ברכת אשר על התורה, במדבר כה:ז

1רש"י ד"ה וירא פינחס, ראה מעשה ונזכר הלכה. אמר לו למשה, מקובלני ממך וכו'. מקורו בגמרא בסנהדרין (פב ע"א). וראה "שפתי חכמים" (אות ח): ואם בא הקנאי ליטול רשות מבית הדין, אין מורין לו אף על פי שהוא בשעת מעשה וכו' (ראה רמ"א חו"מ תכה, ד). ואם כן קשה, הרי פינחס ביקש ליטול רשות ממשה רבנו ע"ה, ולמה אפוא אמר לו: קריינא דאיגרתא וכו'. (פ' פינחס תשנ"ז) לשאלה זו נדרשו ראשונים ואחרונים על מסכת סנהדרין (פב ע"א). לפי הר"ן בחידושיו, פינחס לא נמלך במשה, אלא הזכיר שמועתו בפניו, ומשה מצידו לא התכוון להורות הוראת מורה הוראה. ועוד: יתכן שמחמת המגפה, לא היתה שהות להניח לקנאים לקנא, ומשה רמז לפינחס שיש כאן הוראת שעה לשם הפסקת המגיפה. לפי ה"ערוך לנר" לא בא פינחס להמלך במשה על עצם דין "קנאין פוגעין בו", אלא מסופק היה אם מותר לו לקנא לה' בהיותו כהן. משה רבנו השיב לו בחיוב כיון שידע ברוח קדשו שעתיד להתרחש לו נס ולא ימותו זימרי והמדינית כל עוד פינחס נוגע בהם. ובעל "סנהדרי קטנה" כתב: יש לומר דדווקא אם הקנאי אינו יודע הדין, ובא לימלך מחמת חסרון ידיעתו, הוא דאין מורין לו כן, אבל פינחס היה יודע הדין, רק דהיה מתיירא לבל יהיה כמורה הלכה בפני רבו. לזה נתן לו משה רבנו ע"ה רשות, שמוחל על כבודו (הראני הרב איתן שנדורפי שי').

2שם. ...מקובלני ממך - קנאין פוגעין בו וכו'. הלכה זו חריגה מאוד. מי מזכה בתואר "קנאי", וכיצד ניטלה רשות ההענשה מבית הדין ונמסרה לאלה אשר לעיניהם נעשית העבירה? בשאלות אלה הרהרתי עתה, אחר שתמיד ראיתי במעשה פינחס דבר עילאי. (פ' בלק תשס"ו) על דין חריג זה כתב הגאון הרב שאול ישראלי זצ"ל בספר "מזכרת" - קובץ תורני לזכרו של הגרי"א הלוי הרצוג (עמ' 273): יש להעיר בנוסח ההלכה "קנאים פוגעים בו", שלא נאמר בסתם שכל הרואה פוגע בו, ומהו שהדגישה ההלכה וייחדה כאילו פעולה זו רק לקנאים, ומי הם שראויים להגדרה זו? כמו כן הלשון "פוגעים בו" שאין משמעותו הטלת חובה, אלא מעין סיפור עובדא שקנאים עושים מעשה כזה, גם זה צריך תלמוד.

3ולזאת נראה, שאין זה דין כללי לכל איש מישראל הרואה, וכן אין בזה מעין מתן הוראה, שהרי כנ"ל אין מורין כן. אלא פירוש הדברים כך הוא: העבירה מצד עצמה אינה מחייבת לא מיתת בית דין לאחריה, ואף לא חובת תגובה בשעת מעשה. ולא באה ההלכה אלא לומר, שאלה יחידי סגולה שקנאת ה' בלבם, והם מרגישים בכל גודל התיעוב שבמעשה זה, והתוצאות העגומות הבאות בעקבותיו, כפי שביאר הרמב"ם שם (הלכות איסורי ביאה יב, ז-ח) עד שמרוב כאב אינו יכול להפליג על רגשותיו, והוא בא בעידנא דריתחא בהתחמצות הלב לפגוע בעושה התועבה, אומרת ההלכה שאין עליו חובה לעשות מאמץ נפשי להתגבר על רגשותיו, ולרסן עצמו בכח הבחירה החופשית שניתנה לאדם מאת הבורא, אלא הרשות בידו לתת חופש לרגשותיו ולפגוע בבועל.

4תוכן הדברים, שאין ההלכה באה להכתיב לאדם את הפעולה, כי אם אין הדבר נובע מרגש חילול הקודש שהוא מרגיש מצד עצמו, אז באמת הפעולה אסורה וה"ז כשופך דמים, כיון שאין דין מות על עבירה זו. ועל כן אילו רק מכח ההלמ"מ הוא בא לעשות זאת ולא מכח דחיפתו הפנימית, הרי זה בניגוד להלכה. שאין ההלכה באה לעורר האדם לפעולה, אלא רק מאשרת את הפעולה שבאה לו לאדם מתוך רגשותיו הפנימיים העצמיים.

5ועל כן מובן הניסוח המדוקדק "קנאים פוגעים בו", שרק זה שראוי לשם "קנאי", שקנאת ה' בוערת בלבו והיא היא המעוררת אותו לפעולה, ולא מכח הדרכה מלמעלה, אלא מכח דחיפתו הפנימית הוא בא לפגוע בעושה התועבה, כלפיו הוא שההלכה מאשרת הפעולה.

6ומובן למה "אין מורין כן", שהרי הכוונה על פעולה שנעשית דווקא לא מצד הוראה, וכל שאינו נדחף לזה מצד עצמו, ההוראה היא באמת שלא לעשות כן. עד כאן דבריו הנפלאים.