תורת משה - אלשיך, ויקרא כג:ט

1וידבר וכו' . דבר אל בני ישראל וכו'. ראוי לשים לב אל כפל אומרו דבר ואמרת. (ב) אומרו אשר אני נותן ולא אמר אשר אתן. (ג) רבוי אומרו את קצירה. (ד) אומרו לרצונכם כי מי לא ידע כי לרצונכם הוא מה שיניף הכהן את העומר. (ה) אומרו יניפנו הכהן כי הרי נאמר שיובא אל הכהן והניף את העומר. (ו) אומרו ועשיתם ביום הניפכם את העומר כבש וכו'. למה עושה עיקר מעומר שעורים ועושה טפל אליו קרבן הכבש ומנחתו ונסכו באומרו ועשיתם ביום הניפכם את העומר כבש וכו'. (ז) אומרו ולחם וקלי וכרמל וכו'. אם ניתן טעם מה אל איסור החדש עד היום ההוא. (ח) כי אחר כל צווי הספירה וקרבנות חג השבועות חוזר ומצוה על הפאה והלקט באומר ובקצרכם את קציר ארצכם וכו'. ואותו הפסוק בעצמו כבר נאמר בפרשת קדושים ולמה נאמר פה פעם שנית. אמנם למה שאין דבר מחולל ומרים לב בני האדם ומחטיאם כשפע רב טוב. כמאמר הכתוב (פ' האזינו) וישמן ישורון ויבעט. והן כל זה יפעל בלתי הביט אל האלהים אשר נתנו כי ע"כ ישכחוהו ויאמרו לאמר כי כחם ועוצם ידם עשה להם את החיל ההוא. כי כפיות טובתו יתברך קו לקו תיסרם ותסירם מן הדרך הטובה ומלכת אחרי ה' עד אבדם מהר. ע"כ אבינו שבשמים כאב את בן ירצה גואלנו אהבנו ומשחרנו מוסר השכל כי מעת החל חרמש בקמת השעורים שהיא ראשית כל תבואת הארץ. טרם רום לבבם בראות רב תבואות בבית ובשדה כי ימלאו הגרנות בר ואסמיו שבע. בא האלהים לפקוח עינים עורות וללמדם דעת כי לה' הארץ ומלואה פירות ופירי פירות כי כח האדם אין כי הכל הבל. וכן זאת יעשו לבלתי רום לבבם. כי טרם בא אל פיהם שום הנאה מתנובת השדה וטרם יטעמו מאומה מלחם וקלי. יביאו מראשית קציר כל עם בני ישראל עומר ראשית קצירם אל הכהן באומר אליו ית' הננו מכירים כי ממך הארץ וכל אשר בה ומידך נתנו לך מראשית כל טרם נאכל מכל. להורות כי ממך הכל ואין אנו עזי פנים להיות כפויי טובה. וזה מאמרו ית' כי תבאו אל הארץ אשר לא תצטרכו לקחתה בכח זרועכם רק כבאים אל הנחלה. אל יעלה על רוחכם להרהר ולומר לנו נתנה הארץ למורשה מאבותינו ולנו היא ולבנינו לעולם ואשר נאכל פריה וטובה יגיע כפינו כי נאכל כי נעבוד את האדמה בחריש ובקציר ובכל עבודה בשדה את כל עד בא תבואתה אל הפועל כי לא ישקוט איש ממלאכתו. א' הזורע וא' הנוטע וא' המבריך וא' המרכיב והזורה והבורר. ובזעת אפינו נאכל מלחם הארץ מאשר ירכיב אפרים יחרוש יהודה ישדד לו יעקב. ע"כ קודם יתברך ואמר הביטו וראו כי אחרי בואכם אל הארץ אינה ירושה כבר לכם שאין לה הפסק ולא כמאנה הניתנה ליורש שהיה לו כירושה שאין לה הפסק. כי אם אשר אני נותן לשון הווה כלומר תמיד אני נותן אותה ולא נגמר המתנה בהחלט פעם אחת כ"א שבכל עת אשר תסורו מאחרי אעבירנה לזולתכם. וגם לא יעלה על רוחכם כי קצירכם אתם קוצרים. כי אם וקצרתם את קצירה של הארץ כי ברכה היא ומברכתה תבורכו. והוא כי לא תקצרו לפי ערך אשר זרעתם בה כ"א תמצאו מאה שערים. וזה מברכת הארץ. וז"א קצירה נוסף על זה מה שאני צידה ברך אברך וזה רבוי האת באומר את קצירה לכן הכיר כי הכל ממנו. והבאתם את עומר ראשית קצירכם אל הכהן בל תהיו כפויי טובה. ושמא תאמרו והן לו היה אלהינו ית' כמלך אשר לו דרך אנשים לאכול ולשתות החרשנו כי יובא אליו מראשית כרמו ושדהו ליהנות ממנו טרם אוכל אנכי ממנו אשר הורידני בו כאריס או כעבד לו לפתח ולשדד אדמתו. אבל מה אתן לפני הכהן ועבד אדני הוא זה כמוני. אך אבי שבשמים לא יקח ממני מאומה ולא יצטרך אלי חלילה. ואיך יבחן ותגלה ותראה כי לה' אני מחזיק הטובה ואליו יתברך אני מביאו. לזה אמר והניף את העומר כי יניפנו הכהן למעלה ולמטה ולארבע רוחות העולם לרמוז כי כללות העולם ולמעלה ולמטה שלו ית' ואליו יובא העומר הלז ולא לכהן. וגם שאין הוא ית' נוטלו ונשאר לכהן. הלא לא יבצר כי לו חפץ ה' ליטול אליו ית' רצונכם לתתו וזה אומרו לפני ה' לרצונכם כלו' כי לפני ה' הוא ניתן לפי רצונכם והוא ית' מחשבה טובה מצרפה למעשה שהוא ית' כמקבלה בתנופה ההיא ומאכילה לכהניו ושמא תאמר א"כ איפה זאת התנופה. ישראל היה להם לעשותה להורות כי לה' הם נותנים ולא יעשנה הכהן. או יהיה כבכורים שמשים הכהן ידיו תחת ידי הבעלים ומניף לז"א ממחרת השבת יניפנו הכהן. לומר שלהיות בזמן ההוא שהוא יום ראשון לחשבון העומר. ע"כ יאות יניפנו הכהן ולא הישראל. והוא כאשר נכתוב בס"ד כי אין ישראל מוכנים להתראות ולעבוד עבודה לפניו ית' עד תום ספירת העומר. אך לא מקודם ומה גם ביום הראשון לספירה. הנה רצה יתברך כי טרם נתהנה מכל תנובת השדה יהיה החל חרמש בקמה לשמו ית' קדש לה'. וזהו שאמר ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד הביאכם את קרבן אלהיכם וכו'. עוד שנית עשה יתברך כי כאשר היתה ההתחלה במצות וקדושה כן יהיה הסוף. וז"א בסוף הענין ובקצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך בקצרך לעני ולגר וכו'. ולמען תהיה תחלת הקציר צדקה וסופו צדקה. כי בצדקה יכוננו יצוה שתהיה כמתן בסתר שלא ילקוט ויתן לעני. כ"א יעזוב אותם ולא ידע מי אוספם. ולבא אל אשר הערנו מאומרו ממחרת השבת נשית לב אל שמץ רמז העומר הלז מן הבא בידנו ואל הקרבן הבא עמו ואל קצת ענין הכתובים הבאים ברמז הרומז בהם. והוא בהזכיר ענין מאמר ספר הזוהר (פ' אמור) כי הוא כמקרה האשה בנדת דותה כן קרה לעם בנ"י בצאתם ממצרים כי הוא כאשר באשה דוה שדם יהיה זובה ובהפסק דמה שבעת ימי ליבון יספרו לה ואחר תטהר והיתה לאיש. כן כאשר עבדים היו לפרעה במצרים נשקעו בטומאת ע"ג המטמאה כנדה וביום צאתם אשר משכו ידיהם מהע"ג ומלו את בשר ערלתם ותהי להם זאת כפיסק דם נדה. אך עדיין צריך לברר וללבן עד יהיו ראויים לקבל התורה אשר היא כיום חופה כנודע. ע"כ הוצרך תחת שבעה נקיים של האשה שבעה שבועות יספרו למו להפשיט מעליהם כל שיורי חלאת זוהמא עד תומה. ואז ביום החמשים יום ו' לסיון שאז פסקה זוהמתן לגמרי עד בלתי השאיר שריד. אז הוכשרו ישראל להיות לו ית' והוא להם לאלהים. ככלה המוכנת לחתן להכניסה לחופה. וע"כ עומר הפסח הוא של שעורים מאכל בהמה כי עדיין לא הטהרו ובהמה המה להם. אך בהטהרם בחג השבועות אדם הם ויביאו מנחה חדשה לה' שתי הלחם מן החטים ע"כ תורף מאמרם. ובדבר הזה נחה דעתי מקושי הנופל בזה באמת באמור מריה דאברהם למה זה קרא ית' את היום טוב שבת אשר בזה מצאו הטועים מקום לטעות כי על שבת בראשית נאמר וכן באומרו שבע שבתות והל"ל שבעה שבועות כבמשנה תורה. וכן באומרו השבת השביעית יאמר השבוע השביעי אך הוא לרמוז למבין כי שני שביתות שבתו ישראל אחד ביום הראשון של פסח שבתו ע"י דם פסח ומילה מטומאת ע"ג כאשה ביום פיסוק דם נדת דותה ממנה שנוחה ושובתה מדמה. כך עד יום הראשון כח טומאת הע"ג היה שורה עליהם וביום הראשון שבתו ויתפרקו ממנו. ועדיין היה נשאר חלאה מה שהולכים ומתטהרים ומתלבנים ממנה כשבעת ימי ליבון האשה. וע"כ אמרה תורה ממחרת השבת הוא יום ששבתו ממשך טומאתה יספרו שבעה שבתות שהולכים ושובתים מחלאת הניתרה בליבון עד ממחרת השבוע שהוא שבת מהחילם להתלבן ממנה לגמרי. ואחשבה שעל כן נתייחדו הימים ההם לדורות להציל את ישראל ולסעדם בתיקון נפשם ולבם לשמים עד בא יום חג השבועות אשר בו ניתנה התורה והוא יום רצון וצריך הכשר וטהרה לקדשו בימי הליבון האלה. וע"כ הנהיגו קדמונינו להגות בימי הליבון ההם ספר משלי ומס' אבות. להכין לבם להתנהג בחסידות כנודע. ולכן בהתחיל האדם לקצור קציר שדה בהתחלת קציר שעורים שהוא ראשון לכל הקציר לבל ירום לבו ברוב תבואות. צוה לנו להביא עומר שעורים שהוא עשירית האיפה ויהיה הרמז כי הן האדם לאיפה נמשל. כמאמרם ז"ל (בשמות רבה) כי כשאדם היה מוטל גולם הראה לו הקב"ה כל העתידים לבא ממנו זה תלוי בראשו וזה בזקנו וזה בידו וכו' וכן בכל אבר מאיבריו. ושזה היה מאמרו ית' לאיוב (ל"ח) באומר אליו איפה היית ביסדי ארץ. איפה שלך היכן היתה באיזה אבר מאדם הראשון היית. ע"כ תורף המאמר:

2והנה יראה מדבריהם כי האדם איפה יקרא ואם כן עשירית האיפה על עישור אבריו תרמוז. והן ידענו כי הן רמ"ח איברים נמצאו עישורן כ"ה חסר מעט. ואם באנו לפרט באדם האיברים שכל מעשה הטוב והרע תלוים בהם אשר ע"כ צריך האדם לקדשם לשמים. הלא נמצאם במספר הזה המוח ושתי אזנים ושתי עינים לשון שפתים הלב ושני כליות יועצות ומרה הכועסת וטחול השוחק ושני רגלים ויו"ד אצבעות הידים שהם אנשי החיל עיקר כל מעשה אשר יעשה האדם. הני כ"ד כנגד ר"מ אברים שהם מעשר שלהם. וראש הגויה שחסר ממנה הערלה יהיה נשאר כנגד מעשר השמנה הנותרים. הנה האיברים האלה הם עשירית האיפה שהוא כל האדם שיעור העומר אשר אותם צריך האדם להביאם אליו ית' לקדשם לכהנו לו ית'. ואם לא ידע לתקן יביאם אל הכהן הוא המיוחד שבדור לכהן לשרת את ה' והוא יניף אותם לפני ה' ידריכנו לבלתי הניף כ"ה אברים אלו. רק בדברים שהם לפני ה' לשרתו ולעבדו ועל יתר האברים הבלתי פועלים הם בעצמם ככבש ההולך בתום יביא כבש א' לה' כי גם כל גופו יקדש. וגם שני חלקי חיותו הם נפש ורוח שכל אחד היא מאחד מעשר בחינות עליונות כנודע. המשילם לשני עשרונים סלת כי הסלת לפני הקמח וסובן ומורסן כנפש ורוח בערך הגוף עם היותם סמוכים כי יקדיש שני חלקי רוחניותו בלולים בשמן. הנשמה שלמעלה מכלן כשמן הטוב על הראש וגם יתן לה' מושב הנפש הוא הדם בל ירתח לאשר הוא נגד עבודת שמים. וזהו ונסכו יין רביעית ההין לעומת רביעית דם שהנפש יוצאה בו. ואז וספרתם לכם ממחרת השבת הוא יום ראשון של פסח ששבתו בו מטומאת מצרים. כי מאז יתנו לב לספור ימי הליבון לרמז אל מחרת העשרים שנה שעדיהם הוא שיבת מעשים שלו בב"ד של מעלה צריך יהיו ימיו ספורים חמשים יום לעומת חמשים שנה עד תשלום ימי שנותיו עד תשלום השבעים שנה. באופן ששבע שבתות שנותיו תמימות תהיינה מן החטא עד ממחרת השבת השביעית הוא מחרת השבעים שנה שהוא מחרת שביתה מהעולם הזה עד סוף הזמן ההוא תהיה ספירת הימים בל ימוט יום אחד מהם מעבוד בו את ה'. ואז והקרבתם מנתה חדשה לה' היא כל כללות תורה ומעשים טובים מנחה לה'. מאשר חידש בעוה"ז ממושבותיכם של עולם השפל תביאו לחם תנופה שתים לאכול העול' העליון שיהי' לחם תנופה הונף לה' במחשבה. היות כל שש קצוות העולם לה' מבלי יערב שום פניה מהם לצד אחר כ"א לה' לבדו בכל מעשיו. וזהו שתים הם רוח ונפש שתי עשרונים כמו שכתבנו. כי לשתי עשרונים מתייחסות שיהיו סולת מנוקים מקמח וסובין ומורסין. הם משל אל בחיניו' ומדות בלתי מובחרות ושלא תאמר הוא טוב היה שלא יבוא לעולם כי נוח לו לאדם שלא נברא. ולא ישתקע תוך החומר העכור הלז. אל תחוש כי הלא על ידי שחמץ תאפינה שתוך חמץ החומר תאפינה הרוח ונפש הרוחניות ויהיו כתוך תנור אש. הלא מזה ימשך יהיה בכורים לה' כי יהיה כחדשות לפני ה' מאשר חידשו וביכרו תורה ומצות לה' שנה שנה והנה : באומרו תספרו חמשים יום ואינם אלא מ"ט יראה מרז"ל (מנחות ס"ה וחגיגה י"ז) שאמרו חמשים יום נמשך אל אומר והקרבתם. ואפשר ליישב בשום לב כי מחרת השבת השביעית היא ליל חמשים כי אין השבת נגמר עד ליל שבועות. וא"כ מחרת השבת הוא יום שאחר כל המ"ט. באופן שמוכרחים אנו לומר עד ולא עד בכלל ולמה וטוב טוב היה דלשתוק מפסוק זה שהרי אמר וספרתם לכם וכו' שבע שבתות תמימות למה חזר ואמ' עד ממחרת השבת השביעי' תספרו חמשים יום. אך כיון אל יעלה על רוחך שמה שאמרתי שבע שבתות הוא תמימות שלא יחסרו מהמ"ט ימים. אך עדיין אפשר שיום האחרון מקצתו ככלו. ע"ד ויעש לאביו אבל שבעת ימים שהוא מקצת הז' ככלו באופן שיום המ"ט יהיה קדש. כי אינו כן רק שאומרו תמימות הוא מדויק שהוא כולל עד ליל שאחר המ"ט. וזהו עד ממחרת השבת השביעית תספרו ואיזהו יום מחרת השבת שעדין נספור הוא חמשים יום לומר שלא תגמר הספירה עד תום המ"ט יום לגמרי וכמו שארז"ל (מנחות דף ס"ה) שממשיכין חמשים יום אל אומרו והקרבתם וכו'. אין נראה להם דוחק אומרו חמשים יום שהוא כאומרו יום חמשים. כך לדרכנו. ונרויח יישוב שאר דוחקים. והנה ראיתי שואלין מה זה היה שבחג השבועות לא נאמר בתורה על שום מה. כאשר נאמר בשאר מועדים ובתפלות המועד סדרו בהן קדמונינו יום מתן תורתינו ולמה לא נזכר טעם זה בתורה:

3ואחשבה בשום לב אל הזכיר פרטי הקרבנות בו מה שאין כן בשאר מועדים. וגם למה קרא למנחתו מנחה חדשה כי גם מנחת העומר היתה חדשה וקודמת לזו ולא קראה חדשה וגם אומר ממושבותיכם שיראה לבלי צורך כי גם שארז"ל (מנחות דף פ"ד) שאין באין מחוצה לארץ. למה לא אמר מארצכם. ורמז אל היות שני לחם ולא מספר אחר ושהיה סולת מנופה בשלש עשרה נפה ושהיה חמץ הפך שאר מנחות. וענין אומרו בכורים לה' והיות על הלחם שבעה כבשים ופר אחד ואילים שנים ועולת מלבד המוספין. ומה נשתנו אלו שעם הלחם מאשר במוספין האמורים פרשה פנחס ששם בקר שנים ואיל אחד. ועוד אומרו וקראתם בעצם כו'. מה ענין אומרו בעצם זולת הקודם. ועוד אומרו מקרא קדש. אם הכוונה היא וקראתם מקרא קדש א"כ אומרו יהיה לכם חסר מהכתוב מה יהיה. ואם שעיר הכתוב הוא מקרא קדש יהיה לכם. חסר מה יקראו בעצם היום הזה. וכן מה ענין אומרו פה ובקצרכם כו' זולת מה שלמעלה:

4אמנם אין ספק שלא יבצר שהוא יום מתן תורה שגדול כבודו עד שביום ההוא קנה העולם קדושה והארה שאין כמוה בעולם עד גדר ארז"ל (שבת דף פ"ח) שאומרו ויהי ערב ויהי בקר יום הששי שהוא גמר הבריאה שאומרו יום הששי בה"א הידיעה. הוא לומר שכל העולם שנברא תלוי ביום הששי של מ"ת והיום ההוא הוא קיים לעד כמ"ש על פסוק ביום הזה באו מדבר סיני שאין מלת זה נאמרת אלא במה שמונח לפנינו וא"כ הל"ל היום ההוא. אך הוא שקנה הויה וקיום. (ע"ד הובא במ"י מלכים) ארז"ל על ויקרבו כו' כי ימים שנעשו בהם מצות הם חיים וקיימים. ומה גם יום מתן תורה שלא נהיה כמוהו כנודע שודאי שלא חלף עבר כ"א קנה עצם קדושה רוחניות קיימת. ואם כן כדאי הוא לקבוע עליו יום חג לה'. אך אמר אלהים אם אומר להם בחדש השלישי בששה לחדש שנתתי לכם התורה חג לה'. הלא יתחמץ לבב ישראל באומרם איך נשמח ונחוג את חג ה' אחר עד שעד המלך במסבו נהפך לאבל מחולנו ושמחה לתוגה נהפכה בכל הרעה אשר נהיית על תבנית שור אוכל עשב. אך אין ספק כי הוא ית' תשובתו בצדו כי יאמר מה לעשות עוד ולא עשיתי לכם הלא מאנשים עשיתי אתכם עד הייתם כאלהים. כי השמע עם קול אלהים ככם מדבר מתוך האש. כי הלא כטומאת הנדה היתה בכם כמשז"ל (שבת דף פ"ב) שאשירה מטמאה במשא כנדה. וע"י דם פסח ומילה העברתי עבירת טומאתכם ולמען הלבין אתכם כימי ליבון אשה דוה המתקדשת מטומאתה. עשיתי לכם שבעה שבתות לעומת שבעה נקיים עד הטהרתם מכל חלאת שמרי זוהמא. עד עליתם למעלה ממלאכי השרת שהנחתי אותם מהיות לי מרכבה. והשריתי שכינתי עליכם כמאמרנו על פסוק (פ' ברכה) ואתא מרבבות קדש ולא אמר ברבבות. והוא ענין אמרתי אלהים אתם הנה בזמן מועט העליתי אתכם מתוך טומאה רצוצה עד גדר עליון ממלאכי השרת. כמ"ש במקומו שבהיותם נגד ההר לפני האלהים היו בימים ההם מר"ח סיון מתלבנים ומזדככים עד בלי די. שהוא ענין מאמרינו על מאמר המגיד. אלו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה דיינו. כי הלא יראה דברים תפלים מבלי מלח. כי מה בצע קרבתנו לפני הר סיני אם לא לתת לנו את התורה. אך הוא כי קרבת אלהים לפנינו בהר סיני זיככתנו עד היום כאלהים להנבא פנים בפנים כלנו בהקיץ ולראו' מה שאין עין יכולה לראו' זה היה די לנו:

5כלל הדברי' כי הפלגת הגדולה אשר עשה אלהים לנו ביום ההוא לא ישערנה שכל אדם כי בהגיע אל הגדר ההוא צאת תקלה בעון העגל הוא פליאה. א"כ ודאי כי לה' הגדולה על כל אשר עשה לזככנו לבלתי נחטא ולנו בושת הפנים שלא שוה לנו וחטאנו. ע"כ אמר הוא ית' איני עושה עיקר לפרש טעם החג הלז רק על מה שטהרתי אתכם ממדרגה אל מדרגה עד היותכם יותר ממלאכים ראוים ונאותים לקבל התורה ולהיות קדושים. כי ע"כ יום שנגמר זיכוככ' עד גדר עצום ורב תחוגו בו. וז"א כי תבואו כו' וקצרתם כו'. והוא ענין שהזכרנו מס' הזוהר (פ' אמור) כי במצרים היו עע"ג והיו טמאים כטומאת הנדה ואפי' בגדר בהמה שאינה מקבלת טומאה לא הייתם כנודע כי בעלי חיים אין מקבלים טומאה. עד עבור יום ראשון של פסח. ומיום שני שהם ימי ליבון הייתם כבהמה אוכל' שעורים. ע"כ מנחתכם עומר שעורים ועד היום ההוא אפי' לחם וקלי וכרמל לא תאכלו כי עד היום ההוא אפי' כבהמה לא הייתם. אך וספרתם לכם שבע שבתות ליבון להלבן ולעלות אל גדר אדם. כי אז נתחדשת' כבריה חדש'. וזכר לדבר והקרבת' מנחה חדשה לה'. לרמוז כי אז נתחדשת' להיות לה'. וממושבות שלכם תביאו לחם תנופה לרמוז שכ"כ נזדככת' שממושבותיכם בארץ הלזו הבאת' בזכותכם לחמה של תורה מן השמים שהוא לחם תנופה. שהתנופה כוללת שש רוחות העולם שהתורה כוללת הכל כי בה נבראו שתים תורה שבכתב ותורה שבע"פ כי שתיהן נאמרו אז כנודע. במקום ששני עשרונים שהם שני דברו' אנכי ולא יהיה לך שכל א' הוא עשרון של עשר' הדברות. במקום שסולת תהיינה חשובו' על השאר אדרבה מנופים בי"ב נפה הוא בי"ב שבטים שיהיה לכולן כסול' נקיה כי את שתיהן שמעו מפי הגבורה בפירוש. משא"כ השאר אדרבא חמץ תאפינה שבם הנחתם שאור שבעיסה וחמצתם אותם. והוא מאמרם ז"ל (שמות רבה פ' מ"ב) משל למלך ששידך אשה ונתן לה בידו שני תכשיטין ושלח לה ע"י שליח שמנה אחרים והיא אבדה השנים שנתן לה בידו ויכעוס ויאמר וכי לא היה לך לאבד אלא הב' שיש לך מידי. כך אמר הקב"ה לא עברת אלא הב' הראשונים אנכי ולא יהיה לך שנתתי לכם מפי. וזה יאמר הב' עשרונים שהיה לכם להיות סולת בי"ב שבטיכ' חשובות על השאר. הכנסתם בה ואפיתם אותם חמץ. אותם שהיו בכורים ראשונים לכל שהיו לה' שנתן להם ה' בידו שהוא כי אשר מצוה הוא יתברך לעשו'. אומר אותו באופן תהיה סדר ענין מצותו רומז ענין זה כמדובר. על כן למען תבינו ותשכילו איך נצלתם בעשותכם הרעה הגדולה ההוא הולך ורומז בצווי איך ריחם עליהם למען יכירו כי טוב ה' והוא עשה את שלו והם לא עשו הראוי להם. ועכ"ז ישוב ירחם כרוב רחמיו. והוא כי מלבד קרבן מוסף אשר לא נזכר פה כ"א בחומש הפקודים שהוא שבעה כבשים ופרים ואיל אחד. מזכיר עתה אותם שבאים על הלחם שהוא לחמה של תורה שהיא חדוש ענין היום על דבר יום מ"ת. אמר והקרבתם על הלחם שבעה כבשים תמימים בני שנה ופר בן בקר א' ואיל א' לרמוז מאמרם ז"ל (שמות רבה פ' מ"ד) שאמר משה להקב"ה רבון העולמים הלא על סדום אמרת לא אשחית בעבור העשרה והרי פה אני ואהרן וארבעה בניו ויהושע. א"ל הקב"ה אתם ז' היכן הם השלשה אמר לו זכור לאברהם ליצחק ולישראל הרי עשרה. זה ירמוז פה לרמוז מה שעל ידם הקרבתי אתכם לבלתי השחיתכם הוא ז' כבשים הם השבעה שפרט לו משה. ועוד הג' אבו' פר א' הוא אברהם כד"א ואל הבקר רץ אברהם ויקח בן בקר וגם נקרא אחד כד"א א' היה אברהם. ואילים שנים הוא אילו של יצחק וגם יעקב שנקרא שה הוא איל הרי ג' תשלום הי' יהי' עולה לה'. כי אלו הם שעלו לרצון לה' להשיב חמתו. ומנחתם ונסכיהם שהקריבו כלם עלו לרצון לפני ה' יתברך:

6כלל הדברים שאומר הוא ית' אם מ"ת לא היה שמחתכם בו בסוף. לא ממני היתה כ"א מכם כי הרבה יותר מדאי עשיתי להכין אתכם לבלתי תחטאו וגם אח"כ לבלתי השחיתכם. ע"כ כדאי הוא כל אשר עשיתי לכם לקבוע חג ביום מ"ת ההוא. וגם עתה היות שאין פקידה שאין בה מעון ההוא לא געלתי אתכם. כדי שתאמרו כי עשותכם חג על מ"ת יהיה לכם למזכרת עון כי עד שהמלך במסבו נרדכם נתן ריחו. כי על כן הנני מכין לכם כפרה שנה שנה כי הנה ועשיתם שעיר עזים אחד לחטאת. ואחר הכפרה אני מראה ביום זה שלום ורצון טוב ביני וביניכם. כי שני כבשים בני שנה לזבח שלמים והניף הכהן אותם עם הלחם לרמוז כי לחמה של תורה אשר קלקלתם קבלתם ביום זה ונעשו עליכם כחו' ורוחו' ומקטרגים עליכם בששה רוחות העולם. לכן הלחם שהוא רמז לתורה ההוא יונף עם הכבשים לד' רוחותיו מעלה ומטה להשקיטם ולהיות שלמים אתכם כי יכירו כי שלום לכם עם ה' אלהיכם. כי גם שנאכל מהם זולת חזה ושוק והיה לכם לומר כי טוב טוב הי' שיהיו עולות ולא יאכל מהן לא כן הוא כי קדוש יהיו לה' לכהן כי כחלק הנאכל לאישים אני מחשיב מה שאוכל הכהן להורות כי גם שמתחת ידי אהרן הכהן יצא העגל ההוא לא דבק בו מאומה ושלום רב עמי כחלק הגבוה חלק הכהן מה שלא היה מורה זה אם היה עולות. ושמא תאמרו הנה כל הענין הזה תלוי בענין שתי הלחם ברמוז הרומז בו כמדובר. אך אחר הבית שאין קרבן שתי הלחם יתבטל חג זה מלהיות מקרא קדש ושלא יעשה בו מלאכה. ע"כ אני אומר וקראתם בעצם היום הזה. ולומר הלא ידעתם כי היום ההוא לא נתבטל וחמק עבר כי אם ישלו עצם והויה קיימת לעד כמדובר למעלה. ומה גם בכל תיקון אשר אמרתי לכן וקראתם בשביל עצם היום הזה מקרא קדש כי גם שאותו העצם לא עמד לכם אז. הנה יהיה לכם לעתיד כי קיים הוא ומוכן לכם וזהו אומרו יהי' לכם שהוא העצם הנזכר כ"א כעת הוא בודד בעצמו יבא זמן שיהיה לכם:

7או יאמר תמיד יהיה לכם ביומו להשפיע לכם שפע קדושה לכן גם שלא יהיה קרבנו תשאר חוקת עולם בכל מושבותיכם אפילו בזמן שיש לכם מושב ולא לי לדורותיכם. ושמא תאמרו הנה בזמן הבית כי אם היום היה לנו כמעט מזכר' אשמותינו היה השעיר מכפר והשני כבשים שלמים יעשו שלום לנו. אך אחר הבית מי יתקן. לז"א הנה אלמדכם להשקיט האף המשחית מלקטרג תתנו צדקה מתן בסתר שיכפה אף. כי אין מתן בסתר גדולה מפאה ולקט שהבעלי' הולכים לבתיהם ולא ידעו מי אוספם. על כן צוה לנו הוא יתברך בל ילקטו בעלים ויתנום לענים בידיהם כי אז אינו מתן בסתר וענים בושים. וז"א ובקצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך לקצור ולקט וכו'. שהוא לתת בידך כי אם תעזוב אותם והם ילכו וילקטוהו כלוקט בשלו. כי אני ה' אלהיכם שלך ושלהם ולמה נתתי לך שדה תבואו' ולא לו. כי אם שחלקו נתתי בקצה שדה והניחהו לו שילקוט ולא יבוש. וזהו החילו בלשון רבים ובקצרכם ויצא בלשון יחיד לא תכלה לומר הנה יש עשירים בעל שדות ויש עניים שאין להם וכאשר ניתנה הארץ לכולם ניתנה. נמצא שובקצרכם אינו לך בעל השדה לבדה כי אם קציר ארצכם של כל ישראל כי חלק העניים נתתי בשלך. ע"כ אתה בעל השדה לא תכלה וכו'. כי אם תעזוב אותם והם ילכו וילקטו כי אני ה' אלהיכם כמוך כהם ואיך יעלה בדעתך שהנחתים ריקם כ"א שחלקם שם: