תורת משה - אלשיך, ויקרא טז:ג

1בזאת יבא אהרן אל הקדש וכו' . הנה ארז"ל (ויקרא פ' כ"א) בזכות התורה שנקראת זאת. והנה אין ספק כי כח זכות התורה להועיל לכל דבר אמיץ. הנה אך ראוי לדעת. למה ייחס' תורה. זכות התורה אל דבר פרטי הזה אך במה שפירש"י ז"ל בזאת בגימטריא ת"י. הוא מבשרנו כי ת"י שנה יעמוד בית ראשון שיבא כהן אל הקדש. והנה ידענו כי לולא עסק התורה שהיו עוסקי' לא היו מאריכין להם כ"כ. על שעבדו שבעה בתי דינין ע"ג. אך כשביטלו התור' נחשב וגלוי. כי ויתר הקב"ה על ע"ג וכו' ולא ויתר על ביטול תורה. ובזה יתכן כיוונו כי בזכות התורה שיתעסקו בה יבא אהרן אל הקדש. כי בהתבטלם לא יבא עוד כי לא יותר ה' עליה. ויהיה הטע' כי הלא אין לו להקב"ה בעה"ז אלא ארבע אמות של הלכה. ולכן במקום שיושבים ועוסקים בתורה שכינה שרויה ביניהם. אך בהתבטלם מסתלק' אל העליון כי אין לו חפץ בזה ולא בבית המקדש כי היכל ה' המה. והוא מאמר התנא ז"ל (אבות פ"ג) ר' חנינא בן תרדיון אומר שנים שיושבין ואין ביניהם דברי תורה הרי זה מושב לצים שנאמר ובמושב לצים לא ישב אבל שנים שיושבין ויש ביניהם דברי תורה שכינה שרויה ביניהם שנאמר אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וישמע ויכתב בספר זכרון לפניו ליראי ה' ולחושבי שמו. אין לי אלא שנים מנין שאפי' א' שיושב ועוסק בתורה שהקב"ה קובע לו שכר שנאמר ישב בדד וידום כי נטל עליו עד כאן.

2וראוי לשית לב. (א) אל אומרו ואין ביניהם ד"ת ולא אמר ואין עוסקי' בתורה. (ב) אומרו הרי זה מושב לצים. איך יקרא העדר הד"ת ליצנו' מבלי יתלולצו בפועל (ג) למה ייחס הדבר אל המושב ולא אמר הרי אלו לצים. (ד) כי אין משמעו' הכתוב שלא ישב בלי תורה רק שלא ישב עם לוצצים. (ה) כי לא בשנים שיושבים מדבר הכתוב כ"א בא'. ולפי דרכו ילמוד משם כי א' שיושב ואינו עוסק בתורה הוא לץ. (ו) אומרו אבל שנים שיושבין ויש ביניהם ד"ת. כי היה לו לקצר ולו' אבל אם יש ביניהם ד"ת וכו'. (ז) אומרו שכינה שרויה. כי מה לשון שרויה הלזה. ולא אמר שכינה עמהם או שכינה ביניהם. (ח) כי אין מהפסוק ראיה ששכינה שרויה. כי גם שנאמר ויקשב ה' אפשר שהוא מן השמים כד"א ואתה תשמע השמים. (ט) למה מביא סוף הפסוק. (י) שיותר היה יכול לומר אבל שנים שיושבים כו' שכינה שרויה ביניהם. ומקשב' ושומע' ונכתב ספר זכרון לפניו כי כל זה הוא בכתוב. ואם מה שהכתוב מדבר הוא יראי ה'. ומה שאמר התנא שנים שיושבין וכו' הוא אפילו בבלתי יראי ה'. א"כ אין לו ראיה מן הכתוב כלל כי שם על יראי ה' ידבר. (יא) אומרו אין לי אלא שנים מנין שאפילו אחד וכו'. כי הלא הא' שיושב ועוסק בתורה הוא הפך השנים שיושבין. כי בשנים שכינה שרויה ובא' אין בו רק שקובעין לו שכר. ואם כן יותר היה צודק יאמר אבל א' שיושב וכו' הקב"ה קובע לו שכר. ולא יאמר אין לי וכו' כאלו בא להביא שגם הוא כיוצא בשנים. ואפילו בבואו לדבר דרך חיוב ולא רצה לומר אבל אחד שיושב וכו' כי אם דרך חיוב. היה יכול לקצר ולומר ומנין שאפילו אחד וכו' ולשתוק מאומרו אין לי אלא שנים שהוא מיותר. (יב) קובע לו שכר מה צריך ראיה לזה. היתכן שלא ינתן שכר לא' שעוסק וגם מה ענין אומרו קובע ולא אמר נותן לו או קוצב לו שכרו. (יג) כי אין מן הפסוק ראיה לזה כלל. ומה גם אם אומרו וידום הוא כפשוטו שיושב ודומם:

3אמנם הנה הוקשה לו בכתוב אומרו ובמושב לצים לא ישב. שאם הוא שלא ישב עם היושבים ומתלוצצים היה לו לומר ועם לצים לא ישב. ואם הוא שלא ישב במושבם אפי' כשאינם יושבים שם מה בכך. הוי אומר שהוא שיושבים שם שנים או יותר ואין מתלוצצים כי אם יושבים יחד. באופן שהמושב וההכנה יש ולא הליצנות עדיין. ואין זה אלא על העדר מביניהם דברי תורה מדסמיך ליה כי אם בתורת ה' חפצו כי מכלל הן נשמע לאו המקביל אליו. ושבח הכתוב את אשר עם שנים שיושבין במושב אחד ואין ביניהם ד"ת לא ישב. הנה כי שנים שיושבין ואין ביניהם ד"ת מושב לצים יקרת. ומשבח את הבלתי יושב אתם כי יתעתדו להתלוצן. כי קביעות ישיבה אשר איננו לדבר תורה לא יצא ממנו רק העגל הזה. והנה ממוצא דבר היה אדם דן מעצמו כי אם השנים שיושבים בני תורה הם מושב לצים. כשיש ביניהם דברי תורה די להם שנאמר שהקב"ה קובע להם שכר. אך לא שתהיה שכינה ביניהם עד יהיו עשרה שאלהים נצב בעדת אל. לז"א אבל שנים שיושבין ויש ביניהם ולא בלבד אם יבואו לגדר יקראו עוסקי'. כי אם אפילו בהיותם שבצד מה יש ביניהם דברי תורה ה' אתם:

4או יאמר. אין צריך לומר אם שניהם יודעי דעת ומביני מדע ומווכחים זה עם זה שהוא משמעות עוסקים. כי אם אפילו שאחד בלבד הוא היודע ומשמיע את הבלתי יודע שכינה שרויה ביניהם. וזה אומרו ויש ביניהם דברי תורה. שגם שאין שניהם עוסקי' לא יבצר מהיות ביניהם ד"ת זה מדבר וזה שומע. ואומר שרויה ביניהם. לומר שבשעה שיש ביניהם הדברי תורה לא באה שכינה ביניהם כי אם שכבר היתה שרויה מאז ישבו ללמוד. כי יודע אלהים את כוונתם ומביא ראיה מן הכתוב אשר על דברי תורה ידבר. כאשר הוכיח סופו באומרו ויכתב ספר וכו'. וע"כ הביא ג"כ סוף הכתוב וגם הוכיח היות שכינה שרויה ביניהם. והוא שהוקשה לו בו. אחד אומרו איש אל רעהו שהוא מיותר. ועוד אומרו ויקשב וישמע שהוא ענין כפול כי וישמע בלבד היה מספיק. ועוד שנכנס ביראי ה' ויצא ביראי ה' ובחושבי שמו. אך פירוש הכתוב הוא אז נדברו וכו'. והוא כי למעלה נא' הוגעתם ה' בדבריכם וכו' באמרכם וכו'. באופן שקצף ה' עליכם קצף. ואמר כי אז בעת הקצף על הנז' נדברו יראי ה' וכו'. והיה על אלה שבע רצון טוב. כי ויקשב ה' וישמע וכו' להורות שני דברים. (א) כי ברגע באפו מרחם ומטיב לטובים. (ב) כי הגינו אלו על הראשונים. ולא בלבד בדברם ד"ת איש אל רעהו שמע ה'. כי מטרם ידברו הקשיב כדי לשמוע. ובדברם וישמע:

5והוא כי הנה ידענו כי הקשבה או האזנה מקרוב ושמיעה מרחוק כמ"ש ז"ל (דברים רבה פ' י') על פסוק האזינו השמים וכו'. ובפסוק שמעו שמים והאזיני ארץ. כי משה היה קרוב לשמים מלארץ וההפך בישעיה. ובזה הוקשה לו פה בכתוב. כי איך אחר אומר ויקשב. ומה גם שהוא בקרוב. אומר וישמע. כי ודאי היא ששמע. אך אין זה רק שבאומרו ויקשב כיון שני דברים. () שהוא יתברך קרוב שרוי ביניהם כי הקשבה מקרוב. (ב) שטרם ידברו הקשיב כדי לשמוע בדברם. וע"כ אמר לשון שמיעה שהוא להורות על עת שצודק בו לשון שמיעה. מה שאין כן טרם ידברו. לא שכיון על ריחוק. והוא ע"ד עוד הם מדברים ואני אשמע. כי גם שטרם הקריאה הוא עונם וחוזר לעשות חפצם. עם כל זה אין שמיעה צודקת רק עודם מדברים. באופן שענין הכתוב ששכינה שרויה ביניהם. וזהו ויקשב. שבא להקשיב כדי לשמוע כשידברו. שאם לא כן לשתוק מויקשב ויאמר וישמע ה'. והוא ממש אומרו שכינה שרויה ביניהם. ואומר כי גדר זה בלבד הוא ליראי ה'. שהוא לאשר הם יראי ה' בלבד כי שכינה שרויה ביניהם כמדובר. אמנם מדרגה אחרת יש גדולה מזו. והוא כי ויכתב ספר זכרון לפניו. כאשר נוסף על היותם יראי ה' הם חושבי שמו. ושעור הכתוב אז נדברו יראי ה'. ועל אלה שידברו דברי תורה איש אל רעהו. אושרם הוא. כי ויקשב ה' וישמע. שהוא כי שכינה שרויה ביניהם כמדובר. אך גם ויכתב וכו' לאשר הם יראי ה' וגם חושבי שמו. ומאומרו איש אל רעהו מורה שלא בלבד בהיות שניהם עוסקים ומווכחים יש להם זה. כ"א גם בהיות איש אל רעהו. כלומר גם שלא ידבר גם רעהו אליו. כ"א זה ידבר וזה שומע בלבד כמדובר על אומרו יש ביניהם ולא אמר עוסקים בד"ת. ואמר נדברו ולא אמר דברו הוא כי הנה על פסוק (תהילים קי״ט:צ״ט) כי עדותיך שיחה לי אמרו. כי כאשר היה שומע מכל מלמדיו. היה עולה על לבו כי לא המלמד היה דובר בו כ"א גם העדות עצמה. כי התורה עצמה היא המדברת ע"י רוח פי המלמד. וא"כ מכ"ש שהמלמד עצמו בדברי התורה עצמה היתה כמשפעת בו מרוח קדשה. נמצאו שניהם נדברים. הלומד והמלמד. וזהו אז נדברו וכו' איש אל רעהו כאמור:

6ועל הקושיא העשירית כי שם לא ידבר רק על יראי ה'. אך התנא או' סתם ב' שיושבים כו'. אומר כי ידוע כי אין התנא מדבר רק על הסדר האמתי כי תחלת חכמה יראת ה'. וגם התנא הזהיר על כך באומרו (אבות פ"ג) כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו וכו' ע"כ באומרו פה שנים שיושבים ויש ביניהם דברי תורה. על מי שקדמה יראת חטאו ידבר גם הוא. כי לא במחוסרי יראת ה' ידבר. והנה היה מקום לומר כי גם מפסוק זה נלמד כי אפי' א' שיושב ועוסק בתורה ששכינה עמו. כי שתי הדרגות הן. כשיראי ה' הם שנים. כמשמעות אומר נדברו ל' רבים. אז מלבד היות ה' ביניהם. גם מקשיב ושומע. ומינה שאם אחד הוא לא יחשיבנו להקשיב ולשמוע. אך לא יבצר מלהיות שכינה עמו. לז"א אין לי אלא שנים. כלומר אל תעש אותו הדיוק ללמוד שאפילו א' שכינה עמו. כי דעלך. כי אין לי אלא שנים. כלומר כי אותו הדיוק איננו. כי לא יעדר הוא יתברך בהיותו שרוי עם האדם מלהקשיב ולשמוע כדי שנעשה שתי חלוקות. אחד ששכינה שרויה ומקשבת. ואחד ששרויה ואינה מקשבת. אך מנין שאפילו אחד שיושב וכו'. שיש לו צד שוה עם השנים שיושבין ויש ביניהם ד"ת. והוא כי כאשר בשנים אין שכרו שהוא יתברך שולח מלאך להיות עמהם. כי אם ששכינה עצמה עמהם כך ומנין שאפי' אחד וכו' שהקב"ה בעצמו קובע לו שכר ולא ע"י מלאך או שליח. שנאמר וכו'. וכנגד היותו יושב שהוא הוראת קבע. גם ה' קובע לו שכר קבוע. ומתמיד לעולם הבא. גם רמז באומרו קבע. בל יאמר איש אם כ"כ חביבה היא התורה. למה בהיות אחד יושב ועוסק בה יחסר לחמו בעולם הזה לז"א קובע לו שכר. לומר כי אדרבה זה חסדו יתב' לבלתי תת שכרו בעולם שהוא עראי. כ"א שכר של קבע שהוא בעולם העליון שהוא שכר עולם הקבע. וזהו שמביא ראיה מן הפסוק ישב בדד כו'. והוא כי למעלה אמר טוב לגבר כי ישא עול בנעוריו שהוא עול תורה. וש"ת ומה יעשה במקום שאין לו חברים. אם לא ימצא במקום שיקיימוה בידו. לז"א אל יחוש כ"א ישב בעול תורה הנזכר גם שיהיה בדד. וגם שיראה כי אזלת ידו בעולם הזה אל יחוש כ"א ידום לה'. כד"א (תהילים ל״ז:ז׳) דום לה'. כי הלא אם אין לו טובה פה. הלא נטל עליו. בעולם העליון אשר הוא עליו ולא בעולם שהוא בו:

7גם תהיה כוונת הכתוב ע"ד זה. כי הנה אמרו רז"ל (ברכות ס"ג) שני תלמידי חכמים בעיר אחת ואין מתחברים יחד עליהם נאמר חרב אל הבדים וכו'. ע"כ יאמר פה ישב בעיר ואין אחר עמו. אז נטל עליו כי לא יאשם כי אין לו חבר:

8והנה אחר או' ר' חנינא בן תרדיון מעלת התורה ששכינה שורה על העוסקים בה. בא אחריו ר' שמעון ואמר שאין צריך לומר בעסק התורה שאין בה פעולה. אלא אפי' בהיותם אוכלים ויש שם ד"ת שכינה שרויה עמהם. ולא בלבד תתן שלמות באוכלים כ"א גם במאכלים עצמם כאלו משלחן גבוה הם ומקדשים גם גויות אוכליהם ככהני ה' האוכלים משלחנו של מקום. וז"ל המשנה ר' שמעון או' ג' שאכלו על שלחן א' ולא אמרו עליו ד"ת כאלו אכלו מזבחי מתים שנאמר כי כל שלחנות מלאו קיא צוא' בלי מקום. אבל ג' שאכלו על שלחן א' ואמרו עליו ד"ת כאלו אכלו משולחנו של מקום שנאמר ויאמר אלי זה השלחן אשר לפני ה':

9ולבא אל ענין המשנה נשית לב. (א) למה אמר מנין שלשה כו'. למה לא יהי' כך במנין זולתו. ועל פי דרכנו נשית לב אומרו לשון עבר באומרו שאכלו. ולא אמר שאוכלים על שולחן אחד ואין אומרים עליו ד"ת וכו'. (ב) אומרו כאלו אכלו מזבחי מתים. היתכן שעל העדר ד"ת הכתוב תחשב האכילה תקרובת ע"ג. (ג) כי אין מהפסוק ראיה שנקרא זבחי מתים כלל כ"א שנמאס השלחן מקיא וצואה. (ד) כי אין נזכר מהפסוק העדר דברי תורה כלל. (ה) אומרו אבל שלשה שאכלו וכו'. כי מכלל האמור הוא כי ידיעת ההפכים אחד. (ו) כי מהפסוק זה השלחן אין נראה ראיה לזה כלל:

10אמנם הנה טרם בא אל תכונת דברי המאמר. נשית לב אל זמן הד"ת הנאמרים על השלחן. מתי יהיו קודם האכילה או אחריה. והנה הנראה הוא כי טוב להיות אחר האוכל. והטעם אשר יפול לב אדם עליו בראשונה הלא הוא כי שמעתא בעיא צילותא. וע"כ טוב טוב הוא להניחה עד כלותו לאכול ולשתות שייטב לבו. וזה כיון רשב"י באמרו שלשה שאכלו ולא אמרו עליו ד"ת ולא אמר שלשה שאוכלין ואין אומרים עליו ד"ת. לרמוז כי אחר שאכלו הוא זמן האמר הדברי תורה. נוסף על זה יש טעם שני. והוא כי טוב להיות אחר האוכל שמא יקדים קנה לושט:

11ויתכן לבא אל ענין המשנה. והוא כי מאז נברא העולם בעשרה מאמרות נתקדש בי' קדושות הן עשר כחות עליונות הידועות. והיה הכל זך האיכות עד עת חטא אדם ונתעכר הכל כנודע לאשר חננו ה' דעה. ולולא עון העגל היה חוזר ונתקן על ידי עשרת הדברות אחר פיסוק זוהמתם אשר קנו ע"י חטא אדם הראשון וראה יתברך לתקן את העולם כלו להחזירו לאיתנו. ע"כ לאדם אמר. לטהר ולתקן את עצמו יקיים תרי"ג מצות הכוללים את כללות האדם. שהם רמ"ח מצות עשה ושס"ה מצות לא תעשה לעומת רמ"ח איברים ושס"ה גידים. כי בהן יקנו כל חלקיו איכות טהרה וקדושה. כמאמרנו בכל נוסחאות ברכות המצות אשר קדשנו במצותיו. שהוא כי ע"י מצותיו יתברך מתקן חלאת זוהמת חומרנו ומקדשו חלף עכירות איכותו. כמבואר אצלינו על פסוק (קהלת י״ב:י״ג) סוף דבר הכל נשמע וכו' כי זה כל האדם. לומר כי אחר היות כל ענין הדרושים נשמע. סוף הכל הוא. כי להשלים האדם את עצמו. את האלהים ירא מעבור מצות לא תעשה. ואת מצותיו שמור שהם מצות עשה. כי שתיהן כללות כל האדם. כי איבריו וגידיו הם תרי"ג כמספרם שהוא ליקדש בם והוא האמור:

12ועוד חשב יתברך מחשבות להקנות ג"כ איכות עילוי ותיקון לכל חלקי עולמו הלז. הלא המה דומם וצומח בעל חי בלתי מדבר ובעל חי מדבר. והוא כי ע"י חטאו של אדם שלט עכירות וחצוניות בעולם והוא יתברך מעלה איכות כל חלק מהם ע"י נחת שולחן אישי ישראל. והוא ע"י אכול האדם ושתו לחמו ומימיו וכל יתר מאכל שלחנו. יפשיט חלאת כל טומאתם ויעלה אל העשות חלק הגדול מארבעתם הוא האדם. הדומם הוא המים. והצומח בר ולחם וירק וכל פרי העץ אשר תוציא האדמה מכל מאכל אשר יאכל. וב"ח בלתי מדבר הוא בשר כל בהמה חיה ועוף. שעל ידי אכול אותם האדם והתקיימו בם. יעלו ליחשב כחלק ממנו. וע"כ להיות שע"י נחת שולחן האדם תיקון האדם והעולם שנברא בעשרה מאמרות. ע"כ צוה יתברך בעיקר המזון הוא הלחם אשר הוא אוכל יעשו בו עשר מצות. כאשר מנאום רז"ל (ברכות נ"ח) מעת החרישה והזריעה עד האכל. וגם לפרוש האדם עשר אצבעותיו על הפת אחר טהרת הנטילה. לבל ישרה כח עשר כחות חיצונים רק הקדושים. וגם סדרו לומר ולברך ברכת המוציא בעשר תיבות. ועל ענין זה הושוה השלחן אל המזבח. כי כאשר במזבח מתמרקת חלאת כל בחינה מבחינות העולם וקונים קדושה כלי שרת וניסוך המים מהדומם. מנחות וניסוך היין מן הצומח. והזבחים מבעלי חיים. וע"י עבודת המזבח עולים במעלה כנודע. כך השלחן על ידי האכל לאדם כי יעלו אל איכותו כמדובר. והנה כאשר במזבח הוצרך אש מן השמים והיות שם שכינה לבל יאחוז כח חצוני. ומה גם בזבחים הבאים על חטאים כי שם כח החטאות רובץ. כך השולחן למה שכל חלק מארבע בחינות לא יבצר ממנו חלאה מאז נתעבה מעולם. וגם האדם האוכל לא יבצר ממנו עכירות זוהמת נחש זולת טומאת אשמותיו החקוקים בעצמותיו ע"כ היה מקום לומר שבאכל על השלחן תחת התמרק חלאתם והדבקתם אל הקדושה. אדרבה תאחז הטומאה אשר במציאות מאז חטא אדם בה ותהי' האכילה זבחי מתים. ע"כ כאשר במזבח צריך אש מן השמים ושכינה. כי ע"כ נאמר על המזבח לפני ה' למען ע"י כך ידבקו כל הנעשה בו אל הקדושה. כן בשולח' צריך תורה מן השמים להשרות שם שכינה. למען המשיך כל הנאכל בו אל הקדושה כי יחשב כאלו אכלו משולחנו של מקום. ובזה יערב לנפש טעם התייחסם אוכלת בהעדר תורה אל זבחי מתים. האכילה בדברי תורה אל אוכלם משולחנו של מקום. כאשר נמשוך הביאור בס"ד:

13ולמה שענין האכילה הוא להעלות את ד' חלקי העולם אל השלמות ואי דרך העליה רק מלמטה למעלה. ע"כ נצטוינו מרז"ל (שם ל"ה) כי טרם יאכל איש יאכיל בהמתו. כד"א ונתתי עשב בשדך לבהמתך ואח"כ אכלת ושבעת. שהוא להעלות תחלה הצומח אל הב"ח בלתי מדבר. ואחר כך יעלה את הצומח והב"ח בלתי מדבר אל המדבר. ואחר הזנת גוף האדם מכל אשר למטה הימנו יבואו הדברי תורה שהם הזנת הנפש. וימשיכו הכל אל איכותה כמדובר:

14ונבא אל ענין המשנה. והוא כי אחרי הודיע אלהים אותנו. כי ענין השולחן דוגמת המזבח והנאכל בו מעין הנאכל לאישים. ע"כ לא יוכן ליחשב כקרבן אם לא בהיות מספר האוכל בו כמספר הצריכין לעבודת המזבח. הלא המה שלשה. והוא כי אין הקרבן בלי שלשה. כהן בעבודה ולוי בשיר ישראל להתכפר. שאפילו קרבנות צבור היה המעמד במקומם. ובכן בהיות שלשה על השלחן מוכנים לכך. אלא שאם אמרו על השולחן דברי תורה. משרים שכינה ומקדשים השולחן ונעשה מזבח ומה שעליו קדש. וכמו שכהנים משולחן גבוה קא זכו כן הג' כאלו אכלו משלחנו של מקום:

15וידענו מ"ש ז"ל בב"ר (פ' ס"ח) מפני מה מכנין את הב"ה מקום מפני שהוא מקומו של עולם. ועל כן בכל מקום שיזכור השראת שכינה באיזה מקום מכנה שמו ית' מקים. להורות שאין המקום סובלו אלא אדרבה הוא יתברך מקומו של המקום ההוא ולכן קרא את הקב"ה מקום פה למה שדעתו לומר שמשרה שכינתו על השולחן ההוא. וההפך בהעדר דברי תורה. כי שנים שאין ביניהם דברי תורה הרי זה מושב לצים הבלתי רואים פני שכינה. ומה גם בג' שהוא מספר מיוחד אל הזבחים כמדובר. שמורידין כח הטומאה על השלחן ונעשה מאכל שולחנן זבחי מתים כד"א (תהילים ק״ו:כ״ח) ויצמדו כו' ויאכלו זבחי מתים הוא זבח הע"ג. והביא ראיה מכל שלחנות וכו'. הרגיש אומרו כפל ענין קיא צואה וגם אומרו בלי מקום. שאם הוא שלא ישאר המקום פנוי הל"ל עד אפס מקום. ועוד מי נתן שם צואה. שאם מקיאים מהשכרות הנזכר למעלה צואה מאן דכר שמה. אך הוא כי כל שלחנות מלאו קיא מאשר תעו מן היין. וגם שם צואה היא הע"ג כד"א. (ישעיהו ל׳:כ״ב) צא תאמר לו. כי צואה שהיא ע"ג שם היא. וע"כ זבחי מאכל שולחנם לתקרובת ע"ג יתייחס והוא זבחי מתים. ומי גורם זה היות' בלי מקום. שהוא מפני שאין שם שכינה הנקראת מקום. אשר היא שרויה כשיש דברי תורה אפילו בשנים כל שכן בשלשה וזהו אומרו בלי מקום שהוא מהעדר שכינה. וזהו בלי מקום ע"ד ויפגע במקום שארז"ל בב"ר (פ' ס"ח) שהוא הבורא יתברך. והעדר השכינה יהא בהעדר הדברי תורה כבמשנה הקודמת. ומה מתקו דברי התנא באומרו בסמוך כאלו אכלו משולחנו של מקום. לא אמר של הקב"ה לרמוז כי נמשך אחר לשון הפסוק שהזכיר. באומרו בלי מקום שאת מה שקרא הנביא מקום. קרא התנא מקום היא שכינה. ובזה נלמד בכתוב הזבחי מתים והעדר הדברי תורה. ואמר אבל שלשה שאכלו על שלחן וכו' ולא אמר ואם אמרו עליו וכו' לומר אל נא תאמר. כי אם בהעדר. שהדברי תורה הוא מקביל הזבחי מתים במציאותה. ישולל הרע הזה אך לא יהיה בו שלמות. לז"א אבל. כלומר אין המקביל העדר שהזבחי מתים. כי אם חיוב שלמות גדול כאלו אכלו משלחנו של מקום והביא ראיה מזה השולחן וכו'. הוא מ"ש פרק הרואה (ברכות צ"ה) פתח במזבח וסיים בשולחן. אלא בזמן שיש מזבח מזבח מכפר ובזמן שאין מזבח שולחנו של אדם מכפר. והוא כי זולת זה הוקשה לו בכתוב. אומרו (יחזקאל מ״א:כ״ב) המזבח עץ כו' וקירותיו עץ וכו'. כי הלא אין המזבח כי אם מאבנים במקום אדמה. ומזבח הקטור' ממתכת ומעץ פסול כנודע לפי הדין ואיך יאמר שהוא של עץ. וגם אומרו ארכו שני אמות כי אין אורך המזבח פחות מעשר אמות. אך ירמוז על הזמן הזה שהמזבח הוא של עץ חיים הוא התורה. וגבוהו ורוממותו תלוי בשלשה מסובין האומרים דברי תורה עליו. ואורך המשך הדבור שתי אמות. הוא מעט מתורה שבכתב ומקצת מתורה שבע"פ. ולהיות שתמה יחזקאל בראות מזבח עץ ובדרך הנזכר הפך הדין. ע"כ וידבר אליו המלאך ויאמר זה השולחן אשר לפני ה' המכפר בימי החרבן כמ"ש בגמרא (שם):