ברית משה, מצות לא עשה י:ו

1עוד (ו) גרסינן בירושלמי דפאה פ"ק דף ד' ע"א כו' מותר לומר לה"ר על בעלי המחלוקת כו'. וראיתי בדד"ח שהקשה על רבינו וז"ל לא נתפרש לי מה ענין זה לכאן שכתבו הרב המחבר במצוה זאת שמצוה זו איירי במקבל לה"ר ודברי הירושלמי הם באומר לה"ר ובמצוה הקודמת במל"ת ט' שמדברת באומר לה"ר שם הוא מקומו והי' לו להרב המחבר לכתבו שם וכן יש לתמוה על הסמ"ק שלא כתבו במצוה קכ"ד במצוה שלא לספר לה"ר וכתבו במצוה רל"ג במצוה שלא לקבל לה"ר עכ"ל והניח בתימא אבל נהירנא לי עיני בס"ד ליישב את זה דמרבינו נראה דלמספר לה"ר יש שני לאוין חדא לא תלך רכיל ואידך לא תשא שמע שוא דמדהביא רבינו כאן את הא דראב"ע דפסחים הנ"ל דגם מספר לה"ר נכלל בלאו דלא תשא וכ"כ רבינו בפירוש במל"ת ר"ח וז"ל ובכלל לאו זה אזהרה למעיד עדות שקר ומקבל לה"ר ומספר לה"ר וא"כ עכ"מ דסובר דלמספר לה"ר יש שני אזהרות וכ"ס הרמב"ם וכן צ"ל דסובר הסמ"ק כיון דבסי' קכ"ד הביא את הלאו שלא תלך רכיל על מספר לה"ר ובסי' רל"ג כתב וז"ל שלא לשמוע דברי בע"ד עד שיבא בע"ד חבירו כדכתיב לא תשא שמע שוא ובכלל זה שלא לקבל לה"ר וכל המקבלו והמספרו ראוי להשליכו לכלבים שנא' לא תשא שמע שוא כו' עכ"ל וכ"כ הנר מצוה סי' י"א אות ק"ז שהמספר לה"ר עובר על ב' לאוין עי"ש, וא"כ לפי"ז שפיר י"ל דמש"ה לא הביא רבינו את הא דירושלמי שמותר לומר לה"ר על בעלי המחלוקת במל"ת ט' כדי שלא נטעה לומר דדוקא על לאו דלא תלך רכיל אינו עובר מי שמספר לה"ר על בעלי המחלוקת כיון דבלאו זה כתיב בעמך איכא למידרש דדוקא כשעושה מעשה עמך כמו דדרשינן על ונשיא בעמך לא תאור על זה עובר משום לא תלך רכיל אבל על בעלי מחלוקת כיון שלא עשו מעשה עמך אינו עובר משום לאו דלא תלך רכיל אבל משום לאו דלא תשא שמע שוא עובר כיון דבלאו זה לא כתיב עמך ועל הלשון מותר הי' יכלינן למימר דמשום לאו דלא תלך רכיל נקט וכדי שלא נטעה לומר כן ע"כ כתב רבינו את זה כאן בתר דהביא שהמספר לה"ר עובר גם על לאו דלא תשא להורות דגם על לאו זה אינו עובר המספר לה"ר על בעלי המחלוקת אלא לגמרי מותר וגם בהסמ"ק י"ל כן כמובן. ומ"ש רבינו שנא' ואני אבא אחריך ומלאתי את דבריך לכאורה צריך להבין דהיאך למד מזה דמותר לומר לה"ר על בעלי המחלוקת אבל כבר מתרץ את זה יפה הפ"מ בירושלמי שם עי"ש והיפה מראה כתב וז"ל פירוש דלה"ר היינו מ"ש שאמרו יחי המלך אדוניהו עם שלא נזכר זה בגוף המעשה כנראה דנתן הנביא המציא זה כדי שיקצוף דוד ויתחזק לבטל מחשבתו עכ"ל והדד"ח חולק עליו בזה ומפרש בענין אחר עי"ש:

2אבל לכאורה ק"ל על הרמב"ם דמדוע לא הביא את הירושלמי זה שמותר לומר לה"ר על בעלי המחלוקת והגמיי' הל' דעות פ"ז באמת הביאו ועי' במג"א סי' קנ"ו ס"ק ב' שג"כ לא הביא את הירושלמי זה אלא בשם הגמיי' וא"כ מוכח דהרמב"ם לא הביא את זה וזה טעמא בעי, ונ"ל לתרץ בס"ד כך דבת' יהודא יעלה ז"ל ח' או"ח סי' רי"ג הביא קושי' גדולה בשם הח"ס ז"ל על הא דאמר הגמר' במועד קטן ט"ז ע"א ומנ"ל דאי מתפקר בשליחא דבי דינא ואתי ואמר לא מתחזי כלישנא בישא דכתיב העיני האנשים ההם תנקר ופירש"י וז"ל אי לאו דשליח דאמר לי' למשה משה לא הוי ידע עכ"ל וכן פסק המחבר חו"מ סי' י"א וגם הרמ"א שם סי' ח' הסכים לזה והקשה הח"ס דלפי הירושלמי דמותר לומר לה"ר על בעלי המחלוקת קשה מנ"ל לגמ' דמותר לשליח ב"ד להגיד דילמא שאני גבי דתן ואבירם דלה"ר על בעלי מחלוקת הי' ומותר וכן מובא קושיא זו בגליון הש"ס על הירושלמי דפאה שם עי"ש, וא"כ י"ל דהרמב"ם סובר דהגמ' דילן דמוע"ק באמת פליג על הירושלמי וסובר דאסור לומר לה"ר על בעלי המחלוקת וע"כ למד הגמ' את למודו על שליח ב"ד וכיון דהרמב"ם הל' סנהדרין פ' כ"ה הל' ו' פסק כהגמ' דמוע"ק דאין שליח ב"ד חייב באמירת דברים משום לה"ר ע"כ השמיט את הא דירושלמי דמותר לומר לה"ר על בעלי המחלוקת, אבל על רבינו שפסק כהא דירושלמי וגם במל"ת ר"ח פסק את הא דגמ' דמוע"ק באמת קשה עליו קושיות הח"ס וצ"ל אליבא דרבינו או כתירוצו של היהודא יעלה או כמו שתירצו בגליון הש"ס על הירושלמי עי"ש, ולי"נ בס"ד לתרץ את קושיות הח"ס כך דלכאורה ק"ל על הירושלמי דמדוע למד את זה מהפסוק דנביא ואני אבא אחריך וגו' מדוע לא למד את זה מהפסוק העיני האנשים ההם תנקר וצ"ל אליבא דהירושלמי כך דהסמ"ע חו"מ סי' ח' ס"ק כ"ד כתב וז"ל ואיך ידע משה זה אם לא שהשליח הגיד לו דבריהם ואי דהוי ביה משום לה"ר לא הוי משה רבינו ע"ה כתבו בתורה עכ"ל וא"כ י"ל דלהירושלמי הי' קשה דמדוע באמת כתב משרע"ה את זה בתורה כיון דדבר זה דמותר לומר לה"ר על בעלי המחלוקת באמת ידעינן מתורה שבע"פ מהא דנתן הנביא כיון דגם על זה קשה עד דלא בא נתן הנביא מאן אמרה כמו שהקשה הגמרא כעין קושי' זו בסנהדרין כ"ב ע"ב עד שלא בא יחזקאל מאן אמרה וצ"ל גם על זה כמו שתירץ הגמ' דסנהדרין דגמ' גמירא ליה וא"כ כיון דידעינן את זה דמותר לומר לה"ר על בעלי המחלוקת מתורה שבע"פ א"כ מדוע כתב משה את זה אעכצ"ל דמש"ה כתב כדי להורות לנו בזה דמותר לשליח ב"ד לומר ואין בו משום לישנא בישא ואי"ל הא התם ג"כ בעלי מחלוקת היו וא"כ היכי יכלינן למילף מהתם די"ל דאנן לא מהמעשה דהתם גמרינן אלא מזה גופא מדכתבו משרע"ה בתורה כמ"ש הסמ"ע וע"כ למד הירושלמי את זה דמותר לומר לה"ר על בעלי מחלוקת מנתן הנביא כמובן, וא"כ ממילא י"ל כיון דחזינן דהירושלמי למד את זה מנתן הנביא ולא מהעיני האנשים וגו' א"כ עכצ"ל דגם הירושלמי סובר כהגמ' דילן וכמו שכתבנו וממילא שפיר י"ל דהגמ' דילן ג"כ סובר כהירושלמי ע"כ הביא רבינו שפיר את הא דמוע"ק וגם את הא דירושלמי ולא קשה קושיות הח"ס ודו"ק:

3ולענין מלקות בלאו זה אין לוקין כיון דהוי לאו שאב"מ וכ"כ החינוך ומצות השם אבל הדד"ח הקשה ע"ז וז"ל בספר החינוך כתב שאין לוקין על לאו זה מפני שהוא לאו שאב"מ ותימא הוא שאפילו שיהי' בו מעשה אין לוקין עליו מפני שהוא לאו שבכללות כלאו דלא תאכלו על הדם ולאו דלפני עור לא תתן מכשול שכולל הרבה דברים ואינן מפורשין בו ואין לוקין עליו אפילו אחד כמ"ש הרמב"ם בשרשיו שורש ט' עכ"ל ופליאה לי על הדד"ח שלא הביא שום רמז שכבר הקשה הלח"מ הל' סנהדרין פ' י"ח הל' א' את זה דעל מ"ש הרמב"ם שם אבל לאו שאב"מ כגון הולך רכיל ונוקם ונוטר ונושא שמע שוא אינו לוקה כתב הלח"מ וז"ל מהכא משמע דנושא שמע שוא אם הי' בו מעשה הי' לוקה ואמאי הא הוי לאו שבכללות וכ"כ בשורשי המצות בעיקר ט' כו' וי"ל דלדוגמא נקטו דמאי לאו שאב"מ כגון נושא שמע שוא אע"ג דכבר הביא דוגמא רכיל ונוקם ונוטר הביא זאת ג"כ אבל בלא"ה משום לאו שבכללות אינו לוקה עכ"ל וא"כ ממילא י"ל דכיון דהרמב"ם בחיבורו כתב בפירוש דלאו דלא תשא שמע שוא הוי לאו שאב"מ ע"כ נגרר החינוך בתריה וכתב ג"כ כן, ועל קושיות הלח"מ נ"ל לומר כך דלכאורה קשה לי עצמה שהביא הרמב"ם בסה"מ שורש ט' לא תשא שמע שוא בין הני לאוין שבכללות שאין לוקין עליהם כלום הלא בלא תשא שמע שוא נכלל גם מספר לה"ר ועדות שקר כמ"ש הרמב"ם הל' סנהדרין ובסה"מ הנ"ל מחודש א' ולמספר לה"ר ועדות שקר יש לכל אחד גם לאו מיוחד דלמספר לה"ר יש לאו דלא תלך רכיל ולעדות שקר יש לא תענה ברעיך עד שקר כמ"ש הרמב"ם בסה"מ מל"ת רפ"ה וכיון דיש להם גם לאו מיוחד א"כ תו הוי לא תשא שמע שוא ועדות שקר מהמין השנ' מהלאוין שבכללות שלוקין עליהן שכתב הרמב"ם בשורש ט' שם וא"כ קשה היכי הביא הרמב"ם בסה"מ לא תשא שמע שוא בין הני לאוין שבכללות שאין לוקין עליהן כלל אעכצ"ל כיון דבאמת אין לוקין על לאו דלא תשא שמע שוא משום דהוי לאו שאב"מ ע"כ נקט הרמב"ם שפיר לדוגמא את הלאו דלא תשא שמע שוא ללאו שבכללות שאין לוקין עליו כלל וכל זה י"ל אי אמרינן דלא תשא שמע שוא הוי לאו שאב"מ אבל אם הי' לאו שיש בו מעשה אז באמת משום הטעם שהוא לאו שבכללות עדיין היו לוקין עכ"פ על מספר לה"ר ועל עדות שקר משום דיש לכל אחד גם לאו מיוחד וע"כ הוצרך הרמב"ם לומר בפ' י"ח מהל' סנהדרין דלא תשא שמע שוא הוי לאו שאב"מ ול"ק קושי' הלח"מ כמובן וא"כ ממילא ל"ק גם קושיות הדד"ח הנ"ל על החינוך כיון די"ל כמו שכתבנו אליבא דהרמב"ם ודו"ק. ועוד י"ל דהחינוך כתב את טעמו לאשמעינן דאפילו לפום פירוש ראשון של המכילתא הנ"ל מחודש א' דלא תשא שמע שוא לא הזהיר רק על מקבל לה"ר [די"ל דהחינוך סובר דהפי' ראשון של המכילתא באמת פליג על ראב"ע וסוברת דלא בא להזהיר רק ענ מקבל לה"ר ולא כמ"ש לעיל מחודש א' ולפי פירוש זה באמת לא הוי לא תשא לאו שבכללות] ולפי"ז אם הי' לאו שיש בו מעשה באמת הי' לוקין ע"כ כתב החינוך דהוי לאו שאב"מ לאשמעינן דלכ"ע אין לוקין כמובן: