תורת משה - אלשיך, ויקרא טז:ה

1ומאת עדת בני ישראל וכו'. הנה מבלי הכניס עצמנו בצפוני סודות. ראוי לשים לב בצד מה. מה ענין השתי שעירי' הללו. ושישי' הוא יתברך כבודו לעומת עזאזל להטיל גורל איזה מהם לה' ואיזה מהם לזר ההוא. ולמה יחשיבנו יתברך לכך כי מה קש נדף הוא לפני אלהי עולם ה'. וגם כי מי חייב לתת לו שעיר ולא עוד אלא שישלחוהו לו המדברה:

2והנה ארז"ל (ויקרא רבה פ' כ"א) שהוא להשחידו בל ישטין עלינו. והלא כמו זר נחשב הטע' הלז כי מי ישמע לדבר הזה ולא יבעת. באמת באמור מריה דאברהם. לא ימנע או ישראל זכאי בדינ' או בלתי זכאים. אם זכאים הם מה צורך להשחיד את המשטין. ואם בלתי זכאים מה בצע בהשחיד אותו. האם שופט כל הארץ לא יעשה משפט על העדר המקטרג. והלא הכל גלוי לפניו יתברך ולא יותר כחוט השערה לאיש כמעשהו. כמז"ל כל האומר הקדוש ב"ה ותרן יוותרו מעוי וכו'. ולא עוד אלא שתהיה מצות המקום עלינו להשחיד את המשטין עלינו לסכור פיו. כי משוא פנים יש בדבר חלילה. ועוד כי אדרבא הוא תת לו פתחון פה. לאמץ כח להשטין. באומר ראה בניך משחידי' אותי לבל אגלה את נבלותם וכדי בזיון וקצף. וגם בלשון המקרא לזר יחשבו. כל הרואה מקרא שכתוב גורל אחד לה' וגורל אחד לעזאזל. שיורה חלילה השואה מה כמטילי' גורל בין שני שותפין חלילה. ועוד למה ישחטו מיד אשר עלה עליו הגורל לה' והשני יעמד חי עד סוף העבודה. וגם מלת חי מיותרת. וגם באומרו יעמד חי ראוי לשית לב אל ל' העמדה הלזה. ולא אמר ישאר חי לשלח אותו וכו'. ועוד אומרו יעמד חי כו' לכפר עליו. כי הלא לא עליו הוא מכפר כי אם על ישראל. ומהראוי יאמר לכפר בו או לכפר על העם. ועוד כי אחר שבשעיר החטאת אשר לה'. מכפר על הקדש מטומאת בני ישראל ומפשעיהם לכל חטאתם מה צורך אל שעיר המשתלח. ואם החטאת הוא על דבר פרטי. למה הדבר הפרטי ההוא לא נכלל בכלל מה שמכפר שעיר המשתלח שהיא כפרה כוללת. ועוד אומרו וסמך אהרן את שתי ידיו כו' ונתן אותם על ראש השעיר. כי הלא אין נתינה צודקת בעונות שאין בם ממש וגם חלפו למו. וכן אומרו ונשא השעיר עליו את כל עונותם איך ישאם על עצמו ואינם. ועוד אומרו כפל ענין במלות שוטת ארץ גזרה ומדברה. ולא עוד אלא שאחר אומרו ונשא השעיר עליו אל ארץ גזרה אומר ושלח. והלא ע"י השולח הוא מה שישא השעיר אותם אל ארץ גזרה. ועוד כי אין דרך כפרה בכך להוליך השעיר המדברה. בלי הקטרה על גבי המזבח. רק להוליכו חי. והשליך אותו מההר להתחתך לאיברים:

3אמנם לבא אל הענין נקדים שני הקדמות (א) בשום לב אל אחד מבחינות הקרבן הנאכל על גבי המזבח. מה צורך אל היות אש מן השמים. וגם למה הוא מצווה ג"כ להביא מן ההדיוט. (ב) למה היו תורמין בכל יום מחתת דשן מן המאוכלות הפנימיות. ושמים אצל המזבח והיה נבלע במקומו. ויתר הדשן היה נשאר עד ירבה בתפוח ומוציאין אותו חוץ למחנה אל שפך הדשן. ושתהיה הוצאת תרומת הדשן אל המזבח בבגדי שרד וההוצאה בתפוח בבגדי חול. (ג) מה ענין אומרו אשה ריח ניחח לה' האם ריח יתואר כלפי מעלה וגם למ"ש ז"ל (ת"כ פ' ויקרא) נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני. אין שייכות לריח בזה. ועוד כי א"כ בכל מצוה יאמרו נחת רוח לפני שאמר ונעשה רצונו. וגם לפי זה אומרו אשה ריח ניחוח וכו'. אין שייכות להזכיר האש לומר זה. וא"כ אומרו אשה בלתי מתיישב. וגם מעין זה לשית לב על פסוק (בראשית ח׳:כ״א) וירח ה' את ריח הנחח. למה יוחס הדבר אל הריח ולא אמר כמ"ש בהבל וישע ה' אל הבל ואל וכו':

4אך הנה ידוע מספר הזוהר כי כאשר יחטא איש יברא בחטאו מלאך קטיגור חרש משחית. וכאשר יעשה א' מכל מצות עשה יברא מאיכות קדושתה מלאך קדוש. והנה אדם כי יקריב קרבן לה' על הרהור הלב אם עולה קרבנו או למ"ד על מצות עשה. או קרבן חטאת על שגגתו או אשם על אשר אשום אשם על נפשו. הלא זאת יעשה כי יסמוך ידו על ראש קרבנו והתודה את אשר חטא עליה כי ישוב בתשובה מחטאתו. ואז ע"י סמיכה זו בתשובה ווידוי. המלאך משחית אשר פעל ועשה שורה על ראש קרבנו. וע"כ צריך תכף לסמיכה שחיטה למען הכניע מיד הכח הטמא ההוא. והוא אשר שרוף ישרף באש על מוקדה על המזבח. והיה כאשר שורה על הב"ח ההוא הכח הטמא. גם כח קדושה הוא המלאך קדוש הנעשה ע"י תשובה ווידו. שהם שתי מצות עשה. (א) ושבת עד ה'. (ב) הסמיכה והוידוי שנאמר (ויקרא ה׳:ה׳) והתודה אשר חטא. גם אלה נמצאים יחד כאשר יקטירן את החלב ואת האברים על גבי המזבח. וע"כ הוא יתב' על האש יעשה ארבעה דברים. אחד כי את הקטיגור הוא המלאך משחית יכלנו עד בלתי השאיר בו שריד. ואת כחות הקדושה שבמצות עשה ישאב ויעלה אותן למעלה אליו יתב'. מזוקק מכל פקפוק אשר ימצא במצוה. כי אש המזבח תטהרנו ע"י טוב כוונתו בקרבנו. ועל זה נאמר אשה ריח ניחוח לה' והוא כי דרך המריח ורד או תפוח. כי יקריב הפרח שושן אל חוטמו. ויעשה כשואב ברוח אפו למעלה ריח השושנה או התפוח. ומעלה הריח הטוב וממשיכו למעלה. כן המתיק הוא יתב' משל נאה ומתקבל לומר ששואב קדושת המלאך קדוש הנעשה בקרבן אשר נח בו על ידי תשובה וסמיכה והוידוי. שואבו למעלה ע"י אש מן השמים. וזהו אישה ריח נחוח לה'. לומר כי ע"י אש הקדושה ריח ושאיבה של הנחת רוח עולה לה':

5ובזה מצאנו ראינו טוב טעם מ"ש ז"ל על סילוק הצדיקים. באומרם על פסוק (שיר השירים ו׳:ב׳) דודי ירד לגנו כו' דודי זה הקב"ה. ירד לגנו זה העולם. לערוגות הבשם אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות. לרעות בגנים וללקוט שושנים רואה איזה צדיק גמור שם ומריח בו וכו'. והלא יראה כי אין שייכות לריח בצדיק. אך תהיה המתקת המשל כי לא ימיתנו ע"י מלאך רוגז. רק הוא יתב' דרך נשיקה ישאב את נפשו למעלה ימשיכנה אליו כמריח הזה. ואמרו ריח נחוח לומר כי שתי סוגים יש שם. (א) כח הטומאה אשר עליו הביא קרבנו שהוא שורה בקרבן. (ב) כח קדושת התשובה. אמר כי מה שמריח וממשיך ומעלה. הוא בחינות מה שהוא נחוח. אך מה שהוא הפך זה שם יכלה ועל שתי הבחינות צריך אש מן השמים. למען בה לבדה העלות את הקדושה. ולמען ע"י הצטרף עם אש מן ההדיוט יותן בו כח לשרוף ולכלות כח המשחית הטמא ההוא. אך אינו כבודו יתברך שעל ידי אש הקדושה בלבד ישרוף הטומא'. ועל ידי כן מצוה להביא מן ההדיוט. וע"כ האש שבמאוכלות הפנימיות אשר שם עיקר אש. שמן השמים היה בו קדושה עצמית על כן צוה לנו ית' לתרום משם בכל יום מלא המחתה. ולשומו אצל המזבח והיה נבלע במקומו. כי קדוש הוא בעצם. אך השאר היה נשאר. ומתרבה בתפוח עד הוציאה אותו אל שפך הדשן: הקדמה ב'. והוא כי הנה מהות כל עון ופשע וחטאה אשר יחטא איש הישראלי. הלא הוא כי למה שכל אישי ישראל קדושים המה כי נפשות אלוה ממעל הנה. מה שאין כן כל יתר מכחישי ה'. וע"כ כל נפשות ישראל אחת הן כד"א (בראשית מ״ו:כ״ו) כל נפש ששים ושש. אך בעשו הוא אומר נפשות ביתו. כי ישראל מעולם האחדות כנודע. וע"כ ישראל תמיד רדופים הם מהם כי שורשם נגדיו. וידוע כי שרו של עמלק שהוא עיקר החצוני' הוא שטן הוא יצה"ר. וכל ישעו וכל חפצו להחטיא את ישראל והוא לידבק בקדושה ולטמאה. והוא מז"ל שהזכרנו בסמוך כי בכל עון אשר חטא יברא כח טמא. שהוא כי נותן כח בטומאה אשר השטן משם וממשיכתה עד נפש החוטאת. ופוגמת בה ובשורשה כנודע. והנה אין דבקות הטומאה בנפשות ישראל עצמי כי מי יתן טמא בטהור. וכמאמרם ז"ל כשישראל חוטאים אין דבקים בעון הרבה. (במדבר כ״ה:ג׳) וזהו ויצמד ישראל לבעל פעור כצמידי' שהם רפויי' קצת. אך כשהם כשרים דבקים בה' לגמרי וזהו ואתם הדבקים בה' וכו'. והוא מה שכתבנו כי אין הטומאה מתדבקת בעצם בקדושה. ועל כן אמרו ז"ל שאפילו בהרהור תשובה נקרא הרשע צדיק. כי למה שהטומאה רפויה מיד ע"י הרהור תשובה נשמטת מהנפש בצד מה:

6וזהו ענין מאמרם ז"ל בבראשית רבה (פ' ס"ה) וזה לשונו הן עשו אחי איש שעיר גבר שיידן כד"א ושעירי' ירקדו שם. ואנכי איש חלק כד"א כי חלק ה' עמו. רבי לוי אמר משל לקווץ וקרח שהיו עומדי' על שפת הגורן. ועלה המוץ בקווץ ונסתבך בשערו עלה המון בקרח ונתן ידו על ראשו והעבירו. כך עשו הרשע היה מתלכלך כל ימות השנה בעונות ובא יום הכפורים ולא היה לו במה יכפר. אבל יעקב מתלכלך בעונות כל ימות השנה ובא יום הכפורים ויש לו במה יכפר. אמר רבי יצחק לא שאיל הוא לה ולא שאילה היא ליה. ונשא השעיר עליו את עונותם עונות תם ע"כ:

7והנה לנו במקומו דרך אחרת למאמר זה. אך גם זה הוא דרך אמת. והוא כי הוקשה לרז"ל אומרו איש שעיר כי מהראוי היה יאמר איש בעל שער. אך שעיר הוא שם אל גדי עזים. ע"כ אמרו שאמר לה יעקב. הן עשו אחי שעיר גבר שיידן מלשון שד כד"א ושעורים ירקדו שם. והוא כי הנה עשות זבח למטעמי יצחק לקרבן יחשב. כמאמרם ז"ל (זבחים קי"ו) כל האוכל מסעודה שת"ח מיסב בה כאלו אכל משלחן גבוה שנאמר ויאכל שם לפני האלהים. והנה רבקה אמרה ליעקב לזבוח גדיי עזים. אז השיב לה הלא לא יאות לי לזבוח שעיר כי השעיר הוא מצד הטומאה שע"כ השדים נקראו שעירים והלא זה יאות לעשו. וזה אמר הן עשו אחי איש שעיר גבר שיידן ואליו יאות השעיר כי נפשו משם. אך אנכי איש חלק כי חלק ה' עמו שהוא חלק אלוה ממעל. והוא ענין תחלה הקדמתנו זאת השנית. אך ר' לוי לא חש אל לשון שעיר כי קרוב הוא אל משמעות בעל שער. אך חש על אומרו חלק בהקמ"ץ התי"ת והלמ"ד. שאינו מענין חלק וחבל שהוא בצר"י וסגו"ל. ע"כ פירש ואמר משל לקווץ וכו'. (ו) והוא במה שנמצא כתוב ברעיא מהימנא (פ' תולדות דף קמ"ב) כי שני גדיי עזים ההם הם רמז לשני שעירי יום הכפורים ויהיה כי מאז רמזה ליעקב. לומר כי אם הוא לעצמו אינו צריך כי צדיק וישר הוא. יכין זכות זה לבניו. ע"כ השיב לה ואמר הן עשו אחי איש קווץ כו'. שהוא כשעיר בעל שער שהמוץ נדבק בו ואינו יוצא. כלומר אין זרעו צריך שעירי כפרה. כי הלא העונות הם כחות הטומאה. וזרע טמאים בהעוות' תדבק טומאה בטומאה כמוץ בקווץ וקשה להתפרד. והוא צריך שעירים לכפרה שאין לו במה יתכפר. אך אנכי איש חלק. כי הקדושה אין מבוא לטומאה מהעונות לידבק בה. והיא כדבר חלק כזכוכית לבנה שאין המוץ נדבק בה. רק יפול עליו כדבר משולל חיבור כי בקלות ינקה ממנו. וע"כ מבלי שעיר כפרה יש לנו במה להתכפר. כי יום הכפורים מצד עצמו בלי קרבנות מספיק כי עצומו של יום מכפר. וזהו אל הנוגע אל זרעי וגם על הנוגע אל עצמי יש עיכוב. כי אולי ימושני אבי וכו':

8ובזה נבא אל הענין. והוא כי ראה הוא ית' כי הנה בכל קרבן יש שתי בחינות. (א) טומאת החטא השורה על ראש הבהמה ע"י הסמיכה והוידוי. (ב) כח קדושה של הפשובה וטוב הכונה. והם כמעט כשקולים זה לעומת זה. ויש לאל יד אש מן השמים לכלות הכח הטמא. ולשאוב כח הקדושה כמדובר בהקדמה הראשונה. אך אם בסמיכת היד יחולו על ראש השעיר אלף אלפים רבבות כחות הטומאה. וכח אחת של קדושה בלבד. איזה הדרך יהיה מקום לכלות כל הטומאות ההם כי רבות הן. מלעלות על מזבח ה'. כי תמלאה טומאה לעומת קדושה אחת בלבד לשאוב אותה. והן זאת ראה אלהים ביום הסליחה. והוא כי היה חטאת הכהנים מתכפרים בפר. ואומרו והקריב אהרן את פר וכו' וכפר בעדו ובעד ביתו. ובשעיר של שם מכפר על טומאת מקדש וקדשיו כאומרו ושחט את שעיר החטאת כו' וכפר על הקדש וכו'. נשארו מליכפר כל יתר עונות כל אלפי רבבות ישראל בכל מקום שהם וכל עונות של כל אחד מהם הם במספרם כחות הטומאה. נמצאו של כל ישראל אלפים ורבבות אין מספר לגדודם. כי אם יוכל איש למנות את עפר הארץ גם הם ימנו. ואיך יושמו על אש המזבח תוקד בם עד כלותם. ואין לעומתם שורה כח קדושה בסמיכה. כי אין כל ישראל מסמיכים ומתודים רק הכהן הגדול בעד כלם באומרו וסמך את שתי ידיו עליו וכו'. ומה גם כי אפילו יצוייר יסמכו כל איש ישראל את ידיהם ויתודו האם היה זכות א' של תשובת כל א' לעומת אלפי עונות אשר לו. על כן היתה עצת קדוש ישראל לבלתי הקריב השעיר ההוא על המזבח. כי אם לשלח אותו לעקור כל כחות הטומאה אשר נחו עליו על ידי הסמיכה:

9וזה מאמר הכתוב וסמך אהרן את שתי ידיו וכו' והתודה עליו את כל עונות בני ישראל ואת כל פשעיהם לכל חטאתם ונתן אותם על ראש השעיר. שהוא כי ע"י הסמיכה הוא נותן ממש אותם על ראש השעיר. כי כל המשחיתים שנעשו בהם ניתנים על ראשו. וע"כ לא יאות ינתנו על מזבח ה' רק ושלח ביד איש עתי המדברה אל שורשה. והוא כי כל עון ופשע וחטאה אשר יחטא איש. היא תת כת בטומאת השטן המחטיאו. ועל ידי החטא ההוא יפרד האיש מהקדושה. וימשך טומאה מבחינת העון ההוא מטומאת מחטיאו אל נפשו. ועל כן בבא יום הכפורים עם התשובה. הלא מה שתשובה תולה ויום הכפורים מכפר. מספיק להשמיד הכחות טומאת אשמותיו מנפשו. כמשיב יד החלק להעביר המוץ כנזכר במאמר שבהקדמה השנית. ואחר הפרדס ממנו על יד סמיכת הכהן את ידיו על ראש השעיר בעד כל ישראל. ניתנים כלם על ראש השעיר ואז ונשא השעיר את כל עונותם אל ארץ גזרה. והוא כי ידענו כי זה לעומת זה עשה האלהים. וכאשר בקדושה יש ארץ חיים למעלה למשכיל. כך בטומאה יש ארץ לעומתה למעלה נגד המדבר ההיא וההיא תקרא ארץ גזרה. והוא מקור הטומאת הנעשות מהעבירות. כי משם ניתקו ובחוטא ניטעו ועתה ישובו אל מקורן והוא כאומר אליו טול לך מה שהבאת. והוא על ידי השעיר שהוא מסיטרא דיליה. אך מה שישתלח אל המדבר אינו כי אם השעיר. וזהו ושלח את השעיר המדברה. כלומר אך העונות שעל השעיר עצמו נושאם אל המקום שלמעלה לעומת המדבר ההוא היא ארץ גזירה כי חלקו הוא כמדובר:

10ועדיין צריך לדעת. כי אחר שתשובה תולה ויום הכפורים מכפר. מה צורך החזרת כבשונות שאמרנו להחזיר כחות הטומאה אל מקורן. אמנם לזה נשית לב אל אומרו לכל חטאתם האמור בכתוב שהוא משולל הבנה. והראוי הוא יאמר וכל חטאתם. ועוד מה זה הסדר עונות ופשעים וחטאות. שאינו לא מהקל אל החמור ולא מהחמור אל הקל. וכן לבא אל הענין נעור באשר הנביא דבר. באומרו (מיכה ז׳:י״ט) ישוב ירחמנו יכבוש עונותינו ותשליך במצולות ים כל חטאתם. הלא ראוי לשית לב. כי הראוי יאמר כל חטאתינו ע"ד אומרו עונותינו. מאי כל חטאתם שהוא כמדברים על זולתם ואינם. ועוד מה ענין כבישת עונות לומר יכבוש עונותינו והראוי יאמר יסלח או ימחול וכיוצא. וגם אומרו ותשליך לנוכח ולא אמר וישליך מעין אומרו יכבוש:

11אך הנה הורה לנו רשב"ל בגמרא (יומא פ"ו) כי גדולה תשובה שזדונו' נעשים כשגגות שנאמר וכו'. ופריך איני והאמר רבי פלוני בשם רשב"ל גדולה תשובה שזדונות נעשים כזכיות. ומשני כאן מאהבה כאן מיראה עד כאן תורף הענין. והוא מבואר אצלנו בחבצלת השרון. אך נינקוט מיהא כי בהיות התשובה מאהבה נעשים זכיות וכשהיא מיראה נעשים כשגגות שהם חטאות. והלא לפי זה השב מאהבה אין צריך שעיר המשתלח לכפר ולא להוליך לעונות ישראל אל ארץ גזרה כי הלא נהפכו לזכיות. אך אין זה צריך רק לשבים מיראה שנעשים חטאות. ואז את החטאת שהם העונות שניתש כחם הוא שנושא השעיר אותם לשקעם שם בל יזכרו עוד:

12וזה ענין מאמר מיכה הנביא. שאומרים ישראל כאשמים על עונותם. ומדברים אליו יתברך שלא לנוכח על אשמותם. כי יבושו לדבר לנוכח הנה הוא יתברך לעתיד ישוב ירחמנו. כאומרו בפסוק הקודם נושא עון וכו' לשארית נחלתו שהוא לעתיד והנה מעתה מי יתן ייטיב לנו. שגם שלא יעשה מהעונות זכיות. לפחות יכבוש עונותינו שיתיש רוב כחם כדחוקים תוך מכבש. שהוא שיעשה אותם שגגות הנקראות חטאות. וש"ת מה יועיל אחר שנשאר רושם. הלא הוא כי אחרי כן ותשליך במצולות ים כל חטאתם של העונות הנזכר. שאחר שתכבשם ויעשו חטאת. את חטאתם שעשו מהם תשליך במצולות ים. שהוא נבלעים תוך עומק החצוניות הנקרא מצולות ים כנודע ליודעים חן. שלא יזכרו ולא יפקדו עוד. וטרם כבוש העונות דבר שלא לנוכח אך אחר אומרו יכבוש עונותינו שנעשים שגגות. אז ערבו אל לבם לדבר לנוכח ולומר ותשליך:

13וזה יהיה ענין מקרא שכתוב פה בתורה. והתודה עליו את כל עונות בנ"י ואת כל פשעיהם. וש"ת מה צורך כי אין יום הכפורים מכפר אלא עבירות שבין אדם למקום שאין בהם מיתת ב"ד. ולשאר כבר קדמו תשובה ויה"כ ומה צורך. הלא ידוע כי תשובה תולה ויה"כ מכפר ועצומו של יום קיימא לן דמכפר לגמרי. ומה גם אם היתה תשובה מאהבה שנעשים זכיות. מבלי שעיר זה. לזה אמר לכל חטאתם. לומר מה שצריך כל זה הוא לכל חטאתם. כלומר בשביל חטאתם של עונותם ופשעים הנזכרים. שהוא לאשר שבו מיראה ונעשה העונות והפשעים חטאת. על אלה צריך סמיכה ווידוי על ראש השעיר. כדי שונשא השעיר אותם אל ארץ גזרה. היא ארץ של החצונים שלעומת ארץ החיים והיא גזרה. להשתקע שם שלא יזכרו ולא יפקדו. והוא מאמר הנביא באומרו ותשליך במצולות ים כל חטאתם. כי הלא הוא מקום א' כי היא ארץ גזרה. גם תקרא מצולות ים כנודע. ואם יאמר נא ישראל א"כ איפה ישליך אותם ית' אל מצולות ים. ומה בצע בשעיר ולחלוק כבוד לשטן. הלא הוא כי למה שהשני גדיי עזים שעשה יעקב שהם דוגמת שעירי יה"כ כמפורש ברעיא מהימנא (זוהר שם). וכתבנו שם ששעירים היו מחלק ובחינת עשו ואדרבא הרגו בחניתו. כי על ידם נתברך הוא ברכות שהי' בא לקבל עשו בעצת אביו. ע"כ רצה ית' יותן לשרו שעיר א' לפייסו על השעירים ההם. וישתלחו לו עונות ישראל עליו שהוא דרך כבוד כדורון בכלי. ובזה ימחול כדין בעל שהוריד אריסין על שדות אשתו. שאם שלחו לו מפרי השדה מעט דרך כבוד. מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל. כי מן הסתם מחל:

14והנה זה כתבנו לפי פשט הכתוב שאומרו ונשא השעיר כו' הוא כפשוטו על שעיר המשתלח. אבל לדעת רבי יצחק בסוף מאמר שהזכרנו דאמר לא שאיל הוא לה ולא שאילה היא ליה וכו'. שמפרש ונשא השעיר עליו על עשו עצמו. כי נפשו שהיא מעיקר טומאת שרו היא הנושאת עונות ישראל אל שורש טומאתו הנקראת ארץ גזרה. אך מה שושלח אותו הוא את השעיר הנזכר למעלה הוא המדברה בלבד. ובזה ג"כ אינו כפול ומשונה הלשון. פעם ארץ גזרה ופעם מדבר. ופירוש דבר באומרו לא שאיל הוא לה ולא שאילה כו'. הוא כי לדעת הראשון אומרו שעיר בפסוק הן עשו אחי איש שעיר. הוא' כמשמעו כאומרו שד כד"א ושעירים ירקדו שם. אלא שאין הכונה שעשו עצמו היה שד כי אם שהוא שיידן מאיכות שדים. נמצא שעשו הוא שאול אל התיבה כי התיבה כמשמעה. והוא מעין מה שהוא השעיר וכו'. ודעת רבי לוי הוא כי אומרו שעיר אינו כמשמעו אלא כאומרו בעל שער. נמצאת התיבה מושאלת אל השער הוא עשו. כי הוא הבעל שער. והתיבה שמשמעה שעיר ממש היא כמושאלת אל עשו שהוא בעל שער והיא שלא כמשמעה. ואמר רבי יצחק לא כדברי הא' שהוא שאיל לה. ולא כדברי השני דאיהי שאילה ליה. אלא שעשו עצמו שד הוא ושעיר. כי נפשות הרשעים כמוהו שדים יקראו. והביא ראיה מפ' ונשא השעיר עליו וכו'. שהוא שהוקשה לו בכתוב כי יש כפל ענין ובמלות שונות שהם שתי קושיות. ועוד שהיה לו להפך ולומר ושלח את השעיר במדבר ונשא השעיר עליו את כל עונותם. ועוד כי למעלה אמר פשעים ועונות וחטאים ובפסוק זה לא אמר רק עונותם. אך הוא. כי נפש עשו הוא שד כי שעיר ושד הכל דבר אחד. היא הנושאת מעל השעיר את עונות של הנקרא תם. הוא זרעו של הנקרא תם. ואחר כך ישלח את השעיר הנ"ל במדבר. הנה זה הוא על ענין מציאות השעיר וצורך הסמיכה עליו והשתלחו:

15ועדיין צריך לתת טוב טעם אל צורך הגורלות והעמדתו חי לפני ה' עד השלם עבודת הפר ושעיר של שם. אך הנה לבא אל הענין נזכירה מאמר חכמי האמת. האומרים כי כאשר צוה אליהו (מלכים א' י"ח) קחת שני פרים אחד להעלות לה' ואחד להעלותו נביאי הבעל לעבודת גלולים. כי הפר של העבודת גלולים היו מושכי' אותו. ולא היה נמשך עד בא אליהו ז"ל ולחש לו באזנו. ואמר לו אל ירע בעיניך שנפלת בגורל הע"ג ולא בגורל ה'. כי דע לך כי גם בך מתקדש שם שמים. בראותם כי אין אש מן השמים יורדת עליך כמו בשל ה' ואז נמשך. וע"ד זה אחשוב היה גם פה. כי הלא לא תבצר מהשעיר המשתלח לעזאזל הקפד' פר של נביאי הבעל שע"י אליהו. ע"כ מה עשה הוא יתב'. צוה לקחת' כאחת לשום אות' כאחת ולהגריל עליהם. כי קצת הקפדה ישבית הגורל. ואחרי כן יעמד חי לפני ה'. כלומר שגם הוא חשוב לפניו יתברך אחר שעל ידו מתכפרים בניו וזה אמר יעמד חי. הוא כלו' העמדה ועליי' יש לו בהיותו חי לפני ה'. ומה היא מעלתו אחר שהוא חלק עזאזל. לזה אמר לכפר עליו. כלומר שרב טוב לו אחר שמוכן לכפר עליו לישראל. שהוא במה שניתן עליו. שהוא מאמרו יתברך ונתן עליו את כל עונות בני ישראל ואת כל פשעיהם לכל חטאתם וכל זה למה נצטרך להפיס דעתו. לז"א לשלח אותו לעזאזל המדברה כלומר שע"כ צריך להפיס דעתו. בל ייצר לו על הניתן לכחו' הטומאה. ע"ד מאמר רז"ל על פר נביאי הבעל שע"י אליהו. ואשר כמו זר יחשב לו היות השכלה לבעל חי להקפיד ושיצטרך ית' להפיס דעתו. ואמר שאם אינו ענין לגופו יהיה ללמוד ממנו על איש ועל אדם. שיחוייב כל איש להסיר קנאת איש מרעהו. לבלתי תת יתרון לזה על זה. בהיותם שוים באיכות כשני השעירים הללו וישיתו לבו לפייסו. ק"ו מבעלי חיים שהקפידה תורה לבל הטיל קנא'. ומה גם עתה באישי ישראל: