פניו בוערת כלפידים. הה"ד כי שפתי כהן וכו' כי מלאך ה' צבאות הוא ע"כ. הנה יראה כי שמעון הצדיק הי' הקב"ה בכבודו נכנס ויוצא עמו. ואין ספק כי לא גרע אהרן הכהן משמעון הצדיק:

5ובזה יאמר בזאת יבא אהרן וכו'. לומר אל יקשה בעיניך איך ביום הכפורים ששכינה שורה בקדש יותר משאר ימים יוכל אהרן לבא אל הקדש פנימה. כי הלא דע איפה כי אינו דומה איכותו ביום הכפורים לשאר ימים. כי הלא בזאת המראה שאמרתי כי בענן אראה בה יבא אהרן אל הקדש שהיא ביום הכפורים שהשכינה נכנסת עמו. שהוא כענין שמעון הצדיק שהיה ה' נכנס עמו. אז מוכן הוא אהרן למקום ההוא כי הלא גם הוא בה נכנס. ולהיות כי הכתוב גם על כהן גדול ידבר. אמר בזאת והוא כי שמעון הצדיק היו עיניו רואות אך שאר כהנים שבדורות לא זכו לכך. אך הנה מה שלא זכו הוא לראות את הדמות אך בדרך נסתר והתלבשות. היה שורה רוח הקדש בכל כהן בהכנסו כי בענן התלבשות היה שכינה עמו. והוא ענין סוף דברי רבי אבהו על כל כהן גדול. ובזה יצדק הכתוב בעצם באומרו בזאת. כלומר במראה זו הנזכר שהיא מראה בענן שהיא מלובשת יבא אהרן אל הקדש. כי לא תבצר ממנו מדרגה שהיא בקדש ולכן לא תעצרנו קדושת המקום מלבא כי כמוהו כמבית לפרוכת ומתי יבא בזאת ביום שיבא בפר בן בקר וכו' שהוא ביום הכפורים כמפורש בפרשה:

6והנה עדיין ראוי לשית לב מה היה שייחס הכתוב הדבר אל אהרן באומרו בזאת יבא אהרן אחר שבכל כ"ג שבכל דור ודור ידבר. והראוי יאמר בזאת יבא הכהן הגדול אל הקדש.

7אך הנה בזה ידוקדק אשר הערנו בכתובים הבאים והיא כי הנה אמרו רז"ל בויקרא רבה (שם) וז"ל ואל יבא בכל עת. אמר ר' יהודה בר סימון צער גדול היה לו למשה בדבר זה אמר אוי לי שמא נדחף אהרן אחי ממחיצתו וכו'. והנה במדרש שם נאמר שהשיב לו יתברך בדרך אחרת. נינקיט מיהא כי צער היה למשה בדבר. ואפשר לנו לומר כי בא הכתוב השני לתקן הדבר על כבוד אהרן בהזכיר שמו בצווי הכולל לכל כהן גדול באומרו בזאת יבא אהרן וכו'. לומר אל יעלה על רוחך כי נדחף אחיך על צאת תקלת העגל מתחת ידו. כי הלא גדול הוא לפני כי הלא בזאת יבא אהרן וכו' שהוא במראה הנזכר כדלעיל. ואשר חששת כי עון העגל דוחפו אל תחשוב כדבר הזה. כי אררבא יבא בפר שהוא עצמו העגל ואדרבה על ידו יכהן פאר כהונה גדולה ביום הכפורים. ואם כדברך היה ראוי יברח מפר כי אין קטיגור נעשה סניגור אך יורה כי לא נדחה חלילה מפני כך כי לא עלתה על לבו מחשבות הערב רב כמפורש במקומו. ואדרבה בישראל אני מקפיד כי הם הביאו את נזמי הזהב ועל כן בבא אהרן לכפר בעדם כתונת בד קדש ילבש וכו' ולא בגדי זהב כי אין קטיגור נעשה סניגור. הנה כי בזהב שיצא מתחת ידי ישראל אני מקפיד שלא יראה ולא ימצא בכפרתם כי אם בגדי לבן. אך בעגל שהוא פר שיצא מתחת ידי אהרן איני מקפיד שיהיה סניגור הנה כי שלם הוא לפני:

8ובזה מצאנו ראינו טוב טעם אל הכניסו ענין הבגדים בין קרבנות אהרן לקרבנות ישראל. ועוד שנית כי הנה בפר הבא להתודות עליו וידוי עצמו ווידוי אחיו לא היה צריך לשלח פר אחד לעזאזל לסתום פי שטן. אך בשעיר הבא להתודות עליו חטאת הקהל היה צריך לשלח שעיר אחד לעזאזל. וזהו ומאת עדת בני ישראל יקח שני שעירי עזים וכו'. אך בפר אהרן והקריב וכו' וכפר בעדו וכו' בלי שלח לעזאזל אך ונתן על שני השעירים גורלות וכו' כי זכאי הוא אפי' על ידי פר שהוא מן העגל מישראל על ידי שעיר:

9והנה רז"ל למה שנראה שהפר ואיל הם דברים נותנין כח לכהן גדול לבא אל הקדש אמרו כי פר הוא זכות אברהם כד"א ואל הבקר רץ אברהם. ואיל לעולה הוא זכר זכות אילו של יצחק וכו'. ועל פי הדרך הלז יתכן דרך אחרת ברמז הפר והאיל ויתר הדברים הסמוכים להם. והוא בהזכיר מאמרם ז"ל מסכת ע"ג (דף ח') תנו רבנן יום שנברא בו אדם הראשון כיון ששקעה חמה אמר אוי לי שבשביל שסרחתי אור חשך בעדי ויחזור העולם לתוהו ובוהו וזו היא מיתה שנקנס' עלי מן השמים. הי' יושב ובוכה כל הלילה וחוה בוכה כנגדו. כיון שעלה עמוד השחר אמר מנהג של עולם הוא. עמד והקריב שור שקרניו קודמין לפרסותיו שנאמר ותיטב לה' משור פר מקרין מפריס. ואמר רב יהודה אמר שמואל שור שהקריב אדם הראשון קרן א' היה לו במצחו שנא' ותיטב לה' משור פר מקרין מפריס מקרין תרתי משמע אמר רב נחמן בר יצחק מקרן כתיב ע"כ. ומבלי נשית לב אל כל פרטי המאמר כי אם לקצר פרטיו הלא הוא. למה כשהאיר היום נתן אל לבו להקריב פר שיהיו קרניו קודמין לפרסותיו איך מתייחס אל הארת היום. וגם מה ומה יוסיף קדימת הקרנים לפרסות:

10ועוד אומרו ואמר רב יהודה וכו קרן א' היה לו במצחו. מה מעלה או מוריד היות לו קרן א' או שתים ושיהיה במצחו. וגם אם בא רב יהודה לחלוק עם הקודם אם אין:

11והנה לבא אל ענין נזכירה מאמרנו על פסוק ויהי ערב ויהי בקר. לתת טעם למה עשה האלהים יקדים חשך לאור בסדר הזמנים. שהוצרך לשית חשך שלפני ההויה ללילה למען יהיה הערב קודם אל הבקר כד"א ויקרא אלהים לאור יום וכו' ויהי ערב כו'. שכתבנו שם שלחשך שקודם ההוי' קרא לילה כדי שע"י כן נאמר ויהי ערב ויהי בקר. שאל"כ היא הבקר תחלה ואחריו הערב. ואמרנו כי למה שהכל צפוי לפניו יתב' וראה שאין תכלית הבריאה נעשה מיד. כי אם שאדרבה ילקה העולם ויבא התכלית באחרונה בימות המשיח והתחייה. ולמה שעל בלתי היות השלמות והתכלית מיד. לא יבצר מאיש שוגה ומפתי להרהר אחר היוצר יתברך. איך יצר הכל לתכלית שלמות ונהפך לאבל מחולת העולם לזה מאז ברא העולם רמז כי הערב קודם אל הבקר כי מאז צפה שיתקלקל העולם כלילה אך באחרונה כאור בקר יזרח שלמות התכלית. והוא מאמר דוד באומרו (תהילים ק״ל:ו׳) נפשי לה' משומרים לבקר:

12עוד הקדמה שנית. והוא כי כל נחמת אדם הראשון אחרי נופלו. היתה מעלת דוד ושירותיו וזמירותיו. ככתוב אצלנו במזמור שיר ליום השבת. שאמרו אדם ומתנחם על דוד כי אדם היא דוד. ועלי עשור ועלי נבל וכו' יתקן את אשר עוות אדם:

13עוד הקדמה שלישית. והוא מאמרנו על מאמר רז"ל על אילו של יצחק באומרם שלא יצא ממנו דבר לבטלה. שתי קרניו של שמאל הוא שופר של מתן תורה קרן של ימין הוא שופר שלעתיד לבא. וביארנו שם במקומו כי אפי' השתי קרני איל נרמז בהן שתי זכיות לישראל. והוא כי הקרן שהוא השופר רמז אל החירות כענין היובל שעל ידי השופר היה נקרא דרור בארץ. וגם קרן הוא רמז אל המלכות והשררה כ"א (שם קי"ב) קרנו תרום בכבוד. ואמרנו כי שתי פעמים יהיה לישראל חירות ושררה א' במתן תורה שאף על פי שאברהם מכרם לגליות. סיני שפסקו זוהמתן אם היה יוצא אל הפועל קבלת הלוחות היה להם חירות מגליות. אך תהיה של שמאל כי עדיין היה להם יצר הרע ונתעתדו לחטא כמאמרם ז"ל במדרש חזית. שעל מה ששאלו ישראל ממשה במתן תורה השיב להם זה אינו עתה שעדיין יש לכם יצר הרע אלא לעתיד לבא. הנה כי אין פיסוק הזוהמא רק לעתיד ולא כאשר במתן תורה. ועל כן ואז שיוסר היצר הרע לגמרי יהיה שופר החירות שלם לגמרי מתייחס אל הימין שלא ישתעבדו עוד לעולם. כי להיות הבחירה חפשית ביד האדם הוצרך קרן השני לתקן את אשר יעותו בנתים:

14ונבא אל הענין. והוא כי הנה למה שאדם מעת הבראו ביום הששי חשך לא ראה עד ליל מוצאי שבת כמז"ל (ב"ר פ' י"ב). כי על כן לא נאמר ויהי ערב ביום השביעי כי מתחלת יום הששי עד סוף יום שביעי שימשה האורה שנברא בה העולם. על כן בראותם במוצאי שבת כי הוא יתברך שלח חשך ויחשך. אז חשבו כי אור חשך בעדם ועוד לא יאיר למו ומבליט הוא יתברך. בעולם את כח טומאת עונם כי פוקד ה' עליהם את רעתם. כי מה שעד כה לא בא עליהם הרעה הוא כי קדושת שבת הגינה עליהם. על כן בכו בכיה על רעתם. אך בראותם בקר אור יום ראשון. אז אמרו אין זה כי אם שכך מסדר הוא יתברך ערב ובקר בכל יום תמיד ושהיום הולך אחר הלילה. שעל כן הלילה שעבר לא החשיך בו כי מהשבת הוא. ואם כן לילה שאחר השבת הוא תחלת יום א'. ומה שהאיר עתה אור בקר הוא שהיום הולך אחר הלילה. ודן בדעתו ואמר החנם יעשה הוא ית' להקדים הלילה ליום ולא להיפך להתחיל באור ולסיים בלילה. ולבלתי החשיך בין מוצאי שבת לשבת כי הלילה ילך אחר היום ויהי' אור ויתחיל יום ראשון באור. אך אין זה כי אם שרומז הוא יתברך שחשך השעבוד והלקות יהיה בעולם קודם תיקון העולם ואור השלמות כמפורש בהקדמה הראשונה. על כן מה עשה למען תקן את הדבר הקריב שור שקרניו קודמים לפרסותיו. והוא כי הקרן והפרס'. הצד השוה שבהן שהן קשים להתהוות כי מן עצם הם. אך יתר על הפרסה הוא הקרן. כי הפרסה יתהוו בבטן המלאה והקרנים אחר הולד העגל ימים או עשור. אך זה אינו רק במתהוים מזכר ונקבה. אך בבריות בראשית הפריס אשר ברא ה' באומרו. תוצא הארץ. נבראו כבני כמה שנים ככל אשר להם בגודלם. כמ"ש ז"ל (חולין פ"ג) בקומתם נבראו וכו'. ובכן בצאתם לאויר העולם הראש שיצא ראשונה יצא בקרניו קודם צאת הפרסו'. וכונת אדם היתה כי ידע כי יעמיד דוד ממנו לתקן את אשר עות כמפורש בהקדמה השנית. על כן הקריב פר שקרניו קדמו לפרסותיו. לרמוז לפניו יתברך שככה יקדים שררה הנמשלת לקרן קודם לארבע גליות הנמשלות לטלפים. הם ארבע פרסות הנדרכות תחת ארבעה רגלי השור:

15וש"ת הלא כל מלכיות שבעולם גם הם מאדם יצאו. ואם כן ברמוז שקרנותיו יקדמו לפרסות מאז פלג לן שעל מלכות ישראל יכוין. לז"א ואמר רבי יהודה פר שהקריב אדם הראשון קרן א' היה לו במצחו לרמוז כי קרן מלכות של הנבראים אחד הוא אשר כיון. כי על כן גם פרו היה לו קרן יחידי. וגם אם נאמר שקרן זה היא זולת שתי קרנות שבצדדי הר"ש. יהיה הרמז כי מזה היחידי עושה עיקר. ושע"כ הוא במצח קודם וראשון לאשר בצדים שנרמזים בהם שאר מלכיות. והנה אם היה הדבר נשאר כך. הן אמת שטרם הארבע גליות הנרמזים לארבע פרסות ימליך דוד וזרעו. אך במה יתוקן העולם אחרי נפילת מלכות בית דוד. ונמסרנו למצרים כאשר אברהם מכרנו להם. על כן הוא יתכרך חשב מחשבות לבלתי ידחו ישראל. ויכין לנו אילו של יצחק אשר שתי קרניו רמוז לנו כי זכות יצחק יעמוד לנו שתי פעמים. אחד במתן תורה להיות לנו חירות מגליות. וגם שעשינו העגל ונתקלקל הדבר. ובהתחברות קרן אחד של פרו של אדם הועיל להיות קרן מלכות בית דוד קודם למלכיות שבעולם אך אחרי כן לעתיד אין לנו רק קרן ימין של איל יצחק כמדובר בהקדמה השלישית:

16והנה זה יתכן הוא רמז הכתוב שאנו בו. והוא כי אחרי אומרו ואל יבא בכל עת אל הקדש. אמר גם ששללתי העתים שאל יבא בכל עת. הנה יש עת שיבא והוא כי בזאת. כלומר כי בעת זאת והוא בעת בואו בפר בן בקר. רמז לפר שהקריב אדם הראשון ואיל לעולה זכר לאילו של יצחק כי שניהם כא' טובים. (א) לקיום בית ראשון במלכות בית דוד. (ב) למצא רצון ביום הגדול והקדוש ההוא מלפניו ית' על כבוד הבית האחרון. כאשר יתקע בשופר גדול הנרמז בקרן ימין אילו של יצחק. שהוא על ידי זכות הפר של אדם והאיל אשר בו נרמז זכות אברהם העוקד וזכות יצחק הנעקד. כי אז בעת ההוא על ידי זכות אלו וגם על זכות יעקב שנצטער על ידי הכתונת כד"א (בראשית ל״ז:ל״ב) הכר נא הכתונת בנך וכו' גם כן הרמוז בכתונת בד קדש ילבש. וגם מכנסי בד יהיו על בשרו זכר לזכות יוסף ששמר ברית קדש. ובאבנט בד זכר לזכות משה. שהוא כולל ומקיף את כל ישראל תוך איכותו כנודע מחכמי האמת. כי נפשו היתה כוללת כל נפשות ישראל וגם כל ישראל חסים תחת צלו. כאבנט הזה החובק ומקיף את האדם בתוכו. ומצנפת בד הוא זכר לזכות אהרן כי הוא הראשון שנא' בו (ויקרא כ״א:י״ב) כי נזר שמן משחת אלהיו עליו. ע"כ על כל זכיות אלה הנכנסים עמו בעת הזאת שהוא ביום הכפורים יבא אהרן אל הקדש:

17עוד יתכן בשיעור המקראות. וידבר ה' כו' ויאמר ה' וכו' בזאת וכו'. והוא בשום שכל והבין מאמרם ז"ל במדרש רבה (ויקרא פ' כ'). וזה לשונו אמר רבי אבא בר אבינא מפני מה נסמכה פרשת מיתת מרים לאפר פרה אלא מלמד שכשם שאפר הפרה מכפרת כך מיתת הצדיקים מכפרת. אמר רבי יודן מפני מה נסמכה מיתת אהרן לשבירת לוחות אלא מלמד שהיה קשה לפני הקדוש ב"ה מיתתו של אהרן כשיבור לוחות אמר רב חייא בר אבא באחד בניסן מתו בניו של אהרן ולמה מזכיר מיתתן ביום הכפורים. אלא מלמד שכשם שיום הכפורים מכפר כך מיתתם של צדיקים מכפרת ומנין שיום הכפורים מכפר שנאמר כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם ומנין שמיתתן של צדיקים מכפרת דכתיב ויקברו את עצמות שאול וכתיב ויעתר אלהים לארץ אחרי כן עכ"ל:

18והנה ראוי לשים לב. (א) מה זו שאלה מפני מה נסמכה פרשת וכו' כי הלא אין מוקדם ומאוחר בתורה. (ב) אומרו כשם שאפר פרה וכו' מאי כשם. והראוי היה יקצר ויאמר מה אפר פרה מכפר כך מיתת הצדיקים מכפר. (ג) אומרו שאפר פרה מכפר כי הלא אינו אלא מטהר. (ד) כי הנה רבי אבא ורבי חייא ידברו על דבר אם מיתת הצדיקים מכפרת. אך רבי יודן לא ידבר רק היות קשה לפני הקדוש ברוך הוא מיתתן. ואם כן למה מכניס עצמו בין הדבקים כי הוא מדבר על ענין אחר. ולכן אחרי דברי רבי אבא היה לו להביא דברי רב חייא. (ה) אומרו שהיה קשה לפני הקב"ה כשיבור לוחות מה ענין זה לזה. (ו) כי אדרבא יראה מרז"ל ששמח יתברך בסילוק הצדיקים כמ"ש ז"ל על פסוק (שיר השירים ו׳:ב׳) דודי ירד לגנו וכו' וגם בספר הזוהר קורא לסלוק הצדיק הילולא. (ז) אומרו אמר רבי חייא וכו' מה ראה בראיות רבי אבא שמביא ראיה אחרת. (ח) שהיה לו לקצר ולומר למה נסמכה מיתת בני אהרן ליום הכפורים. (ט) כי הלא ארז"ל (בת"כ) כי בא הכתוב לזרז את אהרן בל ימות כבניו משל לשני רופאים וכו'. ואיך יאמר שבא ללמד שמיתתן כיפר' ואולי לא נאמר רק לאותה דרשה. (י) לדקדק לשונם. כי רבי אבא אמר מיתת הצדיקים ורבי חייא אמר מיתתן שלצדיקים. וגם לשון אומרו אלא מלמד שכשם וכו' מאי כשם. והראוי יקצר ויאמר אלא מה יום הכפורים מכפר כך וכו'. (יא) אומרו ומנין שיום הכפורים מכפר וכו'. כי מה זו שאלה כי למה נקרא בתורה יום הכפורים אם אינו מכפר. (יב) אומרו ומנין שמיתתן של צדיקים מכפרת וכו' האם שכח הראיות הנאמרות. ולא עוד אלא שהביאו ראיות מן התורה וחזר ושאלו כאלו אינן והביא תחתיהן מנביאים. (יג) מה זו ראיה מפסוק ויקברו וכו'. כי שם לא ידבר אלא מגמילות חסדים שעשו ועל כן העתיר ה' לארץ:

19והנה טרם נבא אל ביאור המאמר נבאר הבנת תיבה אחת. והיא ההערה השלישית שהערנו. והן אמת כי הוא מעין שאלה זו נשאל בגמרא ותרצו חטאת קרייה רחמנא:

20עוד יתכן כי הוא ענין כתוב אצלנו על מאמרם ז"ל (במדבר רבה פ' י"ט) על הפרה אדומה. משל לבן שפחה שטינף פלטין של מלך אמר המלך תבא אמו ותקנח וכו'. והענין בשום לב איך תסיר הפרה טומאת הנטמא במת. אך היא. כי זוהמת נחש אשר נדבקה באדם וזרעו שהיתה כרוכה בהם מביאה את המיתה כנודע. שעל כן כאשר פסקה זוהמתנו במתן תורה יאמר חרות על הלוחות חירות ממלאך המות. ובשוב הזוהמא על ידי העגל שבה המיתה למקומה ועל כן כאשר יגע איש במת תדבק בו חלאת הזוהמת ההיא הכרוכה במת והיא תטמאנו. ומי מקנח הזוהמא שנדבקה בנוגע הלא הוא אפר הפרה וישאר האיש טהור כשהיה. והן זאת ענין כפרת כל עון אשר חטא. כי הטומאה שנדבקה בחוטא בהעוותו מקנחה הוא יתב' ממנו ע"י התשובה. וע"כ נקראת כפרה כד"א (בראשית ל״ב:כ״א) אכפרה פניו במנחה. ובלשון הגמ' (גיטין כ"ו) בעי לכפורי ידיה בההוא גברא. והוא ממש ענין הפרה שמקנחת הטומא' שדבקה בנוגע במת והיינו כפרה כמדובר:

21ונבא אל ביאור ענין כוונת המאמר. ואומרת כי הנה מחלוקת השלמים האלה. תסוב לדעת אם מיתת הצדיקים מכפרת. דוקא אם מיתתו בלא חטא מצד עצמו. אך אשר בחטאו ימות די לו יכפר על עצמו אך לא יכפר גם על אחרים. או נא' כי רב כח הצדיק כי גם במותו בחטאו עצמית מיתתו מכפרת גם על הדור. והנה דעת רבי אבא בר אבינא כי דוקא הוא בהיות מיתתו בלתי צריכה לכפר על עצמו. וז"א מפני מה נסמכה פרשת מיתת מרים לאפר פרה. והוא כי גם שאין מוקד' ומאוחר בתורה. עם כל זה גם מה שנכתב שלא במקומו לא על חנם הושם במקום שנכתב אם לא להסכימו לדבר נלמוד ממנו לימוד נאה כי נדרש סמוכים. וכלל בשאלתו שני דברים. (א) למה נסמכה מיתת צדיקים לאפר פרה. (ב) למה היה הלימוד במרים מבזולת צדיקים. וזה אמר למה נסמכה מיתת מרים לאפר פרה אלא מלמד שכשם וכו'. לומר שבאופן ובחינת מה שאפר פרה מכפר בבחינ' ההיא מיתת הצדיקי' מכפרת. והוא כי כשם שאפר פרה אינה מכפרת אם לא כאשר נשמרהמכלטומאה כנודע מדרכי שמירותי'. כך מיתת הצדיקים מכפרת כשאין במות' ההיא חלאת טומאת עון אשר ימות בו הצדיק ההוא. ולכן היה הסמיכות במרים כי טהורה ולא מתה בחטאה. ומזה יצא לו לימוד אל כל מיתת הצדיקים כי מכפרת היא. אך כשם שאפר פרה מכפר שהוא בלי טומאת עון מצד עצמו. כך מיתת הצדיקים מכפר' שהוא כשאין מתים על עונם:

22אך ר' חייא בר אבא חולק על רבא. שדעתו שאף גם במות צדיק בחטאו מיתתו מכפר' כאשר יבא ביאורו בס"ד. אך הנה טרם הזכיר דעת רבי חייא החולק על רבי אבא בר אבינא. הקדים בעל המאמר ענין רבי יודן להשיב על קושיא הנפל על דברי רבי אבא. והביא מאמר רבי יודן לתרצו. והוא כי הלא יקשה עליו. כי לפי דבריו שאין מיתת הצדיקים מכפרת אלא כשאין מתים על חטא מעין כפרת אפר פרה. וא"כ איפה הלא כמו זר נחשב למה מצינו שקשה לפני הקב"ה מיתת הצדיקים. ככל הנהו עובדי דמסכת מועד קטן (כ"ה) כשמת רבי פלוני שפכן מרזבי דמא וכשמ' רבי פלוני איעקור אילני וכו'. וגם במרים ולא היה מים לעדה והלא למה ייחר בעיני ה' וכמה מעלות טובות במות הצדיקי' בלי עון. כמרים שעליה ידבר. וגם מתה בזמנה ולא גרעו משנותי'. ומה גם כי אין קץ לשמחתו יתברך בסילוק הצדיק והלולא קראוה בספר הזוהר. ואם היינו אומרים שאפילו במות צדיק בחטאו מיתתו מכפרת. הלא נשית על לב. כי לא יסלק הוא יתברך שום צדיק עד ימצא בו חטא. ומצטער במיתה לכפרת אשמתו. אך לרבי אבא שבלי חטא ועון נאסף הצדיק לכפר על הדור. ולא אמרו אין מיתה בלא חטא אלא על הבלתי מת לכפר. הלא יקשה עלינו למה יקשה לפניו יתברך במות צדיק. על כן הביא דברי רבי יודן מפני מה נסמכה מיתת אהרן לשיבור לוחות. אלא מלמד שהיה קשה לפני הקדוש ברוך הוא כשיבור לוחות. כלומר כי כאשר מה שהיה קשה לפני הקב"ה על שיבור לוחות. שע"כ אמר כמתלונן (שמות ל״ב:ט״ז) והלוחות מעשה אלהים המה והמכתב וכו' כלומר חבל על שבורן. והן אמת כי כל הקושי לא על הלוחות בעצמן כי הלא האותיות פרחו למעלה כמ"ש ז"ל (פסחים פ"ז) ומאי איכפת ליה לקב"ה מה שנעדר הרוחנית מאבני הלוחות. אך היה הקושי על הטובה שהפסידו ישראל בשיבורן. כאשר גלה בסוף הפסוק באומרו חרות על הלוחות שהוא אל תקרי חרות אלא חירות. כך מה שקשה עליו יתברך מיתת הצדיקים הוא על ישראל הנותרים שחסרו מגן וצנה אשר בצלו יחיו. וז"א א"ר יודן מפני מה נסמכה וכו' אלא שהיה קשה לפני הקב"ה כשבירת לוחות. והנה כהתימו לתקן בהביאו מאמר רבי יודן הקושי שהיה על דברי ר' אבא בר רבינא. הביא סברת ר' חייא בר אבא החולק עליו. שדעתו שאפילו במות צדיק בחטאו. עצומה של מיתה מכפרת על העם:

23וזה מאמר רבי חייא באחד בניסן מתו בניו של אהרן ולמה מזכיר ביום הכפורים אלא מלמד שכשם וכו' לומר שכשם שיום הכפורים מכפר שהוא עצומו של יום עם שיחסר ממנו כל מכשיריו. כך מיתתן של צדיקים כבני אהרן שמהם ילמוד לכל שאר צדיקים. וידוע כי בחטאם מתו. וזהו שר' אבא אמר מיתת הצדיקים ורבי חייא אמר מיתתן של צדיקים. שכיון רבי חייא לו' שאפי' מיתתן. כלומר המתייחסת אליהם שהוא במות' מחמת עצמם מכפרת. ומפני שהיה מקום לומר מה ראה ר' חייא שעשה עיקר מלימוד זה ולא מראיות רבי אבא. ויצא הלימוד בהפך. ועוד כי הלא הסמיכות הוא לזרז את אהרן. בל יבא בכל עת ולא ימות כאשר מתו בניו. ע"כ הקדים ואמר הכרח אותך. והוא אומרו באחד בניסן מתו וכו' למה מזכיר מיתתן ביום הכפורים. לומר שעיקר האזהרה לאהרן בל יקרנו כבניו הלא הוא בל יכנס קודם יום הכפורים. וא"כ למה האריך האזהרה עד יום הכפורים ולא אמרה מיד. כאשר למ"ד שתויי יין נכנסו שמזכיר מיד יין ושכר אל תשת וכו'. ואם הוא כי באחד בניסן נאמרה כל האזהרה. א"כ למה יביא הכל בענין יום הכפורים. אך אין זה כ"א שבא ללמוד שעצומ' של מיתתן של צדיקים מכפרת כעיצומו של יום הכפורים. וש"ת ועדיין ערביך ערבא צריך מי יאמר שעצומו של יום הכפורים מכפר והלא הוא מחלוקת תנאי'. לז"א ומנין שיום הכפורים מכפר. כלומר היום עצמו שנאמר כי ביום הזה יכפר עליכם וכו'. שמשמעות הלשון הוא כי היום עצמו הוא המכפר. ולא הביא מהקרא יום הכפורים. שאפשר שהוא על ידי העבודה. ועוד נכריח הדבר בפשטי המקראות לפנים בהגיענו אל מקום כבוד הכתוב הלזה בס"ד:

24וש"ת והלא דעת רבי אבא היא סברא מתקבלת בעצם. כי אין קרבן הבא על חטא ראובן מכפר על חטא שמעון על פי דרכו. לזה אמר ומנין שמיתתן של צדיקים מכפרת. כלומר הנה לפנינו שני מקומות ללמוד. אחת ממרים ויצא הלמוד כי מיתת הצדיק מכפרת בהיות מיתתו בלתי צריכה לעצמו כי איננו מת בעונו. והיא סברא. וגם יש לנו ללמוד מבני אהרן ויתהפך הלימוד לומר כי גם הוא צדיק בעונו ימות. עם כל זה על כל הקהל יכפר. וגם כי יש הכרח יותר מוכיח מהקודם כמדובר הלא הוא הסברא. לזה אמר ומנין שמיתתן של צדיקים מכפרת וכו'. לומר הנה לנו מן הנביאים למוד זה והוא יהיה מכריח לאיזו דרשה נטה אשורינו. אם ללמוד ממרים או מבני אהרן וזה אומרו ומנין שמיתתן של צדיקים מכפרת. כלומר ומנין יש לנו גם כן שמיתתן כלומר מיתתן של עצמן שבחטאם ימותו. הלא הוא מן הנביאים. שהוא כי משם יש צד ראיה ומשם יתגלה לנו מהיכן נלמוד. כי גם שם היה שמת בעונו כמאמר הכתוב בדברי הימים (א' י') וימת שאול במעלו אשר מעל בה' על דבר ה' אשר לא שמר. וגם לשאול באוב לדרוש ולא דרש בה' וימיתהו וכו'. ועם כל זה מיתתו כפרה ומשם יוכיח כי טוב לדרוש מבני אהרן כמדובר. והראי' היא מאומרו (שמואל ב' כ"ח) ויקברו את עצמות שאול וכתיב ויעתר אלהים לארץ אחרי כן. והוא כי אומר אחרי כן הוא מיותר. אך הוא לומר על שלא קברו את שאול מאז כ"א עתה. ע"כ מה שויעתר אלהים לארץ היה אחרי כן ולא מתחלה. לומר שאם לא כן גם מקודם היה ה' מעתיר לארן מאז. אלא שמה שאיחרו קבורת' גרם שמה שויעתר אלהים לארץ היה אחרי כן. הנה כי מיתת' של צדיקים אפילו בהיותם בעונם כשאול מכפרת אך אם כל זה אין ראיה זו לבדה מספקת כי הלא אפשר לדחותה מקמי ההיא דמרים. לומר שאם שאול חטא יהונתן לא חטא ומיתתו היתה המכפרת. וגם אין זה מספיק לבטל הראיה. שא"כ היה לו לבלתי הזכיר רק את יהונתן לבדו:

25ובזה נבא אל אשר רצינו בו בכתוב. והוא כי הנה מאמר רבי חייא בר אבא ע"ה יתכן. הן הוא מאמר הכתוב שאומרת התורה וידבר ה' אל משה וכו' שהוא ענין מיתת בני אהרן. ואומרת התורה ראו נא כי דבר ה' אל משה דבר זה אחרי מות. כלומר אחרי מופלג. שלא היה באחד בניסן שמתו בו או קרוב לו כי אם מופלג. והיה בקרבתם לפני ה'. וע"כ התרה הוא יתברך באהרן ויאמר למשה שישמר אל יבא בכל עת וכו' ולא ימות כהם באופן שהיה ראוי לאמר זה לו מיד. ולא עשה כן אלא בזמן אומרו בזאת יבא אהרן וכו' שהוא סמוך ליום הכיפורים. כלומר כי מזה תבין ותשכיל כי אין זה רק להודיע כי מיתתן של צדיקים מכפרת כמדובר:

26והנה מאמרו יתברך כי בענן אראה על הכפורת. ילמדנו דעת כמה וכמה מורא כפולה ומכופלת מן המקום עלינו. כי אהרן קדוש ה' בכל קדושתו הוזהר בל יבא בכל עת אל הקדש ולא ימות יען כי שם כבוד אלהי ישראל בעב הענן. ומי לא יירא לעמוד לפניו יתברך באמת באמור אם אהרן בחיר ה' לא נתנו יתברך לעמוד לפני שכינתו. ואיך נעמוד אנחנו כי מה אנו הבל נדף לפני גדולתו יתברך כי הלא מוראו תמוגגנו כדונג מפני האש. ואנה נלך מרוחו ואנה מפניו נברח וכל הארץ מלא כבודו. ומה גם עתה כי נחנו פשענו ומרינו ואיך לא תאחזנו רעד ומפניו נבהל כי אלהים שופט ואל זועם בכל יום. והנה זה הדבר אשר שם לפנינו התנא באומרו ודע מאין באת וכו' ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון כו'. ולבא אל ענין מאמרו נזכיר משנתו וזה לשונה (אבות פ"ג)

27עקביא בן מהללאל אומר הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עבירה. דע מאין באת ולאן אתה הולך ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון מאין באת מטפה סרוחה ולאן אתה הולך למקום עפר רמה ותולעה ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה. ולהבין כונת המשנה נעיר. (א) כוונת אומרו בשלשה וכי מניינא אתא לאשמועינן. (ב) אומרו דע שלא הל"ל. שאינו דבר נעלם יפול בו ל' הודעה. (ג) למה חזר לפרש מאין באת מטפה סרוחה וכו'. אחרי שהזכיר מציאות' פירוש' ידוע. (ד) שהיה יכול לקצר ולומר דע מאין באת מטפה סרוחה ולאן אתה הולך למקום כו'. (ה) אומרו מאין באת כי הראוי יאמר ממה באת. כי על מהות ידבר ולא על מקום. (ו) אומרו למקום עפר. שאם כיוון שהקבר הוא מעפר לא יצדק אומרו רמה ותולעה כי אין הקבר מהם ואם הוא כי האדם יעשה שם עפר רמה ותילעה יזכיר החומר שהוא רמה ותולעה שמורה הפסד ועיפוש להשפיל גאותו ולא עפר. ועוד שהל"ל להפך כי תחלה נעשה רמה ואח"כ עפר. (ז) למה לא מנה ארבעה כבן עזאי במס' כלה שמוסיף על שלש אלה ולאן אתה הולך למקום חשך ואפילה. (ת) שאדרבה המקטין ערכו יוסיף לחטא. באומרו שלא יביא ה' במשפט עמו דבר מאוס פחות כמוהו. (ט) שהרי השלמות הוא בסור מרע ועשה טוב. ואיך עשה עיקר הוא מסור מרע לבד כאלו כל השלמות כלו תלוי בו: (י) אומרו דין וחשבון שהל"ל חשבון לבד:

28והנה דרך כלל אחשבה. כיון בדבריו לתת מסלול ודרך לפני האדם בל יכשל באחד מכל חטאת האדם אשר לא תעשינה. והנה מיני העבירות יתחלקו לשלשה. (א) אשר הם מסוג המשך אחר תאות החומר. (ב) גאה וגאון אשר יתגאה על זולתו ובגובה אפו בל ידרוש בדרכי ה' ואין אלהים כל מזמותיו. (ג) המשכו אחרי שרירות לבו באמונות זרות שיפנה אחר מחשבות לבו. כנגד הא' אמר שיסתכל בואו מטפה סרוחה ומאוסה וע"י כן לא ימשך אחר החומר. כי לא יהיה טוב הפרי אשר יצא מהמשך אחר חומרו מהעיקר אשר ממנו נעשה. ועל הב' אשר הסתכלות זה לא יועיל אליו. כי יאמר גם כי מטפה סרוחה באתי למה לא אתגאה על חבירי אם יש לי יתרון מה עליו. אמר שיסתכל בהולך להיות עפר רמה ותולעה ואיך יתגאה ביודעו זה וידוע כי אין רמה ותולעה שולטים בצדיקים אך נעשים עפר כמעשה דר' אחאי בר יאשיה. ואמר אתה הולך במקום. שמה שבתוכו הוא הגוף הממלא את הקבר הוא עפר אם יהיה צדיק. כנודע כי אין הצדיק נעשה רק עפר. או הוא מקום רמה ותולעה אם אינך צדיק. באופן שלא יבצר מהיותם כשר מלהיות עפר. ואם כן אין לך להתגאות אפילו שיראה בעיניך היות בך יתרון על חבירך אפילו בצדקות. וכנגד הג' צוה להסתכל לפני מי אתה עתיד וכו'. כי אף שהחטא הוא במחשבה ולא בפועל מה שלא היה קשה אם היה בין איש לרעהו. הוא קשה מאד בערך מלכי המלכים וגם אם היה בין אדם לחבירו היה אפשר להעלים ממנו מזמות לבו משא"כ ממנו ית' בוחן לב חוקר כליות. וזה רמז באומרו הקב"ה. כי מהיותו קדוש לא יעלם דבר ממנו זה דרך כלל בענין המשנה. ונשוב לבאר בכל מלותי' קו לקו מראש ועד סוף להשיב על הנשאר מלהשיב בהערות שהקדמנו:

29אמר בשלשה דברים. כיוון בהזכרת המנין לחלוק על בן עזאי שחלק ומנה ארבעה לז"א הסתכל בשלשה ובהן לבד תהיה מובטח שלא תבא לידי עבירה. ואילו לא מיעטו באומרו שלשה הי' אפשר לחשוב שבכלל דבריו הוא גם הרביעית שהוסיף בן עזאי כאשר חשב בעל נחלת אבות ז"ל. ודחה אותה התנא להיות שאותה הרביעית לא תורה פחיתות וגרעון האדם. רק גרעון המקום שימצא בו שהוא חושך ואפילה ולא תורה על פחיתות האדם. כאשר לא יגרע גדר המרגליות בהיותה במקום גרוע או אפל. ע"כ לא הזכיר כ"א מה שהיא בעצמות האדם:

30ואמר לידי עבירה ולא אמר ולא תחטא או ולא תעבור עבירה. אך הוא כי הנה ידוע מאמר התנא באומרו עבירה גוררת עבירה. הוא כמפורש אצלנו במקומו כי מהעבירה נעשה מלאך רע קטיגור. וכי כח וכי שיג לו לגרור עבורה כיוצא בראשונה כי חיוני הוא ומתחבר אל היצר הרע ויגיעת שניהם גוררת עון:

31ונבא אל הענין אמר הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא וכו'. לומר אין צריך לומר טרם השתרר העבירה עליך שהוא טרם עשות אותה. כי אם גם בהיות בה כח לענותך תחת ידיה. אתה לא תבא לידיה כי תרחק ממנה. וזהו באופן שלא תבא לידיה ולא תוכל להחזיק בך להחטיאך וזהו מה שהיטיב אשר דבר באומרו אי אתה בא לידי עבירה. שהעבירה שעשית לא תבא לידה לגרור לך אחרת. ואמר ולאן אתה הולך ולא אמר ואנה תלך או אתה עתיד לילך. להורות שאין המיתה בא ברגע אחד או יום או יומים רק מתהוית מיום הלידה. וזה אומרו אתה הולך. כלומר כבר אתה הולך למות מעתה יום יום. ואפשר שאומרו ולאן ולא אמר ומה אתה נעשה רמז בלשון זה מה שאמרנו. אך הביאה לעולם היא לבד ברגע הלידה ולא אחרי כן. ע"כ אמר בה מאין באת כבר מאז נולדת ואומרו דע שהוא כמודיע דבר בלתי נודע. ומה שהוצרך לפרש אחר שהזכיר הג' לומר מאין באת מטפה סרוחה וכו'. הוא שאם היה אומר הסתכל מאין באת ולאן אתה הולך ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון ולא הי' מפרש אחרי כן. לא היה נמשך מזה שום הכנעה להסתכל בהם. כי יאמר באתי מטפה שהיא ממבחר דם האדם הבאה מהמוח וכוללת כל איבריו ואף בצאתה מהאדם אינה מסרחת. ולאן אני הולך. לאור באור החיים כי כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא ואף החומר ימשך לו עריבות ותועלת ע"י אושר הנפש. ולפני מי אני עתיד ליתן דין וחשבון. לפני ה' כי חנון ורחום הוא ויחמול על האיש החומרי שטבעו מחטיאו. לז"א דע מאין באת ולאן אתה הולך וכו'. כלומר צריך שאודיע לך איכות שלשת הדברים האלה למען תשכיל לבלתי תחטא על ידן וע"כ אחר שהזכירן. בא לפרש מה היא הידיעה שמוסיף על הנראה בהן לאדם לכאורה וז"א מאין באת מטפה סרוחה. כלומר אל תשית לב אל היות הטפה מהיפה שבדם האדם ולא על צאתה מגופו. רק על עת שאתה בא ממנה שהוא כאשר תסרח במעי האשה בשלשה ימי קליטת הזרע אשר גבלו רז"ל. כי אז תסרח הטפה ויקלוט ויהוה הולד כאפרוח הנוצר בביצה. כמו שכתוב בגמרא אימת קא גביל לכי מסרח וכו'. ובזה היטיב אשר דבר באומרו מאין באת ולא אמר ממה באת. שהוא לרמוז בל יאמר כי הן אמת כי מטפת הזרע הוא אך היא מהמוח וממבחר דם האדם באדם. כי אם אל עת היותה עצורה ברחם אמו אשר אז היא סרוחה ביום השלישי כמדובר:

32ויש סעד לזה מדברי בן עזאי במסכת כלה. שאמר מאין באת מטיפה סרוחה מקום שאין העין יכולה לראות. שיאמר על עת היותו במעי האשה כמדובר. וגם השנית אל תתן לבך אל האושר המושג לעתיד. רק אל מהות חומרך המחטיאך ולא אל אושר שמצד הנפש שהיא לא תחטיא את האדם. ועל השלישית אמר ולפני מי אתה עתיד ליתן וכו'. לומר אל תשיב אל לבך כי חנון ורחום הוא ולא ידקדק עמך. כי אין לך להסתכל ענין דינו רק בערך היותו מלך שהוא מורה דין. שע"כ נזכירהו בשם מלך בעשרת ימי תשובה. וכאשר נסתכל בערך זה נתיירא מלחטוא כי לא יותר לנו דבר כמ"ש ז"ל כל האו' קב"ה ותרן וכו'. וגם היותו מלכי המלכים והוא קדוש כאשר ביארנו יחס שתי התוארים למעלה בזה וע"כ אמר דע מאין באת וכו'. כי הידיעה תפול בזה בהסתכל אל שלשת הדברים האלו בערך שפירשה ולא כנראה לכאורה. ואומרו דין וחשבון הוא משז"ל (נדה ל') שמלמדין אותו כל התורה ושואלין לו דין העבירות ועונשם. ואח"כ מזכירין לו איך עבר עליהם ומענישין אותו. הרי שתחלה אומר הדין ואח"כ נותן חשבון. והנה כל אשר הקטין ערכו הוא על החומר המחטיאו אך מצד הנפש אין לו ערך. וזהו הזכירו כמה פעמים מלת אתה לרמוז אל מהות חומרו. ובזה נסתלקה קושיא שמינית שהזכרנו:

33ועוד אפשר כיון בדבריו להשיב עליה באומרו אתה עתיד ליתן דין וכו'. כלומר אתה בגופך ונפשך כמשל החיגר והסומא שומרי התאנה. עתיד ליתן חשבון לפני מלך וכו' ואם כן לא תקטן ערכך בעיניך להתבזות כ"כ שלא יהיה ממש במעשיך הרעים. וגם כיון באומרו לפני מלך וכו' שאינו כמלך המשלח מעבדיו. חוקר ודורש במעשה בני עירו אם טוב ואם רע. אך הוא בעצמו הדיין ולא ע"י מלאך או שליח ישפוט. ולא היה דעת עקביא בן מהללאל לומר כי הברחה מהחטא הוא השלמות. רק שהוא התחלה לשלמות האדם שהוא סור מרע. ובא רבי חנניא סגן הכהנים לחלוק ולומר כי הנה עדיין אין כל זה מספיק כי אם לעבירות שבין אדם למקום. אך כל זה איננו שוה להכניע את האדם כנגד חבירו. כי לא יבצרו קנאותו חמדה ושנאה ותחרות. שלא ינקה אף המקטין עצמו מלחטא בזה ע"כ סמך משנת רבי חנניא סגן הכהנים שאמר הוי מתפלל בשלומה של מלכות שאלמלא מוראה איש את רעהו חיים בלעו. שחולק ואומר הלא דעתך שבשלשת הדברים הנזכר שיסתכל האדם בהם ינצל מכל עבירה גם ממה שבין איש לרעהו. לא כן הוא כי אלמלא מוראה של מלכות לא יספיק הקודם: