ברית משה, מצות לא עשה יג:ז

1ובאופן ב' נ"ל בס"ד לומר דמש"ה הביא רבינו את הירושלמי והרב אחאי כיון דגם רבינו סובר כר"ח הנ"ל דרבא ל"ס דעובר בעשה אלא דוקא כשמפסיק מלמודו ושח שיחה בטילה ומשום דפירושו של ר"ח ל"ל אלא דוקא כשאמרינן הפשט ברישא דברייתא בודברת בם ולא בתפלה או כמ"ש הרב אחאי או כמ"ש הירושלמי דלהתוס' ישנים והריטב"א הנ"ל באמת ליכא למימר הפשט ברבא כמ"ש הר"ח כהנ"ל ע"כ הביא רבינו את השני פירושים הנ"ל לרמז לנו בזה דסובר כר"ח כמובן, אבל מפשטות לשון רבינו נראה דל"ס כר"ח וא"כ עכצ"ל בכוונת רבינו כתירוצינו הראשון הנ"ל וגם מהסמ"ק הנ"ל מחודש א' נראה בפי' דל"ס כר"ח והמג"א סי' קנ"ו פסק וז"ל השח שיחת חולין עובר בעשה פי' דבר גנאי וקלות ראש עכ"ל ונ"ל בס"ד דכוונתו ליישב בזה שלא יהא קשה על רבא דיומא קושיתינו הנ"ל מברייתא דסוכה דרש"י ז"ל ביומא ד"ה ולא בדברים אחרים כתב וז"ל שיחת הילדים וקלות ראש [ומהמג"א נראה דפירושו של שיחת הילדים שכ' רש"י היינו דבר גנאי] ובסוכה כתב רש"י בד"ה שיחת חולין וז"ל דברי הבאי ושחוק כו' עי"ש וא"כ י"ל דרבא סובר דדוקא על שיחת הילדים דהיינו דבר גנאי כמ"ש המג"א וקלות ראש על זה עובר בעשה אבל על דברי הבאי ושחוק אינו עובר בעשה וממילא ל"ק על רבא מבריי' דסוכה וזה ל"ק הא רבא ג"כ אמר השח שיחת חולין ובברייתא דסוכה איתא ג"כ שיחת חולין וא"כ ממנ"פ קשה על רבא אי אמרינן דפירושא דשיחת חולין דרבא כמ"ש רש"י בסוכה בודאי קשה ואפילו כשאמרינן דפירושו שיחת הילדים וקלות ראש ג"כ קשה עליו כיון דאז עכצ"ל דגם בסוכה הפשט כן כיון דגם בסוכה איתא שיחת חולין דעל זה י"ל דמלת שיחת חולין סובל שני פירושים ביומא י"ל דפירושו שיחת הילדים וקלות ראש ובסוכה י"ל דפירושו דברי הבאי ושחוק כמובן, ובזה נ"ל ליישב מה דק"ל על הרמ"א או"ח סי' ש"ז סעיף ט"ז שכ' ונראה לדקדק הא דאסור לקרות בשיחת חולין וספרי מלחמות היינו דוקא אם כתובים בלשון לעז אבל בלשון הקודש שרי עכ"ל ולכאורה קשה הלא הרמ"א בעצמו פסק ביו"ד סי' הנ"ל וז"ל ואסור לדבר בשיחת חולין וא"כ היכי פסק בסי' ש"ז דבלשון קודש מותי לקרות בשיחת חולין מ"ש קריאה מדיבור ואי"ל דגם הדיבור בלשון קודש מותר דמה לי כשמדבר שיחת חולין בלשון לעז או בלשון קודש [עי' תוס' ברכות י"ג ע"א ד"ה ובאמצע כו' ותראה שאין חילוק בין דיבור לעז לדיבור לה"ק] אבל בהנ"ל מיושב בס"ד שפיר די"ל דביו"ד כיוון הרמ"א על שיחת חולין כמ"ש רש"י ביומא על ולא בדברים אחרים דאת זה עכצ"ל דביומא סובר רש"י הפשט גם בשיחת חולין דקאמר רבא כמו בהדברי' אחרים דברייתא שם דאלת"ה היאך אמר רבא שנ' ודברת בם ולא בדברים אחרים היכי מייתי ראי' מדברים אחרים לשיחת חולין אע"כ צ"ל כמו שכתבנו וא"כ י"ל דגם ברמ"א יו"ד הפשט כן וע"כ אסור אבל בשיחת חולין שכ' הרמ"א סי' ש"ז באמת הפשט כמ"ש המחבר שם וז"ל מליצות ומשלים של שיחת חולין כו' כי על זה קאי הרמ"א שם ושיחת חולין של מליצות ומשלים אם הם כתובים בלה"ק באמת סובר הרמ"א דשרי לקרות כמובן:

2וגם מה מאד נ"ל בס"ד לפרש בהנ"ל את הר' יונה ז"ל דברכות הנ"ל דעל מ"ש הרי"ף שם ודברת בם עשה אותם קבע כתב וז"ל עשה אותם קבע שיהיו כל דבריך בזה וכן אמרו בירושלמי מכאן שהשח שיחת חולין עובר בעשה ושיחת חולין מיקרי כשמדבר בדברי הבאי אבל כשמדבר בעסקיו לצורך פרנסתו אע"פ שאינה שיחה של תורה מותר עכ"ל נראה מדבריו בין אם נאמר דהאי מכאן שהשח כו' הם דברי הירושלמי בין אם נאמר שהם דברי עצמו שמפרש כן את הא דרבא דיומא עכ"פ זה נראה בפי' מדבריו שסובר שמדברי ר' אחא שאמר ודברת בם עשה אותם קבע היא הלימוד של השח שיחת חולין עובר בעשה עי"ש היטב ותראה שכן היא ולכאו' ק"ל עליו דמדוע ל"כ שלומדין את זה מודברת בם ולא בדברים אחרים אבל כשתעיי' שפיר בדבריו אז תראה דלפי שיטתו הדין עמו דעל ודברת בם ולא בדברים אחרים שאיתא בברייתא מפרש הר' יונה כהנ"ל משמו מחודש ו' דקאי על ק"ש דבק"ש אסור לדבר רק מפני היראה והכבוד אבל לא בדברים אחרים וא"כ ממילא לפי"ז באמת ליכא למשמע מודברת בם ולא בדברים אחרים דינו של רבא וע"כ כתב הר' יונה דלמד את זה מר' אחא וזה נ"ל בס"ד פשט אמיתי, וא"כ ממילא מה מאד מיושב בזה בס"ד מה דק"ל עליו דהיכי יכול לפסוק דהשח שיחת חולין עובר בעשה כרבא הלא מברייתא דסוכה מוכח דלא כרבא ואי"ל דסובר כמו שכתבנו בכוונת המג"א לחלק בין שיחה לשיחה כיק שכ' ושיחת חולין מיקרי כשמדבר בדברי הבאי כמ"ש רש"י בסוכה וא"כ ממילא ליכא תו למימר אליביה את החילוק זה [ובלא"ה מדכתב אבל כשמדבר בעסקיו לצורך פרנסתו אע"פ שאינה שיחה של תורה מותר מזה ג"כ נראה בפי' דסובר דשיחה שאינה של תורה אם אינה מדבר לצורך עסקיו אסור וא"כ ממילא מוכח דסובר דכל שיחה שאינה של תורה הוי שיחת חולין אלא על זה י"ל דעל עשה באמת סובר דאינו עובר אלא דוקא על שיחה של הבאי אבל על שיחה שאינה של תורה וגם אינה הבאי אם היא לצורך פרנסתו מותר ואם היא שלא לצורך פרנסתו אז אסור אבל עשה ליכא וגם נ"ל דע"כ צ"ל הפשט כן דאלת"ה הי' קשה עליו דמתחלה כתב דשיחת חולין היא דברי הבאי ומסוף דבריו נר' דכשאינה שיחה של תורה הוי שיחת חולין אעכ"מ דצ"ל כמו שפירשנו וא"כ ל"ק עליו אלא מחמת שמפרש כרש"י דסוכה כמובן] וגם ליכא לתרץ דמשום דברייתא דיומא סובר' כרבא ע"כ פסק כרבא כיון דלפי פירושו בהבריי' ודברת בם ולא בדברים אחרים באמת לא מוכח מהבריי' דיומא כרבא ומהבריי' דסוכה בין מריב"ז ובפרט מר' אליעזר נראה בפי' דלא כרבא וא"כ היכי יכול לפסוק כרבא, וכדי לתרץ את זה ע"כ כתב דמוכח כרבא מהא דר' אחא דברייתא דיומא שם כהנ"ל וממילא ל"ק מהברייתא דסוכה על רבא כיון די"ל דרבא סובר כר' אחא וכיון דר' אחא ג"כ סובר כרבא ע"כ פסק שפיר כרבא כמובן, וגם י"ל דכיוון הר' יונה בזה גם ליישב מה שהקשינו דמדוע לא הביא הרי"ף את הא דרבא די"ל דכיון דהביא הרי"ף את הא דר' אחא א"כ ממילא נשמע מזה דסובר כרבא וממילא הרווחנו בזה דגם בהרא"ש י"ל כן כיון דגם הרא"ש הביא את הא דר' אחא ודו"ק:

3וא"כ יצא לנו מכל הנ"ל דכיון דרבינו והסמ"ק פסקו בפירוש כרבא וגם בהרי"ף והרא"ש י"ל דסברו כן והר' יונה ורש"י על הרי"ף כתבו בפי' כן כהנ"ל והמג"א פסק ג"כ כרבא בודאי שכן הלכה ע"כ מה מאד צריכים ליזהר בזה הלומדים תורתינו הקדושה לא מיבעיא שלא להפסיק באמצע הלימוד לשיחה בטילה דאז גם לר"ח הנ"ל מחודש ו' ג"כ עובר בעשה אלא אפי' לשיח סתם שיחה בטילה ג"כ צריך למנוע מזה כיון דלכל הני פוסקים הנ"ל אפילו בכה"ג עובר בעשה אבל העולם אינם נזהרים בזה ואפשר שסמכו על הרמב"ם שלא הביא את הא דרבא [עי' בספרי פני משה הל' דעות פ"ב הל' ד' מה שכתבנו על הרמב"ם זה] אבל מה נעשה בפתח הדין כששם פסקו כהני שיטות הנ"ל ע"כ טוב לעשות תשובה לשעבר ולהבא נקבל על עצמינו שלא נשיח שום שיחה בטילה כי היום קצר והמלאכה מרובה ובפרט מי שזיכו הקב"ה שיוכל לחדש חדושי דאוריי' לאמיתה של תורה בודאי צריך ליזהר מאד מאד על כל עת ורגע שלא ימנע התענוג ממקום ב"ה מלעשות מקדש מעט כמאמר חכז"ל מיום שחרב בהמ"ק אין להקב"ה בעולמו אלא ד"א של הלכה ונר' בכל אמצי כוחינו כל אחד ואחד לפי השגתו ללמוד וללמד לשמור ולעשות נחת רוח לקדב"ה ושכינתיה ושלא נפרוש ונסיר מהתוה"ק אפילו רגע כמימרא [בתנאי במקומות שמותר להרהר] דכשפורש ממנה תיכף השכחה מצוי ואז ח"ו עובר על לאו כשמסירה מלבו ומשכח אפילו דבר אחד כמ"ש רבינו ז"ל במצוה זו וגם השכחה של דבר אחד גורם גלות לבניו ומורידין אותו מגדולתו כמ"ש רבינו והדינא דחיי כתב ע"ז וז"ל לא ידענא היכי דייק מהכא דהשוכח דבר אחד מתלמודו גורם גלות לבניו דילמא עד דמשכח כל התורה כולה כדמשמע ותשכח תורת אלקיך ושמא מסברא משמע ליה דכל השוכח דבר אחד גורם גלות לבניו כיון דהשכחת אותו דבר מתחייב בנפשו עכ"ל והמרש"ל בביאורו כאן כתב וז"ל כל השוכח כו' מכאן נלמוד דדבר אחד שקול כנגד כל התורה כולה עכ"ל וא"כ ממילא ל"ק קושיות הדד"ח והמרש"א ח"א ביומא ל"ח ע"ב על מימרא דר"א כל המשכח דבר מתלמודו כו' כתב וז"ל בפרקי אבות שנינו כל השוכח דבר אחד ממשנתו ה"ז מתחייב בנפשו כו' וי"ל דהתם נקיט משנתו שהם דברים שקיבל מרבו כמו המשנה וענשו גדול להתחייב בנפשו והכא נקיט מתלמודו והיינו דברים שבאו לו מתוך פלפול התלמוד כהוויית דאביי ורבא וענשו גלות לבניו שלא יהיה להם שם בגלות דעת צילותא כיומא דאיסתנא דבעי שמעתתא עכ"ל והריטב"א ביומא שם ד"ה כל המשכח דבר מתלמודו כתב וז"ל פי' שגורם במזיד לשכוח דבר מתלמודו י"ל שכיוון הריטב"א ליישב את קושיות המרש"א הנ"ל דהדד"ח כתב על המתניתין דאבות אינו מתחייב עד שישב ויסירם מלבו כלומר שהוא מצד התרשלותו וביהול מעשיו וטרדות מחשבותיו ללא הועיל יסבב השכחה ואז להיותו סיבה אליה יתחייב בנפשו אפילו שאינו מתכוון שע"י כך יסורו מלבו דהא לא כתיב פן תסורם אלא פן יסורו ומאליהם משמע כמו שפי' בספר דרך חיים הובאו דבריו בת"יט עכ"ל וא"כ י"ל דהריטב"א ג"כ סובר כן דהמתניתין דאבות איירי כשאינו מתכוון אלא כמ"ש הדד"ח וע"כ מתחייב בנפשו אבל לבניו אינו גורם כלום אבל ר' אלעזר ביומא מיירי במזיד כמ"ש הריטב"א ע"כ גורם גלות לבניו והקב"ה יזכנו להיות ע"י למודינו ומעשינו הטובים מהמסייע לקבץ את בניו בב"א: