בית יוסף, חושן משפט תכה:ד

1(ה) וכן הרודף אחר כל אחת מהעריות לאנסה בין חייבי מיתות בית דין בין חייבי כריתות או הרודף אחר הזכור יכול להצילו בנפשו ומצוה להרגו כדי להצילו. משנה וברייתא בסוף פרק בן סורר ומורה (עג.):

2ומ"ש אבל הרודף אחר בהמה לרבעה או לעבור על אחת מכל מצות האמורות בתורה אפילו לחלל שבת או לעבוד עבודה זרה אינו נהרג אלא בבית דין ובהתראה ועדים. שם במשנה ופירש רש"י משום דלא ניתן להצילו בנפשו אלא מדבר שהוא ערוה ויש בה קלון ופגם לנרדף כגון זכור ונערה מאורסה ומיהו רוצח בהדיא כתיב ביה:

3וכל הנהרגים דוקא קודם שיעשו העבירה אבל אם כבר עשו אותה אין רשאין להרגו. ברייתא שם ופירש רש"י משום דהא אפגימה לה וקרא אפגימה קפיד:

4ומ"ש אפילו לא גמרה רק שהערה בה. כ"כ הרמב"ם ז"ל בפ"א מהלכות רוצח (הי"ב). ונראה שהטעם משום דהא אפגימה לה:

5(א) ומ"ש ואם אמרה היא הניחוהו אל תהרגוהו אין שומעין לה. שם בברייתא רבי יהודה אומר אף האומרת הניחו לו שלא יהרגנה אין מצילין אותה בנפשו. ובגמרא (שם:) במאי קמפלגי אמר רבא במקפדת על פגמה ומניחתו שלא יהרגנה רבנן סברי אפיגמא קפיד רחמנא והרי מקפדת על פיגמה ורבי יהודה האי דאמר רחמנא קטליה משום דמסרה נפשה הא לא מסרה נפשה לקטלא. וידוע דהלכה כתנא קמא. ומשמע דטעמא דאמרה הניחו לו שלא יהרגנה דמקפדת על פגמה אלא דלא מסרה נפשה לקטלא אבל אם אומרת הניחוהו ואל תהרגוהו אין מצילין אותה בנפשו שהרי אינה מקפדת על פגמה. ולפי זה מה שכתוב בספרי רבינו ואם אמרה הניחוהו ואל תהרגוהו אין שומעין לה טעות סופר הוא ומיהו איפשר לקיים גירסא זו דה"נ מקפדת על פגמה היא אלא שאינה רוצה שיהרג על ידה: