ברית משה, מצות לא עשה יג:ו

1ת"ר (ג) אל ישמיע כו'. לכאו' צריך להבין דמה שייכות יש לדבר זה במצוה זו אבל ראיתי בדד"ח שמיישב את זה שפיר וז"ל כתב זה המחבר במצוה זו לומר דכל השומע דברים בטלים או ששח שיחת חולין הוא סיבה לשישכח ממנו דבר אחד ממשנתו ויפרוש מן התורה שדברים כאלו יסובבו השכחה עכ"ל:

2ומ"ש רבינו וביומא פ"ק גרסינן אמר רבא השח שיחת חולין עובר בעשה דת"ר כו' פירש רב אחאי כו' ובירושלמי מפרש כו' לכאורה יש לדקדק דלמה הביא רבינו את השני פירושים של רב אחאי והירושלמי הלא הני שני פירושים קאי על הרישא דברייתא על ודברת בם ולא בתפלה ורבא לא הביא ראי' לדבריו [לפי גירסת רבינו דגרס דרבא הביא ראי' לדבריו מהברייתא] אלא מסיפא דברייתא מודברת בם ולא בדברים אחרים וכיון דבלאו זה אין לנו שום שייכות לרישא דברייתא א"כ למה הביא רבינו בלאו זה את השני פירושים הנ"ל מה נ"מ יש לנו כאן לידע את הפשט של הרישא דברייתא וגם ראיתי אח"כ בביאורו של מו"ה יוסף מקרעמניץ ז"ל שכ' וז"ל כך הפשט פירש רב אחאי כו' אי לאו ההיא דירושלמי ה"א דכך הפשט ודברת בם ולא בתפלה ר"ל התורה בקול רם ולא בתפלה בלחש ודברת בם ולא בדברים אחרים ר"ל בק"ש אין יכול להפסיק ומנ"ל דשיחת חולין אסור אבל השתא דמייתי הך דירושלמי דמפרש ודברת בם ולא בתפלה בענין זה ר"ל פירוש של רב אחאי ובירושלמי מפרשי פירושו הכל על דרישא ש"מ ודברת בם ולא בדברים אחרים אתי על שיחת חולין וקלות ראש עכ"ל נראה בפירוש שגם הביאור הרגיש מדקדוק הנ"ל אלא תירוצו מגומגם קצת וע"כ נ"ל בס"ד ליתן תבלין בדבריו דמד"כ דאי לאו דירושלמי ה"א כו' ר"ל בק"ש אין יכול להפסיק כו' כיוון בזה על מ"ש הרבינו יונה ז"ל ברכות פ"ב על הברייתא ודברת בם ולא בדברים אחרים וז"ל בם יש לך רשות לדבר ולא בדברים אחרים כלומר אפילו בק"ש באלו יש לך רשות לדבר שהם מפני היראה ומפני הכבוד אבל בדברים אחרים אין לך להפסיק עכ"ל וגם בביאור י"ל דכוונתו דאי לא הוה הביא רבינו את הפי' של הירושלמי הוי יכלינן למימר הפשט בבריי' כמ"ש הר' יונה ואז היתה קשה על רבא דמנ"ל מהברייתא דשיחת חולין אסור לדבר ע"כ הביא גם הפשט של הירושלמי וא"כ ידעינן את מ"ש ה"ר יונה מהרישא דברייתא וע"כ למד שפיר רבא מסיפא דברייתא את למודו כן נ"ל בכוונת הביאור: אבל כשאני לעצמי נ"ל בס"ד הפשט ברבינו כך דבגמר' שלפנינו יומא י"ט ע"ב ליתא הגירסא כמ"ש רבינו אלא הכי איתא שם ת"ר ודברת בם ולא בתפלה ודברת בם בם יש לך רשות לדבר ולא בדברים אחרים ר' אחא אומר ודברת בם עשה אותן קבע ואל תעשום עראי אמר רבא השח שיחת חולין עובר בעשה שנא' ודברת בם בם ולא בדברים אחרים ראב"י אמר עובר בלאו שנ' כל הדברים יגעים לא יוכל איש לדבר עי' רש"י שם נמצא לפי גירסתינו לא קאי רבא על הברייתא כלל אלא רבא לנפשיה בלי שום ראי' מהברייתא סובר דעובר בעשה אבל מרבינו דכתב גרסינן אמר רבא כו' דת"ר כו' נראה דגרס בגמרא דרבא הביא ראי' לדבריו מהברייתא וגם מדכתב רבינו גרסינן נראה ג"כ דגם רבינו ידע מגירסא אחרת ומסתמא מהגירסא שלפנינו אלא שלא נראה לו ומשום דרצה ליתן טעם דמדוע לא נר' לו הגירסא שלפנינו ע"כ הביא את הפי' של רב אחאי והירושלמי:

3משום דהיתה קשה לו על הגירסא שלפנינו דהיכי יכול רבא לומר השח שיחת חולין עובר בעשה הא בסוכה כ"ח ע"א הביא הגמ' בין המדות טובות שהיה לר' אליעזר גם את זה ולא שחתי שיחת חולין דכוונתו שבבהמ"ד לא הי' שח עי"ש ותראה שכן היא ולרבא קשה מה רבותא דלא שח בבהמ"ד הלא בכל מקום אסור כיון דעובר בעשה ותו קשה על רבא מה הביא הגמרא שם אח"כ אמרו עליו על ריב"ז מימיו לא שח שיחת חולין הלא כל מי שיכול ללמוד תורה אסור לשוח שיחת חולין ועוד היכי יכול הגמ' להביא את זה בין המעלות של ריב"ז הלא אם הי' שח היה עובר בעשה, אעכ"מ מהברייתא דסוכה דהשח שיחת חולין אינו עובר בעשה וזה ל"ק על הברייתא דסוכה דמודברת בם מה דריש די"ל דסובר כהרישא דברייתא דיומא דודברת בם ולא בתפלה] וא"כ קשה מהברייתא דסוכה על רבא אעכצ"ל דהן אמת דהברייתא דסוכה ל"ס כרבא אבל הברייתא דיומא סובר' כוותיה וסובר רבא כברייתא דיומא, אבל ע"ז גופא עדיין קשה דמהיכא תיתי נאמר דברייתא דיומא פליג על הברייתא דסוכה והא דאיתא בברייתא דיומא ודברת בם בם יש לך רשות לדבר ולא בדברים אחרים דילמא הפשט בברייתא כמ"ש הר"ח ז"ל שם ש"ס ווילנא וז"ל בם יש לך רשות לדבר ולפסוק מן התלמוד ולא בדברים אחרים [והר"ח גם ברבא מפרש כן וז"ל המפסיק בעת שקורא בתלמוד ושח שיחת חולין עובר בעשה שנ' ודברת בם בם יש לך להפסיק ולקרות ק"ש ולא בדברים אחרים עכ"ל ונ"ל די"ל דר"ח באמת מחמת שלא יהא קשה על רבא מברייתא דסוכה מפרש כן דלפי פשטו ל"ק מידי משום די"ל דברייתא דסוכה לא לענין הפסקה קאי כי זה באמת מצד הדין מותר אלא מצד מדת חסידות לא היה שח כל ימיו שיחה בטילה כמובן אבל אנן אזלינן השתא לפים שיטת רבינו דל"ס הפשט ברבא כמ"ש הר"ח אלא סובר דבכל עת כששח שיחה בטילה עובר בעשה וכן נראה בפירוש דסובר הסמ"ק הנ"ל מחודש א'] וכשנאמר הפשט בברייתא דיומא כמ"ש הר"ח אז תו קשה על רבא מברייתא דסוכה דבשלמא כשרבא בעצמו הי' מביא ראי' לדבריו מברייתא דיומא כמו שגרס רבינו אז הי' נראה בפירוש דרבא לא מפרש את הברייתא דיומא כמ"ש הר"ח וממילא אז שפיר הי' יכלינן למימר דל"ק מברייתא דסוכה על רבא משום די"ל דרבא סובר כברייתא דיומא אבל לפי גירסתינו דרבא בעצמו לא דיבר כלום מהברייתא אלא רבא לעצמו סובר דהשח שיחת חולין עובר בעשה א"כ קשה עליו מברייתא דסוכה וליכא למימר כמו שתירצנו כיון די"ל דהברייתא דיומא באמת סובר כמ"ש הר"ח וע"כ מחמת קושיא זו סובר רבינו דצריך לגרוס ביומא דרבא בעצמו הביא ראי' לדבריו מהברייתא' וכל זה י"ל לפי פשטם של רב אחאי והירושלמי ברישא דברייתא כיון דלפי פשטם באמת שפיר היה יכלינן למימר הפשט בסיפא דברייתא כמ"ש הר"ח ואז הי' קשה על רבא מברייתא דסוכה וע"כ גרס רבינו את גירסתו כהנ"ל אבל אי הוי אמרינן הפשט ברישא דברייתא בודברת בם ולא בתפלה כמ"ש התוס' ישנים שם וז"ל ועוד יש לפרש כדאמרינן בפ"ק דשבת חבירים שהיו עסוקים בתורה מפסיקין לק"ש ואין מפסיקין לתפלה עכ"ל וכן מפרש הריטב"א ז"ל ביומא שם דבשביל ק"ש מפסיקין מתורה ולא בשביל תפלה עי"ש ולפי פשט זה באמת תו ליכא למימר בסיפא דברייתא כמו שמפרש הר"ח דקאי לענין הפסקה כיון דהא דהפסקה מרישא דברייתא הוה ידעינן דאסור במכש"כ מתפלה וממילא לפי פשט זה אף אי הוה גרסינן בגמ' כהגירסא שלפנינו ג"כ לא הי' קשה על רבא מבריי' דסוכה כיון די"ל דרבא סובר כברייתא דיומא וממילא ליכא הוכחה לפי פשטם של התוס' ישנים והריטב"א לגירסות רבינו וע"כ הביא רבינו את פירושם של הר' אחאי והירושלמי להודיענו דלא סובר הפשט ברישא דברייתא כמו שפירשו הם אלא סובר כמו שמפרשו הירושלמי ור" אחאי וממילא יש לו שפיר הוכחה כגירסתו כמובן, אלא כל הנ"ל י"ל אי אמרינן דרבינו באמת סובר הפשט ברבא דהשח שיחת חולין עובר בעשה פירושו אפילו בכל עת לא כשמפסיק מלמודו דוקא כמו שמפרש הר"ח אבל אי נאמר דגם רבינו סובר כר"ח אז ממילא תו לא היה קשה על רבא מברייתא דסוכה כהנ"ל ואז היה נשאר על רבינו קושיתינו הנ"ל דמדוע הביא במצוה זו את פירושם של ר' אחאי וירושלמי אעכ"מ דרבינו ל"ס כר"ח וע"כ שפיר י"ל כהנ"ל ודו"ק:

4ובהנ"ל מה מאד יש ליישב בס"ד מה דק"ל על הרמב"ם דמדוע לא הביא את הא דרבא דהשח שיחה בטילה עובר בעשה דבהל' דעות פ"ב הל' ד' כתב אמרו על רב תלמיד רבינו הקדוש שלא שח שיחה בטילה כל ימיו עי' כ"מ שם נראה מזה דל"ס כרבא דא"כ מה רבותי' דרב הלא מצד הדין אסור ועובר בעשה אעכ"מ דל"ס כרבא וזה לכאורה טעמא בעי וגם על הרי"ף והרא"ש ז"ל לכאורה ק"ל דבפ"ב דברכות קודם המשנה חתן פטור מק"ש הביאו את הבריי' דיומא הנ"ל ודברת בם בם ולא בתפלה בם ולא בדברי' אחרים ודברת בם עשה אותם קבע והשמיטו את הא דרבא אלא על הרי"ף והרא"ש י"ל דסברו דנכלל הא דרבא בהברייתא שהביאו וכן נראה מרש"י על הרי"ף שם שכ' וז"ל ולא בדברים אחרים מכאן אמר רבא השח שיחת חולין עובר בעשה נראה בפי' דרש"י כיוון בזה לתרץ קושיתינו אבל על הרמב"ם עדיין קשה וגם על הדרכי משה ז"ל יו"ד סי' רמ"ו ק"ל שהביא בשם הגמיי' פ"ד דת"ת [בהגמיי' שלפנינו חסר זה] וז"ל אמרו רבותינו ז"ל אסור לדבר דברים בטילים כו' עכ"ל וכן רקם את זה ברמ"א שם סעיף כ"ה וק"ל על זה בתרתי חדא דאמאי כתב אסור אמאי ל"כ דעובר בעשה ועוד אמאי הביא את זה בשם הגמיי' הלא גמ' מפורשת ביומא בשם רבא, אבל בהנ"ל מיושב בס"ד שפיר די"ל דגם להרמב"ם הי' הגירסא בגמרא דיומא כמו שהיא לפנינו ולא כמו שגרס רבינו וכיון דמברייתא דסוכה נר' בפי' דלא כרבא ואת הברייתא דיומא ג"כ מפרש כר"ח הנ"ל וממילא גם ברייתא זו דלא כרבא ע"כ לא פסק כרבא וממילא גם על הד"מ י"ל דסובר כהרמב"ם דלא פסק כרבא וע"כ הביא בשם הגמיי' דאסור לדבר שיחת חולין אבל עשה באמת ליכא ודו"ק: