ברכת אשר על התורה, שמות כא:א

1רש"י ד"ה ואלה המשפטים, ...לומר לך שתשים סנהדרין אצל המקדש. ע"כ. ומסתבר שאין הכוונה רק לקירבה הפיזית שראויה לשני מוסדות חשובים אלה, אלא גם לאי־הפרדה בין שפיטה בדברים שבין אדם למקום ודברים שבין אדם לחבירו. (פ' משפטים תשנ"ז, גני־טל, בשיחה עם הרב גבי קדוש שי')

2בעל הטורים: המשפטים, נוטריקון - הדיין מצווה שיעשה פשרה טרם יעשה משפט. ע"כ. אמנם הכלל הזה מבוסס על דברי רבי יהושע בן קרחה (סנהדרין ו ע"ב): מצוה לבצוע, שנאמר: "אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם" (זכריה ח, טז). והלא במקום שיש משפט - אין שלום, ובמקום שיש שלום - אין משפט. אלא איזהו משפט שיש בו שלום - הוי אומר: זה ביצוע. ע"כ. אך יש להרהר בדבר, כי הנה כל פשרה חוטאה לצדק, ולכאורה עדיף לשאוף לעשיית צדק מאשר לפתור בעיות. (פ' משפטים תשנ"ט) בשאלה זו נחלקו שם בגמרא רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי ורבי יהושע בן קרחה, ועל יסוד מחלוקתם עמד הרב משה צבי נריה זצ"ל במאמרו "משפט הפשרה" (ספר יובל להגאון רבי יוסף דוב סולוביצ'יק עמ' שנח), וזו לשונו: רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי מסתמך על משה רבנו ע"ה, שקבע "יקוב הדין את ההר", והיינו שבית־דין הוא מוסד משפטי, שעיקר תפקידו הוא ראשית כל לדון ולשפוט על־פי דין־תורה, להמשיך ולקבוע נורמות משפטיות ולהציב גבולות של צדק ויושר. וגם אם אינן משיגות את השלום המלא בין שני בעלי הדין ברגע זה, הרי בסופו של דבר הן "מרבות שלום בעולם", הואיל והן מחנכות את הציבור בדרכי הנועם של התורה ונתיבות האמת שלה ההופכות לדרך רבים, והן הן המשליטות בסופו של דבר שלום רב בעולם...

3לא כן דעת רבי יהושע בן קרחה דסבירא ליה מצוה לבצוע ... ברור לנו שמשפטי התורה קובעים נורמות, והם המכוונים את יחסי־הבריות לעתיד לבא, ברם עתה, בשעת־חימום, כשבאו בעלי־דין למשפט והיחסים בין הצדדים המתדיינים מאוד מתוחים, נראה לרבי יהושע בן קרחה כי באותה שעה חובת הבאת השלום בין היריבים קודמת לחובת קביעת הנורמה המשפטית, וסבור הוא שחובה קרובה זו לגבי הפרט קודמת לחובה הרחוקה כלפי הכלל , והואיל וידוע לנו שבדיני ממונות, רוב היוצאים חייבים בדינם אינם נוטים בלבם לקבל את הדין, שכן "אין אדם רואה חובה לעצמו" (שבת קיט ע"א) וסוברים הם שהדיין טעה ולא ירד לעומק הענין, הנה אם הדיין יעמוד דווקא על שורת־הדין, אמנם יביא הדיין בפסק־ההלכה שלו אמת לעולם, אבל השלום ממנו והלאה, ולפיכך עליו להעדיף את השלום ולהקדימו לאמיתה של תורה, ומצוה עליו להוציא משפט של פשרה שמביא לידי שלום "ומשפט שלום שפטו בשעריכם". החובה הדחופה אז היא להביא את שני הצדדים לרגיעה, להשלמה, ועל כן הפשרה קודמת, ומצוה לבצוע. (ראה שם עוד)

4רש"י ד"ה לפניהם, ולא לפני גויים... שהמביא דיני ישראל לפני גויים מחלל את השם ומיקר שם האלילים להשביחם וכו' (גיטין פח ע"ב). הביטוי "ערכאות שלהם" נכנס לשפה היומיומית, והשאלה היא, מה דין בית המשפט הישראלי בהקשר זה. מצד אחד ודאי שאין כאן משום עבודה־זרה והחשבתה, אך מאידך גיסא גם אין שם כל כך דין תורה, וממילא יש בהבאת דברים לפניו משום חילול השם ח"ו. (פ' משפטים תשמ"ט, תשנ"ז) בענין זה כתב הרב אליעזר מלמד שי' בספר פניני הלכה (בענייני העם והארץ עמ' 136): האמת צריכה להאמר, גם בתי המשפט שבמדינת ישראל נחשבים כ"ערכאות של גויים", הואיל ושיטת המשפט שלהם אינה על־פי תורת ישראל. וגם עליהם חלים דברי הרמב"ם (הלכות סנהדרין כו, ז): "כל הדן בדייני נוכרים ובערכאות שלהן, אף־על־פי שהיו דיניהם כדיני ישראל, הרי זה רשע וכאילו חרף וגדף והרים יד בתורת משה רבנו". ואף ש"דינא דמלכותא דינא", כלומר מותר לשלטון המקובל לחוקק חוקים ולתקן תקנות, ואף בתי הדין הרבניים בבואם לפסוק הלכה צריכים להתחשב בחוקים אלו כמחייבים, מכל מקום ברור שאין לשום מלכות או שלטון תוקף לבטל באופן גורף את המצוה לדון בפני דייני ישראל בדין תורה. לפיכך כל סיכסוך צריך להתברר בפני דיינים שדנים על־פי התורה.

5גם כאשר הנתבע מסרב להישפט בפני בית־דין כשר, עדיין נשאר איסור לילך ל"ערכאות" בתוקפו, עד אשר יבוא התובע לפני בית־דין או רב שעוסק בדיני ממונות, והם יתנו לו רשות לילך ל"ערכאות" כדי להציל ממונו (רמב"ם שם, ועיין בדברי הרב עזרא בצרי בספרו דיני ממונות ח"א שער י פרק ה, ובמאמרו של הרב יעקב אריאל "המשפט במדינת ישראל ואיסור ערכאות", תחומין ח"א עמ' 319).