תורת משה - אלשיך, ויקרא ז:כט

1דבר אל בני ישראל לאמר המקריב וכו' . ידיו תביאנה כו'. ראוי לשום לב. (א) אל אומרו לאמר פעם שנית. (ב) אומרו המקריב את זבח שלמיו יביא את קרבנו לה' מזבח שלמיו. מי לא ידע כי המקריב את זבח שלמיו שיביא את קרבנו לה' מזבח שלמיו. כי הוא הדבר בעצמו. (ג) שאחר אומרו יביא את קרבנו. חזר ואמר ידיו תביאנה וכו': (ד) אומרו ידיו תביאנה את אשי ה'. שהראוי יאמר אל אשי ה'. שהראוי כי אין הבעלים מביאין אותו (עד) האש. כ"א הכהן המקריב אותו על המזבח. וע"פ דרכנו נשית לב אל ענין אומרו את החלב על החזה. ואיך בתנופה היה מתהפך שהיה החזה למעלה והחלב למטה. ואח"כ בהקטרה היה חוזר לראשיתו להיות החלב למעלה:

2אמנם יאמר. במה שידענו כי דבור הוא לשון קושי. ואמירה לשון חיבה. ובזה יאמר דבר אל בני ישראל דבור של קושי. כדי לאמר אח"כ אמירה של חיבה. וז"א דבר אל בנ"י דבר של קושי. כדי לאמר מה שמתייחס אל אמירה. והקושי' הוא לדבר אליהם המקריב את זבח שלמיו לה'. והוא מה שכתבנו בפ' הקודמת. כי מה האדם שיביא דורון לה'. אך אם היה אפשר יתייחס אל דבר ראוי הוא כי את נפשו ישח כעקידת יצחק. וכמאמרנו ע"פ (תהילים כ״ה:א׳) אליך ה' נפשי אשא לומר שאני דוד בו"ד. והדורון הוא אליך ה' ע"כ נפשי אשא. כי אין ראוי לה' מאתי כ"א נפשי. ואשאנה משאת ודורון לפניו. ומה גם בענין הכתובים האלו. שעל שלמים ידבר. שהוא כדורון של שלום. ועירוב דעת שבין שני רעים אהובים ומי זה יערב לבו לעשות הן ממנו אל קונו ית'. וזהו רמז הקושי באומרו המקריב וכו'. ומה גם בטעם שני גרישין על מלת המקריב. כלו' המקריב שהוא בו"ד. שמגביה ערכו להביא זבח שלמיו. שהוא לתת זבח בהמת שלמים. כאלו מעורב דעתו עמו. כשוים. והם שלמיו שלו שב"ו הוא לה' אלהי האלהים. כלו' ומי יערב אל לבו לכך. וזהו הקושי. אך התיקון והיא האמירה. היא יביא את קרבנו וכו'. והוא כי זולת הזבח יביא את קרבנו לה'. ממה שאינו זבח ממש. והוא כי יביא את עצמו קרבן לה' כי יעלה על לבו שאת נפשו הוא נושא קרבן לה'. ואיך יהיה מביא את קרבנו זה. הלא מזבח שלמיו. והוא כי מזבח שלמיו יראה כל הנעשה בזבח השלמים. כי אליו יאתה להעשות. כי כזבוח את השה היה ראוי לזבוח אותו. כי אליו ית' נפשו ישא. וכן בהפשט ונתוח וקבלת הדם. והולכה וזריקה. והקטרה ככל אשר יעשה לשה. ובזה יעלה עליו הוא ית' כאלו את עצמו הוא מקריב. ולא ישמש הזבח רק על מה שהיה ראוי להעשות בו. ואז יקבל הוא ית' את זבח שלמיו תמורתו. כאילו של יצחק והיה הוא ותמורתו יהיה קדש. וזהו יביא את קרבנו לה' מזבח שלמיו מאשר יראה שיעשו בזבחו. יהיה כמביא את עצמו לקרבן. כי יעלה על לבו כי ככה היה ראוי ליעשות בו ומקבל עליו. כי לו חפץ ה' לעשות לו כן כאשר צוה שיעשה לבקרו. היה מקבל בסבר פנים יפות. וזהו אומרו מזבח שלמיו כי מהזבח נמשך לו הביא את עצמו לקרבו. כמדובר. וא' ע"י עשותו כך אמור הוא ית'. כי מעלה עליו כאלו האש מן השמים ידיו של זה הן המביאות אותם מן השמים על טוב כונתו להיות על רצון מזבחו ית'. שאל"כ אין הקרבת הבהמה מצד עצמה ראוי אל הכבוד ההוא. לבא אש מן השמים לאכול אותה. אך בהיות הכונה על עצמו ממש ע"י כן מעלה עליו הכתוב כאלו בהמתו הוא תמורתו. כאלו הוא על המזבח בעצמו אז נאותה אליה אש מן השמים. וזהו ידיו תביאנה את אשי ה'. ולא אמר אל אשי כאשר הערנו:

3ויהיה רמז החלב והחזה והתנופה. ושינוי הסדר של חזה וחלב. כי הנה החזה רמז אל הלב. והחלב רמז אל כח יצה"ר המטמטם את הלב. כענין (תהילים י״ז:י׳) חלבמו סגרו. וזה ירמוז כי מתחלה בבואו ליטהר ולשוב עד ה' ע"י הרהוריו בקרבנו. עודנו החלב מחזיק בו לטמטמו בצד מה. אם יוכל. ע"כ צוה ית' זכר לדבר לשים את החלב על החזה. כי עוד האיש בחלב על הלב לטמטמו. אך ע"י כל מעשה הקרבן. ומחשבת כונתו אשר כתבנו. מצטרפת ידו עם יד הכהן המקריב. שלוחו של מקום. ומתקדש הלב שדוגמתו החזה. ומכניע את החלב בל יעצר כח להכשיל את הלב. וע"כ ניתן אז החלב למטה מהחזה בתנופה. הכיר כי ששה רוחות כי זה כל העולם. הכל מאתו ית'. ואלה ילכו מרוחו. כי ע"כ יאות אליו ית'. יכרעו וישתחוו ויכנעו לפניו. ומאז שקדש את הלב והכריח את הכח המטמטמו להיות גם הוא לה'. מאז נתקדש גם הוא לאלהינו. ויעלה כי גם הוא יעבוד את ה'. ויהיה מוקטר מוגש לה'. על המזבח להקטיר. וכמאמרם ז"ל על פסוק ומצאת את לבבו נאמן לפניך. כי גם יצרו הרע של אברהם. מצא יתב' נאמן לפניו. והוא מאומרו לבבו ולא נאמר לבו: