ברכת אשר על התורה, שמות כה:א

1עוד לפני כעשר שנים עוררתי באגף החינוך הדתי את השאלה, מדוע משקיעים תעצומות רבות כל כך בלימוד המשכן וכליו בבית־הספר, והרי חלק גדול מפרשיות אלה אינו לדורות, ואין ביניהם ובין בית־המקדש שיבנה במהרה הרבה. אילו חָבְרוּ ללימוד זה לפחות לימוד איזה מידות טובות, כי אז היה ללימוד זה גוון מעשי יותר, והעיקר - תשתקף בו יותר התקוה לבנין הבית מחדש. אמנם נתמנתה ועדה לעניין זה, אך כמו במקרים רבים אחרים - לא יצא מזה כלום. (פ' תצוה תשמ"ז) לשאלה זו נדרש רבנו בחיי להלן (לח, ט), והשיב: ודע כי הספור בענין המשכן וכליו, והחקירה בתכונת צורותיו ומובאיו ושעור ארכן ורחבן וקומתן, אף־על־פי שאין בית המקדש קיים מצוה גדולה היא, עד שמים יגיע שכרה, ותורה היא וללמוד אנו צריכין, וכן הזכירו רז"ל בענין הקרבנות: כי כל המתעסק בלמוד פרשיות אלו, וישא ויתן בלבו עניניהן, כאילו הקריב הקרבן עצמו. הוא שאמרו (מנחות ק ע"ב): כל העוסק בפרשת עולה כאילו הקריב עולה, בפרשת חטאת כאילו הקריב חטאת, וכן כולם. הא למדת מזה על הספור בפיו בלבד ששכרו אִתו ופעולותיו לפניו כאילו עשה המעשה והקריב קרבן על המזבח, והוא הדין בספור עניני המשכן והמקדש, שיש לנו זכות עצומה ועקב רב כאשר נהגה בהם ונשתדל להבין פשוטם ונגליהם, על אחת כמה וכמה אם נזכה להשיג תוכם להשכיל אחד מרמזיהם. והוא שהזכיר דוד על הענין הזה - על הנסתר והנגלה: "סבו ציון והקיפוה ספרו מגדליה, שיתו לבכם לחילה פסגו ארמנותיה למען תספרו לדור אחרון" (תהלים מח, יג-יד), ובזכות הסבוב וההקף בנגלה ובנסתר ישיב שכינתו לתוכו, שנאמר: "כי זה אלהים אלהינו עולם ועד הוא ינהגנו על מות" (שם, טו). ע"כ. ומעין זה אצל ר"י אברבנאל (בסוף דבריו לפרשת תרומה) וכן אצל בעל "עקידת יצחק" (פ' תצוה שער אחד וחמשים). וראה גם דברי האדמו"ר מסלונים, רבי שלום נח ברזובסקי בספרו "נתיבות שלום" (ריש פרשתנו עמ' קפט).

2באשר ללמוד מידות טובות מן המשכן כתב המלבי"ם על הפסוק "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (כה, ח): ...וציוה "וכן תעשו", שכל אחד יבנה לו מקדש בחדרי לבבו, כי יכין את עצמו להיות מקדש לה' ומעון לשכינת עוזו. כמו שאמר ה' לדוד (שמואל ב' ז, יא) "והגיד לך ה' כי בית יעשה לך ה'", רצונו לומר שאתה בעצמך תהיה בית לה' וכו'.

3לרעיון זה של בנין המשכן בלב האדם מוקדש השיר "בלבבי משכן אבנה" אותו ערך הרב יצחק הוטנר זצ"ל בעל "פחד יצחק", ואלו מלות השיר: "בלבבי משכן אבנה להדר כבודו, ובמשכן מזבח אשים לקרני הודו. ולנר תמיד אקח לי את אש העקדה, ולקרבן אקריב לו את נפשי - את נפשי היחידה". מקורו של השיר ב"ספר חרדים" של רבי אליעזר אזכרי, המקובל והפייטן שחי בצפת לפני קרוב לחמש מאות שנה. שם בפרק ז ישנו שיר הנקרא "שיר ידידות" המסודר על סדר "אלפא ביתא", ובאותיות ב' ו־ה' נאמר שם: "בתוך לבבי משכן אבנה לזיוו, קרבן אקריב לו - נפשי היחידה. החלב והדם שלי אקריבה - על מזבחו ועבוד עבודה". (ראה "מעט מן האור" של הרב חנן פורת, ספר שמות עמ' 299)

4לכבוד בר המצוה של עמנואל שי' ולאחר מכן של נחמיה שי' אספתי מעט מן המידות הטובות הנלמדות מפרשתנו:

5דרך ארץ (א): "ושכנתי בתוכם" (כה, ח), תניא, רבי טרפון אומר, גדולה מלאכה שאף הקב"ה לא השרה שכינתו על ישראל עד שעשו מלאכה, שנאמר: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". (אבות דרבי נתן יא)

6דרך ארץ (ב): "ועשו ארון" (כה, י), רבי יוחנן רמי, כתיב (דברים י, א) "ועשית לך ארון עץ" וכתיב "ועשו ארון", מכאן לתלמיד חכם, שבני עירו מצווין לעשות מלאכתו (יומא עב ע"ב). ואולי מן הראוי להוסיף כאן מדברי המדרש (שמות רבה לו, ג) "מפני מה בכל הכלים כתיב ועשית, ובארון כתיב ועשו ארון? אמר רבי יהודה אמר רבי שלום, אמר לו הקב"ה: יבואו הכל ויעסקו בארון, כדי שיזכו כולם בתורה.

7לאמור - אין התורה רכוש היחיד, אבל היא רכוש־הרבים. ובצורה בוטה עוד יותר נאמר דבר זה בתנחומא (פ' ויקהל ח): ...אלא שציוה הקב"ה לעשותו לכל ישראל, שלא יהא לאחד מהם פתחון פה על חבירו לומר, שאני נתתי הרבה בארון, לפיכך אני לומד הרבה ואני יש לי בו יותר ממך, ואתה לא נתת בארון כלום אלא מעט, לפיכך אין לך חלק בתורה וכו'. ולא בכדי כתב הרמב"ם (הלכות תלמוד תורה ג, א): כתר תורה הרי מונח ועומד ומוכן לכל.

8הרבה פעמים הזכרתי את הרהורי באשר לתלמיד חכם מיהו, והזכרתי את המשנה במסכת סוכה (ב, א), שם אומר רבן גמליאל על עבדו טבי: "ראיתם עבדי טבי שהוא תלמיד חכם, ויודע שעבדים פטורין מן הסוכה", ולעומת זאת את דברי תוספות במסכת סוטה (כא ע"א): "סתם תלמיד חכם תורתו אומנותו ועוסק בה תמיד ואינו הולך ד' אמות בלא תורה".

9עכשיו התקדמתי קצת, שכן מצאתי סימן לתלמיד חכם, לא מבחינת ידיעותיו אלא מבחינת אופיו, כי כך אומר רבא בהמשך הגמרא (יומא שם): תלמיד חכם שאין תוכו כברו - אינו תלמיד חכם. והנה הראה לי רפאל שי' דין ודברים בהגדרתו של תלמיד חכם ואם יש דין תלמיד חכם בדורנו, בספר "מקראי קודש" על הלכות חנוכה של הרב משה הררי (עמ' ח-יא, מהדורה שלישית תש"ס). לאחר שדן שם המחבר אם בכלל יש דין תלמיד חכם בימינו (לעניין הספדו בפניו בימי חנוכה), מסכם ואומר: ובאמת שאף הגדרת תלמיד חכם אינה פשוטה - בגמרא מסכת שבת (קיד ע"א) איתא: אמר רבי יוחנן: איזהו תלמיד חכם שמחזירין לו אבדה בטביעות העין? זה המקפיד על חלוקו להופכו. ועוד איתא שם: אמר רבי יוחנן: איזהו תלמיד חכם שממנין אותו פרנס על הציבור? זה ששואלין אותו דבר הלכה בכל מקום ואומר, ואפילו במסכת כלה (ושם בהמשך הגמרא: אם יודע בחדא מסכתא - הוי פרנס באתריה, ואי בכוליה, תנויה בריש מתיבתא). וראה בקדושין (מט ע"ב), שאמרו שם: על מנת שאני תלמיד - כל ששואלין אותו בכל מקום דבר אחד בלימודו ואומרו ואפילו במסכתא דכלה (ובתוספות שם גרסו: על מנת שאני תלמיד חכם וכו'). ובגמרא תענית (י ע"ב) אמרו: יחיד - כל שראוי למנותו פרנס על הציבור, תלמיד - כל ששואלים אותו דבר הלכה בלמודו ואומר ואפילו במסכת דכלה (וראה תוספות שם ד"ה איזהו ותוספות בשבת ד"ה ואפילו), ועוד אמרו במסכת שבת שם: ואמר רבי יוחנן: איזהו תלמיד חכם שבני עירו מצווין לעשות לו מלאכתו - זה שמניח חפצו ועוסק בחפצי שמים. נמצאנו למדים שגדר תלמיד חכם משתנה לפי הצורך והענין. ומכל מקום לענין הספד פסקו האחרונים כמו שכתב המשנה ברורה (תקמ"ז סקי"ב), ששואלין אותו דבר הלכה בכל מקום ואומר, ואפילו אינו יודע לישא וליתן בה. עיי"ש. והנה נזכרתי בסיפור שהיו מספרים על האי סבא קדישא ה"חפץ חיים" זצ"ל, שנשאל - מיהו תלמיד חכם? וכדרכו, המשיל משל וענה: הלומד ולא זה היודע ללמוד. והראיה מן הגנב. כי מי נקרא גנב, היודע לגנוב או הגונב?!

10דרך ארץ (ג): עוד עניין שבדרך ארץ שרש"י מביאו מברייתא דמ"ט מידות שאבדה לנו: "יהיה סרוח על צדי המשכן מזה ומזה לכסותו" (כו, יג) - מכאן אתה לומד דרך ארץ שיהא אדם חס על היפה. ע"כ. והכוונה לומר שיכסו יריעות האהל את יריעות המשכן (שהרי ג' או ד' כיסויים היו לו למשכן). והלימוד הוא מן המילים המיותרות "יהיה סרוח", שהרי כל יודע חשבון פשוט יכול לחשב שכך יהיה. כך אצל מפרשי רש"י.

11אך יש כאן מקום להרהר - כל יופין של יריעות המשכן נראה רק בתקרת המשכן, שהרי בחוץ, מה שעל הקרשים, כוסה על ידי יריעות האהל.

12ויותר מזה אפשר לשאול על ציפוי הבריחים בזהב - "וצפית את הבריחם זהב" (כו, כט), ומעשה אומנות מסובך זה לא נראה אלא לעיני בני קהת כאשר הקימו או פרקו את המשכן, שכן גם הוא כוּסה.

13ודומה שמכאן קשה על רבנו תם שאומר (מנחות לב ע"ב, תוספות ד"ה הא), שדבר המסותר מן העין אינו צריך הידור - "ספר תורה בעי שרטוט משום 'זה אלי ואנוהו', אבל תפילין דמכוסין בעור, לא בעו שרטוט, דלא שייך בהו נוי".

14ואכן, התיחסותם של חכמינו לעניין האסתטיקה שלא בקשר לחפצי קודש היא מאוד מצומצמת, ויפים הם דברי רש"י (דברים יד, א) בפירושו לאיסור לא תתגודדו - לפי שאתם בניו של הקב"ה, ואתם ראויים להיות נאים ולא גדודים ומקורחים. (פ' תרומה תשנ"ח, בר מצוה של עמנואל שי', ובתשנ"ט, בר מצוה של נחמיה שי') הערת נתנאל שי': לעניין כיסוי היופי במשכן, ניתן לומר כי זהו ההבדל בין הידור של בני האדם לבין משכן ה'. במצוות שמטרתן לצוות־ לקשר בינינו לבין הקב"ה, ישנו הידור שמכוון גם אלינו ואולי בעיקר אלינו, ולכן רק דברים הגלויים לעין צריכים הידור. אבל בבית ה', שאין נסתר מלפניו, יש משמעות עמוקה גם ליופי שנסתר מעינינו וגלוי לפניו. אנו מראים את חיבתנו לקב"ה בהידור, דווקא בדברים שוודאי לא מכוונים אלינו. הערת הגר"א נבנצל שליט"א: הבריחים ראום המפרקים והמקימים, אבל פרשיות התפילין אינן נראות כלל.

15פרשת תרומה מוקדשת, מתחילתה ועד סופה, לציווי האלהי על עשיית המשכן וכליו. בראש הפרשה (כה, א-ט) בא ציווי כללי על לקיחת תרומה ועל עשיית המשכן בכללו. לאחר מכן (כה, י - כו, לז) בא הציווי על עשיית כלֵי האהל (הארון, השולחן והמנורה. והנה נפקד מקומו של מזבח הקטורת, שלמרות עמידתו בתוך האהל נדחה הציווי עליו לסיומה של פרשת תצוה - ריש פרק ל) ועל עשיית האהל עצמו (תחילה כיסויי המשכן, כלומר היריעות למיניהן, ורק לאחר מכן הקירות - הקרשים, ולבסוף - הפרוכת שבין הקודש וקודש הקדשים ומסך פתח האהל). בחלקה האחרון של הפרשה (כז, א-יט) בא הציווי על מזבח הנחושת ועל עשיית החצר בתוכה עמד. כלי נוסף עמד בחצר - כיור הנחושת. על דחיית הציווי על עשייתו לפרשת כי תשא (ל, יז-כא) עמד ראב"ע (כז, ח) בסיום פירושו לפרשת מזבח העולה, וכך כתב: והנה לא נזכר הכיור (לאחר מזבח העולה, ככלי נוסף שעמד בחצר), כי לא נעשה מנדבת כל ישראל, רק מנדבת הנשים לבדן (ראה להלן לח, ח), על-כן הזכירו עם פרשת הבשמים (ל, כב-לח), שכל ישראל לא הביאום, רק הנשיאים לבדם (ראה להלן לה, כז-כח). (פ' תרומה תשמ"ז) ב"עיונים לפרשות השבוע" של הרב אלחנן סמט (סדרה שניה עמ' 349 הערה 2) מובא טעם נוסף: הכיור אינו כלי שנעשית בו עבודה, אלא תפקידו לסייע בהכשרת הכהנים לעבודתם. ועל הפתיחה בארון ובכפורת כתב רמב"ן בפתיחתו לפרשתנו: עיקר חפץ המשכן היה מקום מנוחת השכינה שהוא הארון. והוסיף רבנו בחיי (דברים י, א): אין לך מקודש ומעולה בכל הכלים כמוהו, וכשם שהוא קודם לכולם במעשה, כך הוא מקודש מכולם, שהוא דוגמא לכסא הכבוד (ראה במדבר רבה ד, יג) ומעון לשכינה, והשכינה דבקה לעולם עם הארון. ובאשר להקדמת היריעות לקרשים כתב ר"ע ספורנו להלן (מ, יח): עשר היריעות מעשה חושב שנקראו "משכן" הוקמו קודם הקמת הקרשים, אם בידי אדם מחזיקין בו, ואם על דרך נס כדבריהם ז"ל, ועל זה הסדר נעשה והובא אל משה. כי אמנם אותן עשר יריעות, הן היו עיקר בנין המשכן, ושאר הנכנס באותו הבנין והם האדנים והקרשים והבריחים והעמודים והאהל, היו להעמיד המשכן ולכסותו. ע"כ. (הראני הרב איתן שנדורפי שי')

16ובאשר לאיחור הציווי על מזבח הזהב ראה מה שכתבתי להלן (ל, א). (פ' תצוה תש"ס)