תורת משה - אלשיך, ויקרא ז:יא

1וזאת תורת זבח השלמים וכו' . אם על תודה וכו' אמר כי יש שני מיני שלמים. יש שלמי תודה ויש שלמי נדבה. ובראשון היחל ואמר אם על תודה יקריבנו והקריב על זבח התודה חלות מצות וכו' ורקיקי וכו' וסולת מורבכת וכו' על חלות לחם חמן וכו' שהם מ'. י' חלות. וי' רקיקים. וי' רבוכה. וי' חלות לחם חמץ. והנה כאשר בכל הקרבנות עם היות בהם צפוני סודות לא חדלנו מלכתוב רמז מה. גם באלו ראוי לבקש רמז אחר היות מ' חלות י' מכל מין. ושיהיה הל' מצה וי' חמץ. וגם הל' מצה לא ראי זה כראי זה. כי אלו חלות ואלו רקיקים ואלו רבוכה ואלו חלות לחם חמץ. וגם אין בהם שמן כלל:

2אך הנה שלמי תודה באים על נס והצלה הבאה לאדם מאתו ית'. כענין הולכי מדברות וחולה שנתרפא וחבוש שיוצא מבית האסורים ויורדי הים כפירש"י ז"ל. ובזה אחשוב שהוא ית' צוה לעשות זכר ארבעתן בכל אחת מהן. לבלתי יעדר מציאות הודאה מתייחסת. דכל הבאה להודות לה'. בכל הצלה מארבעתן והוא כי הן מ' חלות י' כנגד כ"א מד' שצריכין להודות. והוא כי כ"א מהן צריך לאודויי בפני עשרה כמ"ש ז"ל (ברכות כד) שנא' וירוממוהו בקהל עם. ע"כ רמז י' כנגד אחד מהן. והג' מהם שהם בריאים שהם יורדי הים והולכים מדברות וחבוש שיצא מבית האסורין. ע"כ השלש עשיריות הן מצה שלא נכנס בהם עיפוש שאור שבעיסה. אך חולה שנתרפא שמבלי צאת המדבר או רדת אל הים או שאסרוהו בני אדם בבית האסורין חלה את חליו מן השמים. ששאור שבעיסה עיפש אותו והחלהו על ערש דוי שניכר עיפושו בעצמו ממש כשאור שבעיסה. שהיה במותו מתעפש לולא ה' שהחיהו מחליו. ע"כ העשר חלות שכנגד חולה שנתרפא באות חמץ. ולעומת יורדי מדברות שעניינם נאמר ברוה"ק רעבים גם צמאים וכו' ויצעקו וכו' יודו לה' וכו' כי השביע נפש שוקקה וכו'. ע"כ נרמז במנחת הודאה י' חלות. ולעומת אשר נחלש בדוחק בית האסורין הם עשר רקיקים דקות. יורדי הים הם י' חלות מורבכת. שהסלת חולט במים תחילה מעין יורדי הים. שהם בסערת הים כטבועים במים. ולהיות כי הג' לא הגיעו עד שערי מות. כי אם עודם בריאים והצילם ה' מצרה. ע"כ היו באים משוחים בשמן כי שמן על ראשם לא חסר. מה שאין כן החולה כי מת היה לולא ריחם ה' עליו והחייהו. ע"כ אין בחלתו שמן:

3והואיל ואתא לידן. נזכירה מז"ל פרק הרואה (שם) וז"ל אמר ר"י אמר רב ד' צריכין להודות יורדי הים הולכי מדברות ומי שהיה חולה ונתרפא ומי שהיה חבוש בבית האסורין ויצא. יורדי הים מנלן דכתיב יורדי הים באניות וכו' המה ראו מעשה ה' וכו' ואומר ויעמד רוח סערה יעלו שמים ירדו תהומות ואומר יחוגו וינועו כשכור ואומר ויצעקו אל ה' בצר להם וממצוקותיהם יוציאם ואומר יקם סערה לדממה ואומר וישמחו כי ישתוקו ואומר יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם. הולכי מדברות מנ"ל דכתיב תעו במדבר בישימון דרך עיר מושב לא מצאו ויצעקו אל ה' וידריכם בדרך ישרה יודו לה' חסדו מי שחלה ונתרפא מנא לן דכתיב אוילים מדרך פשעם ומעונותיהם יתענו כל אוכל תתעב נפשם ויצעקו אל ה' בצר להם וכו' ישלח דברו וירפאם וכו' יודו לה' חסדו. מי שהיה חבוש בבית האסורין מנא לן דכתיב יושבי חשך וצלמות כי המרו אמרי אל וכו' ואומר ויכנע בעמל לבם וכו' ואומר ויצעקו אל ה' בצר להם ואומר יוציאם מחשך וצלמות וכו' ואומר יודו לה' חסדו מאי מברך אמר ר"י ברוך גומל חסדים טובים. אביי אמר וצריך לאודויי קמי עשרה דכתיב וירוממוהו בקהל עם וכו'. מר זוטרא אמר ותרין מנייהו רבנן שנאמר ובמושב זקנים יהללוהו. מתקיף לה רב אשי ואימא כולהו רבנן. מי כתיב בקהל זקנים בקהל עם כתיב. ואימא בי עשרה שאר עמא ותרי רבנן. קשי'. ע"כ:

4וראוי לשום לב. (א) באומרו ד', מניינא למה לי. (ב) אומרו צריכין ולא אמר חייבין. (ג) כי אחר שהוא הדין אשר ארעו לו מיני סכנות אחרות ג"כ צריך להודות כדברי המפרשים ז"ל. א"כ למה אמרו ד' שמורה שאלו דוקא. ואם היא שדעת רב הוא דדוקא באלו צריך להודות. ראוי לדעת מה נשתנו מהשאר. (ד) למה משנה סדר המקרא. כי שם נאמר הולכי מדברות תחלה ואח"כ חבוש שהיה בבית האסורין ואח"כ חולה. ואח"כ יורדי הים. ורב משנה הסדר ובאחרון התחיל ובשני סיים והראשון היה לו לשני. והנה ע"ז השיבו התוספות ואמרו וז"ל ד' צריכין להודות יורדי הים וכו'. ובתהלים לא חשיב כזה הסדר אלא חשיב הולכי המדבר ראשון. דקרא נקט סדר המסוכנים יותר תחלה והתלמיד נקט המצויי' תחלה. (ה) מה היה שכמו שבחולה אמר ונתרפא ובחבוש אמר ויצא. למה ביורדי הים לא אמר ועלו ובהולכי מדברות לא אמר ובאו אל היישוב. (ו) למה על הים ומדברות אמר ל' רבים ובחולה וחבוש אמר ל' יחיד: (ז) אומרו מנלן בכל א' מהן. וזיל קרי בי רב הוא. ואם הכונה היא שלא נאמר כי לא נאמרו הודאת המזמור לחיובא רק למצות בעלמא. ולמדנו רב באומרו צריכין שחיוב הוא. עכ"ז למה אומר מנלן בכל א' וא'. והיה די יאמר מנלן דכתיב בכל חד מהני יודו לה' חסדו. ולא יאריך כל א' מהם. (ח) אומרו יורדי הים מנלן. דכתיב יורדי הים באניות וכו'. ומביא תשעה פסוקים זא"ז. וטוב טוב היה יקצר ויזכיר הראשון והאחרון. ובמלת וגו' יכלול כל מה שמראש פסוק ראשון עד התשיעי ולא יזכירם אחד לאחד. ולא עוד אלא שאומר ז' פעמים מלת ואומר. ומה צורך יהיה לו להעתיקם כסדרן עד סופן. (ט) כי בהביאו ראיה על הולכי מדברות. מתחיל מפסוק תעו במדבר ומדלג פסוק שני ומביא חצי פסוק שלישי ואינו אומר וגו' ומדבק בו חצי פסוק רביעי וידריכם בדרך ישרה וגם בו אינו אומר וגו' אלא שמדבק בו פסוק יודו לה' וכו'. ואינו אומר על שום פסוק מלת ואומר. (י) שמביא ראיה אל חולה שנתרפא ומביא כל הפסוקים. ולא היה צריך רק להזכיר הראשון והאחרון. וכן בחבוש שיצא מבית האסורין שגם בו מביא כל הפסוקים. (יא) אומרו מאי מברך וכו'. כי הלא מאמר אביי שאמר וצריך לאודויי קמי עשרה היה ראוי להביא מיד. מפני שלומד אותו מהפסוקים שאחר הפסוקים שלמד רב. אבל נוסח הברכה אינו נלמד מהפסוק למה הכניסו בנתים והנה לזה היה מקום לתרץ. משום דרב יהודה הוא שאמר המימרא בשם רב ע"כ מביא מה שהוא מוסיף על מאמר רב. אך זה היה מספיק אם היה ר"י מסיים משמיה דנפשיה ואומר ומברך ברוך גומל חסדים טובים. אבל מאי מברך נראה שהיא שאלת הגמרא. סתמא דגמרא מביא דברי ר"י. וע"כ יותר היה ראוי להביא תחלה מה שנלמוד מהמזמור שהוא בו. (יב) בין לאביי בין למר זוטרא קשיא. דדילמא עשרה משאר עמא ותרי רבנן שהם י"ב. והוא קושיא דסלקא בקשיא. ודקארי לה מאי קארי לה. (יג) מאי מקשי רב אשי ואימא כולהו רבנן. ולא ראה תשובתו בצדו שא"כ הל"ל בקהל זקנים. (יד) מה שהקשה אח"כ ואימא בי עשרה משאר עמא למה לא הקשה זה עד כה:

5והנה לכאורה היה אפשר לומר. שכיון במנין בל נאמר כי שלשה בלבד צריכין להודות כי הולכי מדברות אינן במזמור. כי אומרו תעו במדבר וכו' לא ידבר על העתיד רק עודנו מדבר על יצמ"צ. שאמר יאמרו גאולי ה' וכו' ומארצות קבצם, שהוא כמ"ש ז"ל מכל גבול מצרים לרעמסס. ואחרי צאתם תעו במדבר וכו' רעבים אחר כלות בצק מצרים וצמאים אחרי כן. ויצעקו וכו' לכן ראוי הוא שיודו לה' חסדו. נמצא שהוא סיפור מה שעבר ביציאת מצרים ולא ציווי אל העתיד. נמצא הנאמרים הנזכר שלשה ע"כ לדחות סברא זו אמר ד' צריכין להודות. וההכרח שלו הוא אומרו תעו במדבר. כי ישראל לא צמאים היו. שנית אומרו וידריכם בדרך ישרה ללכת אל עיר מושב. כי אם היה על העבר לא היה תיקונם הדרכה בדרך ישרה ללכת אל עיר מושב. כ"א אדרבא בלכתם בדרך עקומה השביעם ה' לחם מן השמים והשקם מי באר. ע"כ גזר כי ג"ז על העתיד. וע"כ הביא מיד פסוק תעו שהוא ההכרח הראשון. ופסוק ויצעקו וכו' וידריכם וכו' שהוא ההכרח השני באופן כי ארבעה המה:

6עוד אפשר לומר. בשום לב אל אומרו בחולה ונתרפא ואומרו בחבוש ויצא רה שלא אמר ביורדי הים ועלו. וגם לא אמר בהולכי מדברות ובאו ליישוב. והוא כי בחולה אין החיוב אלא כשנתרפא שהוא בהשלם הרפואה וכן בחבוש עד שיצא. אך בהולכי מדברות אינם בהגיעם אל מחוז חפצם. כ"א גם אם באמצע הדרך פגעו בעיר ישראלים ויצאו אליה גם שם ראוי לברך. וכן ביורדי הים אם יצא לנוח באחת הערים טרם הגיע אל מחוז חפצו גם אז יצטרך להודות לה'. משא"כ בחולה ובחבוש שצריך תהיה רפואת החולה שלימה. ויציאה מהסוהר בשלמות. וע"ז הקדים מעתה ואמר ד' צריכין להודות. כלו' מה שנכללים במספר ד' הוא בבחינת היותם צריכין להודות. כי זה הוא הצד השוה שבהם. אמנם השנים מהם א"צ להמתין עד בואם אל מחוז חפצם. אך השנים האחרים צריך א' עד שיתרפא והא' עד שיצא שהוא עד גמר תיקונם. וע"כ סמך השניים הראשונים עם היותם בשני הקצות במקרא. והתחיל ביורדי הים למה שבהם היה מקום לטעות. כי שם נאמר וינחם אל מחוז חפצם והיה נראה שהוא עד מקום גמר כונתם. ולימד רב כי גם כ"מ שעולים ממנו מהים ויצאו מתוך ההפכה שהיו בו. מחוז חפצם יקרא גם הוא בערך הקודם:

7והנכון בו נבא אל ישוב כל ההערות. הלא הוא כי הנה היה מקום לומר כי שום א' מד' אלה א"צ להודות. והוא כי הנה לפי פשט המקראות. יראה כי כאשר תעו במדבר ולא ידעו לכת אל עיר מושב. והם בסכנת השאר בארץ גזרה רעבים גם צמאים נפשם בהם תתעטף. אז בצעקם אל ה' וידריכם בדרך ישרה אזי יודו לה'. אך הולכי מדברות ולא תעו בדרך ויודעים ללכת אל עיר מושב ויש אתם לחם ומים וצידה לדרך. לא יתחייבו בהגיעם אל מחוז חפצם להודות. כי לא חייב הכתוב. רק לאשר היו בסכנה גדולה. שתעו במדבר וגם היו רעבים גם צמאים וכו'. והיתה להם נפשם לשלל. וכן חבוש שהיה בבית האסורין על עסקי ממון. ולא ענו בכבל רגלו ולא ברזל באה נפשו. גם בצאתו לא יתחייב להודות. כי לא חייב הכתוב אלא בהיותם יושבי חשך וצלמות אסירי עני וברזל. אך לא אשר היה בלבד עצור בבית כלא וידיו לא אסורות. ורגליו לא לנחושתים הוגשו. וכן חולה שנפל למשכב. בשחפת או קדחת. ולא הגיע עד גדר שכל אוכל תועבה נפשו ולא הגיע עד שערי מות. לא יתחייב להודות. כי לא חייבו הכתוב אם לא בהיות שכל אוכל תתעב נפשם ויגיעו עד שערי מות. וכן יורדי הים באניות והמים להם חומה חמאה וחלב. ובשובה ונחת בקרב ימים. נחם אלהים דרך ארץ מחוז חפצם לא יתחייבו להודות. כי לא חייב הכתוב רק לאשר בסופה ובסערה דרכם ויצילם ה'. כמאמר הכתוב ויאמר ויעמד רוח סערה וכו' יעלו שמים ירדו תהומות נפשם ברעה תתמוגג יחוגו וינועו כשכור וכו' וע"ז בצעקתם יקם ה' סערה לדממה וכו' וישמחו כי ישתוקו וכו' אז יודו לה'. אך לא כאשר לא היו בסכנה כלל. ע"כ בא רב והודיעך כי לא כן הדבר. כי הנה ד' אשר היו עולה על רוחך שא"צ להודות דע לך כי צריכין הם. וזהו ד' צריכין להודות יורדי הים וכו'. כלו' גם שלא עמד עליהם רוח סערה שלא הסתכנו כיון שהם יורדי הים צריכין להודות וכן הולכי מדברות עם שלא תעו במדבר ולא רעבו ללחם ולא צמאו למים וכן חולה שנתרפא אפי' שלא הגיע עד שערי מות ולא תעבה כל אוכל נפשו אלא שנתרפא מחליו צריך להודות. וכן מי שהיה חבוש ויצא כלומר גם שלא היה אסור בזיקים כיון שהיה חבוש ויצא חייב להודות אעפ"י שלא היה מאסירי עוני וברזל כמשמעות הכתוב:

8והענין הוא. כי הנה לפי האמת יותר חייב להודות. אשר בנחת ולא בצער הנחהו ה' אל מחוז חפצם בים או במדבר. מאשר ראה רעה והצילו ה'. כי הלא זה לא גדלה טובתו כאשר מי שלא ראה רעה. כי הלא נצטער סער מתחולל. טרם ינצל. אך אשר לא ראה גשם ולא ראה רוח סועה מסער ובשובה ונחת הנחהו ה' ההוא יתחייב הודאה כפולה ומכופלת עד אין קץ. כי לא בלבד הצילו ה' כ"א גם חס עליו בל ירגיש אפי' מציאות צער כלל. וכן החולה שלא בלבד הציל הוא ית' ממות נפשו כ"א גם לא הכביד עליו חליו וריפאו. יותר הוא חייב לו ית'. וע"ד זה החבוש שלא השליט הוא ית' את הפוקד עונו לתתו בעוני וברזל. כי אם להיות חבוש בלבד והוציאו ית'. הלא יכופל חיובו להודות לשם ה':

9והוא הדבר הכתוב אצלנו על הפסוק (תהילים ל״ב:ז׳) אתה סתר לי מצר תצרני וכו'. והוא כי הנה דרך אנשים שאם יבא איש מעבר המדבר. ויאמרו אליו מה טובו של הדרך ההיא. הטובה היא אם רעה אם יש בה לסטים אם אין כי יענה ויאמר הדרך בטוחה אין שטן ואין פגע רע. ויוכל איש להביא אתו תרקבא דדינרי ואין מכלים. וזה הדרך לכו בו אל תפחדו ואל תראו. ויהי היום והנה איש בא מהדרך ההוא יגע ונלאה בקוצר רוח. ופיו ממלא הודאות ותשבחות לאלהי הרוחות. מודה לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם. עונה ואומר במה אקדם ה'. האקדמנו בעולות כי סבבוני כלבים לסטים מזויינים בחרבות וברמחים אותי דמו להרוג ושללי לבוז. וה' אלהי בו בטח לבי ונעזרתי. עשה עמי ככל נפלאותיו ויצילני מידם ובידי אין חרב אין כידון בעבור תדעון כי לא בחרב וחנית יושיע ה'. הנה כי זה האיש שראה רעה ויסתירהו ה' מרבה להודות לה' עד בלי די. אך אשר לא עצבו ה' לראות ברע ויסתר עמל מעיניו ויבא שלאנן ושלו. לא יודה את ה'. כי לא דעת ולא תבונה לאמר עשר ידות אני חייב להודות לשם ה' מאשר לא העביר ה' עיניו מראות ברע. כי הוא הגיע עד שערי מות ואני אפי' לא ראיתי רעה. והן זאת אמרת ה' צרפתהו שאמר המשורר באומרו אתה סתר לי. כלומר שלא ראני הצר ואנצל ממנו. כ"א סתר לי מצר תצרני. שבדרך הסתר ממני תצילני מהצר שלא אראנו. כי תטה אשורי מני הדרך אשר הצר בו ולא אהי' כאשר ילך בטח כי לא יראה ברע. ויחשוב כי הדרך הוא שהי' בטוח ולא ה' פעל כל זאת. שע"כ לא יודה את ה' כאשר אשר ראה רעה וניצול. כי אדרבא רני פלט. שהוא רננות של פליטה אהי' מסובב סלה. כי אכיר כי יותר אני חייב לרנן מאשר נצטער והצילו ה':

10ונחזור אל ענין המאמר ואומר כי הן זאת כונת רב באומרו ד' צריכין להודות יורדי הים כו'. כלו' אחר שהוא מיורדי הים. וכן הולכי מדברות עם שלא ראו רעה. וכן חולה שנתרפא עם שלא הגיע עד שערי מות. וכן מי שהיה חבוש ויצא עם שלא היה מאסירי עני וברזל. וש"ת מאן מוכח שכן הוא. ע"כ שאל בכל א' מהם מנלן. כלו' שאדרבא מלשון המקרא יורה שא"צ להודות רק באשר נסתכו. ע"כ בא ודקדק מהכתובים כי כן הוא. וע"כ מיורדי הים התחיל. כי משם עיקר הראיה ויגיד על רעיו. וגם אח"כ עוד ישוב וידקדק בכל א' וא' ממקומו צד הוכחה עם שלא תגדל כראשונה. שע"כ הקדימה עם היותה אחרונה. וז"א יורדי הים מנלן דכתיב יורדי הים וכו'. והוא כי הוקשה לו בכתוב: (א) כי אם אין חיוב ההודאה רק אשר עמדה עליו רוח סערה ויעלו שמים ירדו תהומות וכו'. למה אחר אומרו ויזבחו זבחי תודה ויספרו מעשיו ברנה לא אמר יורדי הים באניות ויאמר ויעמד רוח סערה וכו'. ולא יפסיק בנתים באומרו המה ראו מעשה ה' וכו' אחר התודה שהזכיר. ומה שאומר אח"כ יודו לה' חסדו אינו אלא על הניצול מן הסערה. ועוד (ב) שאחר אומרו יעלו שמים ירדו תהומות שהוא סכנת מות פן תהומות יכסום ירדו במצולות. מה בא להוסיף על צרה זו באמרו יחוגו וינועו כשכור שהיא צרה שאין בה סכנה. ומה זאת בערך הקודמת שתהיה תוספת עליה. (ג) אומרו ויצעקו וכו' וממצוקותיהם יוציאם. מה ענין יתרון הוי"ו פה משא"כ בשלשה פעמים שנאמרה תיבה זו למעלה. (ד) אומרו וישמחו כי ישתוקו מי לא ידע שישמחו כי ישתוקו. (ה) וזהו כוללת גם בקודמים. אומרו חסדו ונפלאותיו ומהראוי יאמר יודו לה' נפלאותיו לבני אדם. ועל הכל קושיא א' תביאנו אל הענין. הלא היא כאשר בכל שלשת הדברים הנאמרים למעלה. לא הזכיר ההודאה רק אחר סיפור הצלה מהצרה. ובזה נאמרה ההודאה פנים ואחור. שטרם יזכיר הענין הקדים ואמר ויזבחו זבחי תודה ויספרו וכו' שהיא ההודאה וסיפור הנפלאות. ואחר סיפור הנה חוזר ואומר יודו לה' חסדו וכו'. ולא עוד שיותר הגזים ההודאה בתחלה מבסוף. כי בסוף אינו אומר רק יודו לה' חסדו וכו'. ובתחלה הגזים יותר ואמר ויזבחו זבחי תודה ויספרו מעשיו ברנה. אך אין זה כ"א מאמרנו ע"פ אתה סתר לי וכו'. שהוא כי יותר עלינו לשבח לאדון הכל בנס נסתר שהצילנו בלי ראות פני אויבינו מהנעשה בפניהם. וזה ענין הכתובים לפי דעת רב הנה ראוי כי יזבחו זבחי תודה ויספרו מעשיו ברנה. שהוא יותר מענין יודו לה' חסדו כאשר יורדי הים באניות עושי מלאכה וכו'. המה ראו מעשה ה' וכו' שנותן בים דרך ובמים עזים נתיבה ומצליח דרכם בלי צער. כי בזה יש להחזיק לו ית' טובה כפולה. אך כאשר ויאמר ויעמד רוח סערה יעלו שמים וכו' שהיא צרה גדולה. וכן אם הצרה היא שיחוגו וינועו כשכור וכו'. והוצרכו לצעוק אל ה' בצר להם. היא צרת הסערה אז צרת וממצוקותיהם שיחוגו וינועו שיוציאם. ועל סערת הים אמר יקם סערה לדממה וכו'. ועל מצוקותיהם שיחוגו וינועו אמר וישמחו כי ישתוקו. אז בשני הסוגים האלה שזעקו בצרתם. ראוי יודו לה' חסדו על המצוקות. ועל הסערה שהקים לדממה אמר ונפלאותיו לבני אדם:

11ושיעור הענין. הנה ראוי להפליג בדבר. ולא בלבד בהודאה בפה. כי גם יזבחו זבחי תודה וגם יספרו מעשיו ברנה ושירה. ולא מציאות הודאה לבדו. יורדי הים באניות וכו' המה ראו מעשה ה' וכו'. שלא היצר להם ולא הוצרכו לזעוק מצרה. גם לא הוצרכו לראות נפלאות שהם שינוי הטבע. רק ראו מעשה ה' שנתן בים דרך וינחם לבטח ולא פחדו. כי בה יופלג חיוב ההודאה. אך אם ויאמר ויעמוד רוח סערה וכו' יעלו וכו' או שיחוגו וינועו וכו' והוצרכו לזעוק מצרה. ושינה הוא יתברך הטבע ויקם סערה לדממה וכו' אז גם שאין ההטבה כ"כ גדולה כבראשונה. עכ"ז ראוי וחיוב הוא שיודו לה' חסדו וכו'. ומכל שכן בדרך הראשון שלא ראו צרה:

12ובזה נתיישבו כל מה שהוקש' לו בכתוב ולמד מה שרצה ללמד כמדובר. ורמז ההכרחיות שכתבנו בלשונו. באומרו דכתיב יורדי הים וכו' המה ראו וכו'. רמז הקושי הא' שהזכרנו שהוקשה לו בכתוב. ובאומרו ויאמר ויעמד רוח סערה וכו' יעלו שמים וכו' ואומר יחוגו וינועו וכו'. רמז השנית שאחר אומרו הצרה הגדולה שהם לקוחי למות מביא צרת שכרות. אך יורה כי שתי חלוקות הן. וזה הוראה כי גם הראשונה גם היא בפ"ע. כי ג' המה. א' בלי צער. וה ב' סכנת מות. והג' צער שכרות. ובאומרו ואומר ויצעקו רמז השלישית. כי להיות שתי חלוקות. אומר בצר להם חוזר אל אומרו ויאמר ויעמד רוח סערה וכו' יעלו שמים וכו'. ואמרו וממוסרותיהם חוזר אל אמרו יחוגו וכו'. ובאומרו ואומר יקם סערה וכו' ואומר וישמחו וכו' רמז הד'. כי אומרו וישמחו חוזר אל מה שישתוקו מאשר היו כשכור. ובאומר ואומר יודו וכו' רמז החמישית. שיודו על שישתוקו. ממצוקותיהם שהצילם. ואומרו ונפלאותיו. והוא על שהקים סערה לדממה. להצילם צרת מה שעמדה רוח סערה וכו'. יעלו שמים וכו' שכ"ז ראיה שענין הכתובים הם חלוקות רבות. ומזה נלמד גם אל הראשונה. כי שלש חלוקות בדבר. שהראשונה היא אשר בשובה ונחת הצליחו את דרכם. והוא אשר רצה ללמוד כמדובר. ואחר שהביא ראיה מענין הכתובים. שעל יורדי הים שהיא עיקר הראיה. רצה להביא ג"כ ראיה מהשלשה אחרים. עם שאינם כ"כ כשל יורדי הים. ובראשון היחל ואמר הולכי מדברות מנלן. שגם משם קצת ראיה. מלבד מה שהוכיח על כלן מיורדי הים. ואמר דכתיב תעו וכו'. ועשה בחכמה במה שהשמיט פסוק רעבים גם צמאים. וכן במה שלא אמר ויצעקו וכו' וידריכם וכו'. כי אם סמך הכל אל פסוק וידריכם וכו'. לומר כי אין ההודאה תלויה על היותם רעבים וכו'. שגם שלא ירעבו צריכים להודות. וגם לא תעו במדבר. שהרי הכל נמשך אל פסוק וידריכם בדרך ישרה ללכת וכו'. לומר כי אחר שהדריכם בדרך ישרה יודו לה'. עם שלא תעו ולא רעבו ולא צמאו. ומה שאמר תעו וכו' ואמר רעבים וכו'. הוא לומר שע"י כן נתנו לב לצעוק אך בלעדי זה גם שלא צעקו אלא שמילא תשוקות הגעתם אל מחוז חפצם מספיק. וז"א אח"כ כי השביע נפש שוקקה וכו' שהוא שמילא תאות נפשם להגיעם אל מחוז חפצם. וזהו שתחלה אמר רעבים גם צמאים ולא ייחס הרעב אל נפשם ופה אמר נפש שוקקה. והוא כי ידבר על הגוף שע"כ התעוררו לצעוק. ואח"כ ידבר על תשוקת הנפש לבא אל מקום החפץ שיוכל שם לעבוד את ה'. הנה כי גם מכאן קצת ראיה מפסוק וידריכם כמדובר. ואח"כ הביא מחולה. שאמר מנלן גם שלא נאמר שלא יתחייב אם לא הגיע עד שערי מות. והביא ראיה דכתיב אוילים מדרך פשעם וכו'. והוא שדקדק אומרו ב' חלוקות. פשע. ועון. וגם או' כל אוכל תתעב נפשם ויגיעו וכו'. כי יאמר העיקר שהוא שהגיעו עד שערי מות. ובכלל הוא שכל אוכל תתעב נפשם. וכן באמרו ישלח דברו וירפאם היא די. ולא יאמר וימלט משחיתותם שבכלל הרפואה היא. אך הוא כי אשר יש בידו פשע עליו אמר אוילים מדרך פשעם. ויש אשר אין להם רק עונות ועליהם אמר ומעונותיהם יתענו. שהוא לימרק בחולייו. וע"ז דסליק מניה אמר כל אוכל תתעב נפשם שהוא דרך כל חולה. ועל אשר הם אוילים מדרך פשעם אמר ויגיעו עד שערי מות. והצד השוה שבהם הוא שבעלי הפשע יצעקו בצר להם. ואשר יתענו בחולי ואין בו סכנה ג"כ יצעקו ממצוקותיהם יצילם. ואז אל אשר היו מאריכין במירוק ישלח דברו וירפאם. ואשר היה ראוי למות והגיע עד שערי מות ימלט משחיתותם. ועל ה א' יודו וכו' ועל ה ב' ונפלאותיו וכו'. ואחר הכל הביא מחבוש שגם בו צד ראי'. ואמר מנלן דכתיב יושבי חשך וצלמות. כי לשתוק מחשך וצלמות ויאמר אסירי עני וברזל. אך הם שתי חלוקות. אחד שהם בחשך הסהר בלי עני וברזל ועליהם אמר יושבי חשך וצלמות. ועל השנית אמר אסירי עני וברזל על אשר לא היו רק בחשך בית הכלא אמר כי המרו וכו'. ועל אסירי עוני וברזל אמר ועצת עליון נאצו. ועל ה א' אמר ויכנע וכו' ועל ה ב' אמר כשלו וכו'. ועל ה א' אמר יוציאם מחשך וצלמות ועל ה ב' אמר ומוסרותיהם ינתק:

13כלל הדברים. כי גם אשר לא גדלה צרתו צריך להודות כמדובר. שעליהם כיון באומרו ד' צריכין להודות ועתה הוקשה לו אי אמרת בשלמא שלא היה צריך להודות אלא כשנעשה לו נס ניחא. שתהיה הברכה ברוך שעשה לי נס במקום פלוני. אבל השתא כדקאמרת. שיורדי הים או הולכי מדברות והלכו בשובה ונחת אין שטן ואין פגע רע. וכן חולה שלא הגיע לסכנת מות וחבוש גם בלי כבלי ברזל צריך להודות. א"כ מאי מברך. כלו' שאם יאמר שעשה לו נס. אינו נס כי באותו המדבר היה בעת ההוא בטוח מלעבור שם לסטים לאיזו סבה. וכן יורדי הים. היה זמן שרב ולא היתה סערה בים וחופשי משוט הוליכו הספינה. וכן החולה אולי החולי מתחלה לא היה מן השמים רק הקצבה ההיא ולא יותר וכן בחבוש ואיך יאמר שעשה לי נס. לזה השיב ר"י ואמר ברוך גומל חסדים טובים. כי זה יצדק גם באשר לא ראה צרה. כי מודה את ה' שלא הזכיר לו עון בעת מן העתות ההם המוכנות לקטרג השטן בהם שע"כ יצא בשלום. הנה כי ר"י הוסיף על דברי רב נוסח הברכה. ובא אביי והוסיף שעור הצבור שמודים בפניהם. ואמר וצריך לאודויי קמי עשרה. ובא מ"ז והוסיף ואמר ותרין מנייהו רבנ שנא' ובמושב זקנים יהללוהו. והנה ראה ר"א כי הנה מה שלא אמרו אביי ומ"ז שצריך יהיו עשרה בני אדם ושנים חכמים שהם י"ב. אלא אמר ותרין מנייהו רבנן. נראה שאין דעתם שאומרו ובמושב זקנים הוא דבר בפ"ע. אלא נכלל בקהל עם שהזכיר. והטעם הוא שאם הוא שצריך קהל עם וגם שני זקנים הנ"ל וירוממוהו ויהללוהו בקהל עם. שתואר רוממות יחשב בקהל עם. ועוד יתוסף תואר הלול. אם יהיה במושב זקנים. כלו' וע"כ טוב להודות באופן יהיו שני התוארים יחד. והנה לפי דרך זה. כך אפשר לומר שיתוסף תואר הלול. בתוס' ב' זקנים על הי' כמו בהיות הב' זקנים מכללם. ועכ"ז בחרת לפרש שיהיו מכללם. א"כ אתה אומר שפירוש הכתוב הוא וירוממוהו בקהל עם שהוא תואר רוממות. ואם הקהל אינו עם כ"א מושב של זקנים אז יעלה אל תואר הלול. והשיב מי כתיב בקהל זקנים. לומר שא"כ הל"ל וירוממוהו בקהל עם ובקהל זקנים. אלא ממאי דשני ולא אמר אלא ובמושב. נראה דלאו עשרה נינהו. וכריך ואימא עשרה שאר עמא ותרי רבנן. כלו' כיון דאין חוזר אומרו ובמושב אל הקודם לגמרי. לומר ואם הקהל שהם י'. אינן שאר עמא אלא זקנים. כ"א שאינו חוזר רק אל שנים מהם. א"כ טוב הוא לומר שאינו חוזר כלל אל הקודם אלא שמוסיף על י' עוד שני זקנים:

14או בדרך אחרת מעין זה. כי מ"ז הוקשה לו על אביי. למה לא אמר קמי י"ב עשרה משאר עמא ושני זקנים ע"כ אמר ותרין מנייהו רבנן כלומר כי תמיד העשרה במקומן. והנה רב אשי אמר אם אקשה לומר דלמא עשרה משאר עמא ושני זקנים. ישובו לי שא"כ הל"ל וירוממוהו ויהללוהו בקהל עם ובמושב זקנים. אבל השתא דקאמר רוממות בעם והלול בזקנים יראה שאין הפרש בין הקודם אל אומר ובמושב זקנים אלא מרוממות להלול. שנתוסף הלול ע"י הזקנים על הרוממות אך הסך אחד הוא. ע"כ הקשה ואימא כולהו רבנן. כלומר אחר שדעתך שאומרו ובמושב זקנים הוא פי' אל הקודם אימא שהוא לגמרי וירוממוהו בקהל עם. כלו' רוממות יחשב. אך ובמושב זקנים ראוי יהיה הקהל הנזכר. ולא עם כדי שיחשב להלול. וזהו יהללוהו. לז"א א"כ מה צורך ללמד ההפרש שבין זה לזה. ולא אמר מיד החיוב. וזהו מי כתיב בקהל זקנים. ואז חזר והקשה לו. אחר שאין אומרו ובמושב זקנים נכלל לגמרי בקודם. א"כ ואימא שהוא בפני עצמו עשרה שאר עמא ותרתי רבנן. אבל דעת אביי ומ"ז שאינו דבר בפני עצמו. מדלא כתיב וירוממוהו ויהללוהו בקהל עם ובמושב זקנים כמדובר: