ברית משה, מצות לא עשה טז:יד

1ועל (ו) שם המיוחד חייב סקילה ועל הכינויין באזהרה כו'. כן איתא בסנהדרין נ"ו ע"א וחכמים אומרים על שם המיוחד במיתה ועל הכינויין באזהרה וכ"כ הרמב"ם הל' עכו"ם פרק הנ"ל אלא הרמב"ם הוסיף על לשון הברייתא מלת שאר ורבינו לא הוסיף ולכאורה מה רצה הרמב"ם בזה ונ"ל בס"ד דרצה לאשמעינן דאפילו אם מברך את הכינויים הנמחקים כגון חנון ורחום וכיוצא שהביא הגמרא שבועות ל"ה ע"א דג"כ באזהרה וכ"כ בפי' הת"ח סנהדרין נ"ו עי"ש ותראה דצ"ל דכוונתו דגם להרמב"ם היה ראי' לזה מדאמר ר"מ בברייתא שם מנין לרבות כל הכנויין ת"ל איש כי יקלל אלקיו מ"מ ומדאמר כל הכנויין וגם מדאמר מ"מ סובר הרמב"ם דמוכח מזה דר"מ מחייב מיתה אפילו על כנויין הנמחקים וממילא מדר"מ נשמע לרבנן לענין אזהרה כן נ"ל בכוונת הת"ח דאל"כ הי' קשה דהיכי הביא הת"ח ראי' לזה מר"מ דלא פסקינן כוותיה אלא כחכמים ובלשון חכמים לא כתיב כל הכנויין אעכ"מ דצ"ל בכוונת הת"ח כמו שכתבנו דלהרמב"ם מדר"מ נשמע לרבנן וכן מצאתי במרכבת משנה ספרדי ז"ל שכ' בדעת הרמב"ם כמו שכתבנו ושמחתי שכוונתי בס"ד לדעת קדשו, אבל מרש"י סנהדרין דף הנ"ל נראה בפי' דל"ס כהרמב"ם והת"ח אלא סובר דפירושא דכינויין דוקא כנויין שאינם נמחקים מדכ' בד"ה ואליבא דר"מ וז"ל ואתא איש איש להשוו' כותים וישראל בכל הני כנויים כגון אלקים שדי צבאות כו' ומדנקט רש"י דוקא כנויים שאינם נמחקים מוכח דסובר דר"מ לא מחייב אלא על כנויים שאינם נמחקים וממילא מדר"מ נשמע לחכמים לענין אזהרה, אבל לכאורה קשה על רש"י מראייתו של הת"ח הנ"ל מדאמר ר"מ כל הכנויים וצ"ל דרש"י לשיטתו דסובר כשיטת הרמ"ה הנ"ל מחודש ז' דשם המיוחד דוקא שם ההויה אבל שם אדני כנוי הוא י"ל דע"כ קאמר ר"מ כל הכנויין כדי שלא נטעה לומר דדוקא על שם אדני או על אל"ף דלי"ת שהוא הכנוי של אדני [עי' שבועות דף הנ"ל ובתוס' שם ד"ה בפר"ח וגם לפום שיטת הרמ"ה י"ל עפ"י דרך הר"ח דאל"ף דלי"ת כיון דכנוי של אדני ג"כ דינו כשם אדני אע"ג דשם אדני לא הוי שם המיוחד דכיון דשם אדני הגדול שבכנויין ע"כ שפיר יכלינן למימר כן כמובן] חייב כיון שהוא הגדול שבכנויין אבל על שאר הכנויים שאינם נמחקים אינו חייב ע"כ קאמר ר"מ כל הכנויין לרבות אפילו שאר הכנויים שאינם נמחקים לא שם אדני או אל"ף דלי"ת מאדני דוקא אבל בכנויים הנמחקים באמת סובר ר"מ דאינו חייב וא"כ ממילא מדר"מ נשמע לרבנן כן יש ליישב את רש"י אבל התורת חיים שם הלך לשיטת הרמב"ם דסובר דשם אדני ג"כ שם המיוחד הוא ולפי"ז ליכא למימר הפשט בר"מ כמו שכתבנו לרש"י וא"כ קשה אמאי אמר ר"מ כל הכנויין אעכ"מ כמ"ש הת"ח לרבות אף הכנויין הנמחקים כמובן, וכיון שבררנו בס"ד דדבר זה אי על כנויים הנמחקים ג"כ באזהרה או לא תליא בפלוגתא של הרמב"ם והרמ"ה הנ"ל א"כ ממילא י"ל דכיון דרבינו פסק כהרמ"ה [דמדהביא את שיטת הרמב"ם בלשון ויש אומרים אף בקריאתו מוכח דסובר כשיטת הרמ"ה] ע"כ דסובר כרש"י דעל כנויים הנמחקים אינו באזהרה וע"כ ל"כ רבינו מלת שאר אבל הרמב"ם דסובר דשם אדני ג"כ שם המיוחד הוא א"כ ממילא מוכח דסובר כהת"ח דעל כנויים הנמחקים ג"כ באזהרה ע"כ הוסיף מלת שאר וכתב ועל שאר הכנויים באזהרה ודו"ק:

2אבל לכאורה ק"ל על שיטת רש"י דהיכי יכלינן למימר דלר"מ אינו חייב אלא על כנויין שאינם נמחקים הלא במתניתין דשבועות הנ"ל איתא בפי' דר"מ מחייב אף על הכנויין הנמחקים דאיתא שם המקלל בכולן חייב דברי ר"מ והאי בכולן קאי על מה דאיתא לעיל מיניה בחנון ורחום ובכל הכנויין וצ"ל דרש"י באמת סובר דפלוגתתם בשם המברך בו ולא בשם המתברך וכמ"ש רש"י במתניתין שם בפי' וז"ל המקלל בכולן מברך את השם באחד מהם וא"כ ממילא י"ל דדוקא שם המברך בו סובר ר"מ דיכול להיות אפילו משמות הנמחקים אבל שם המתברך באמת סובר דדוקא על כנויים שאינם נמחקים חייב כמ"ש רש"י בסוגיתינו הנ"ל וא"כ לפי"ז עכ"מ דצ"ל הפשט ברש"י דשבועות במ"ש שברך את השם באחד מהם דכוונתו דפלוגתתם בשם המברך בו ודלא כמ"ש התי"ט בכוונת רש"י הנ"ל מחודש י' דאל"כ אלא נא' כמ"ש התי"ט דרש"י ג"כ סובר דפלוגתתם בשם המתברך א"כ הי' קשה על רש"י דסוגייתינו קושי' הנ"ל אעכ"מ מרש"י דסוגיתינו דלא כהתי"ט, וממילא הרוחנו בהנ"ל דלכ"ע לענין חיוב אזהרה ל"צ להיות שם המברך בו מן השמות שאינם נמחקים אלא אפי' אם מברך בשמות הנמחקים ג"כ באזהרה דלשיטות הרמב"ם והת"ח הנ"ל בודאי שכן הוא כיון דלדידהו אפילו בשם המתברך הדין כן מכ"ש בשם המברך בו דאפילו לענין חיוב מיתה סובר הרמב"ם דאף שהשם המתברך צריך להיות שם המיוחד מ"מ בשם המברך בו סגיא אם הוא מן השמות שאינם נמחקים מכ"ש שם דסגיא לשם המתברך בודאי דסגיא לשם המברך בו אלא אפילו לשיטת רש"י נ"ל דצ"ל ג"כ כן כיון דמן המשנה דשבועות הנ"ל מוכח דלר"מ אפילו אם השם שמברך בו הוא מן השמות הנמחקים ג"כ חייב סקילה א"כ ממילא מדר"מ נשמע לרבנן דנהי דפטרו מסקילה אבל חיוב אזהרה איכא כמובן, וא"כ יצא לנו מכל הנ"ל לדינא דלענין שם המתברך אי איכא חיוב אזהרה אפילו כשהוא מן השמות הנמחקים תליא בפלוגתא דהרמב"ם ות"ח ורש"י הנ"ל אבל לענין שם המברך בו לכ"ע איכא חיוב אזהרה אפילו כשהוא מן השמות הנמחקים ואחר שכתבנו את כל הנ"ל ראיתי בספרא פ' אמור פרשה י"ד פרק י"ט שגירסתו בחכמים ועל שאר כל הכנויים באזהרה וכן איתא בפסיקתא זוטרתא שם וממילא לפי"ז ל"צ למימר אליבא דהרמב"ם כמו שכתבנו דמר"מ למד הרמב"ם את זה כמ"ש הת"ח הנ"ל אלא י"ל דהרמב"ם למד מהספרא ומהפסיקתא שכתבנו וע"כ כתב ועל שאר הכנויים באזהרה ולפי שיטות רבינו ורש"י צ"ל דסברי גם בספרא ובפסיקתא דנקטו מלת שאר לאפוקי שלא תאמר דדוקא על שם אדני או על אל"ף דלי"ת איכא חיוב אזהרה אלא אפילו על כל השמות שאינם נמחקים כמו שכתבנו כמובן: טו)

3הנה רבינו והרמב"ם לא גילו דעתן דמה חיוב איכא למקלל כנויין אי מלקות או כרת אלא נקטו את לשון הבריי' ועל הכנויין באזהרה והתוס' בסנהדרין שם ד"ה ועל הכנויין באזהרה כתב וז"ל דכתיב אלקים לא תקלל וכי יקלל אתא לכרת כדדרשינן בפסחים צ"ו ואיכא כרת אכינויין והא דקאמר באזהרה למעוטי מיתה ולא למעוטי כרת עכ"ל וכ"כ התוס' בשבועות ל"ו ע"א ד"ה ועל הכנויין באזהרה עי' במהרש"א שם נראה בפי' דהתוס' סובר דאם בירך את הכנויין חייב כרת ונ"ל דרש"י ג"כ סובר כן דמדכ' בסנהדרין שם ד"ה וחכמים אומרים על שם המיוחד במיתה וז"ל כדכתיב ונוקב שם ד' וגו' והאי ונשא חטאו לאו מיתה אלא ונשא חטאו דכרת עכ"ל ולכאורה מה רצה בזה וצ"ל דהי' קשה לרש"י דהיכי סברו החכמים דדוקא על שם המיוחד במיתה משום דכתיב ונוקב שם ד' מות יומת הלא גם בפסוק איש איש כי יקלל אלקיו דגם לרבנן קאי על כנויין כתיב ג"כ ונשא חטאו וא"כ אמאי לא סברו דחייב מיתה גם אכנויין כמ"ש ר"מ וע"כ כתב רש"י דרבנן סברו דונשא חטאו לאו מיתה הוא אלא חטאו דכרת וא"כ מוכח דגם רש"י סובר דעל הכנויין באזהרה דאמרו החכמים פירושו דחייב כרת, אבל לכאורה י"ל דליכא ראי' מרש"י כיון דאיכא למימר דרש"י סובר דונשא חטאו אתא לכרת כשמברך את השם המיוחד בלא עדים אבל כשמברך את הכנויים י"ל דסובר רש"י דליכא כרת והא דאמרו החכמים ועל הכנויין באזהרה י"ל דפירושו דחייב מלקות כמ"ש הר"ן שאכתוב לקמן בס"ד או י"ל דסובר רש"י בפירושא דאזהרה כמ"ש הפי' המשניות במכות פ"ג משנה א' וז"ל ובתוספתא דברכות כל מל"ת שיש בה מעשה לוקין עליו ושאר כל ל"ת שבתורה הרי אלו באזהרה העובר עליו כעובר על גזירת המלך הנה התבאר לך מזה המאמר ההפרש שיש בין אמר' במקומות לוקה או סופג את הארבעים ובין אמרם במקומות הרי אלו באזהרה ודע זה ושמרהו עכ"ל וא"כ י"ל דרש"י ג"כ סובר דעל הכנויים ליכא חיוב כרת או מלקות אלא פירושא דהרי אלו באזהרה שאמרו החכמים שהעובר עליו כעובר על גזירות המלך כמ"ש הפי' המשניות והא דכ' רש"י ונשא חטאו דכרת י"ל דכוונתו כהנ"ל דקאי על שבירך את השם המיוחד בלא עדים אבל בכנויין ליכא כרת:

4אבל נ"ל להביא ראי' דעכצ"ל דרש"י סובר דעל הכנויים חייב כרת כמ"ש התוס' הנ"ל דבפ' אמור כתב רש"י על ונשא חטאו וז"ל בכרת כשאין התראה ובפ' שלח על הפסוק והנפש אשר תעשה ביד רמה כתב וז"ל ועוד דרשו רבותינו מכאן למברך את השם שהוא בכרת עכ"ל ולכאורה ק"ל כיון דרש"י כתב ועוד דרשו כו' עכצ"ל דסובר כמ"ד דמגדף דקרא היינו מברך השם וכמ"ש הגמ' כריתות ז' ע"ב ובפסחים צ"ג ע"ב דלמ"ד דמגדף היינו מברך השם כתיב כרת בגופא ולמ"ד דמגדף דקרא היינו עובד ע"ז יליף כרת במברך השם חטאו חטאו מקרבן פסח עי"ש וכיון דרש"י סובר דמגדף דקרא היינו מברך השם א"כ קשה היכי כתב רש"י בפ' אמור דונשא חטאו אתא לכרת הא במברך השם כתיב כרת בגופה וזה אצלי קושיא גדולה על רש"י ואח"כ ראיתי שגם הדינא דחיי דיבר מזה אבל בהנ"ל מיושב בס"ד שפיר די"ל דרש"י סובר כך דכרת דפ' שלח אתא למברך את השם המיוחד בלא עדים וכרת דונשא חטאו דפ' אמור אתא למברך את הכנויים בלא עדים כיון דהפסוק ונשא חטאו על הכנויים קאי כדכתיב איש איש כי יקלל אלקיו ונשא חטאו וכמ"ש הגמרא בסנהדרין בסוגיתנו וא"כ עכ"מ דרש"י סובר דעל הכנויים באזהרה שאמרו חכמים פירושו דחייב כרת כמ"ש התוס' הנ"ל דאל"כ נשאר על רש"י הקושיא שהקשינו כמובן, אבל לכאורה אפילו לפי פירושינו אכתי קשה על רש"י דהיכי כתב בפ' אמור בכרת כשאין התראה דנראה דאם הי' התראה אז חייב דבר אחר ולא כרת הא בכנויים ליכא שום חיוב אחר אלא כרת אעכ"מ דצ"ל דגם בפ' אמור קאי על שם המיוחד דאיכא חיוב סקילה בהתראה וא"כ נשאר קושייתינו הנ"ל על רש"י וגם ליכא ראי' דסובר דאיכא כרת בכנויים, וע"כ נ"ל בס"ד לומר דרש"י סובר דבכנויים איכא כרת וגם מלקות וע"כ כתב שפיר בכרת כשאין התראה כיון דבהתראה איכא מלקות ובזה אמרתי ליישב בס"ד מה שיש לדקדק על רש"י דמדוע כתב כשאין התראה בפ' אמור דוקא מדוע ל"כ כן גם בפ' שלח די"ל דבשלמא בפ' שלח ל"צ למיכתב כן כיון דפשיטא הוא דאיירי כשלא התרה בו דאי כשהתרה בו אז חייב סקילה כיון דבפ' שלח איירי כשמברך את השם המיוחד אבל בפ' אמור דאיירי שמברך את הכנויים ה"א דאפילו כשהתרה בו ג"כ חייב כרת כיון דליכא חיוב מיתה הוי ס"ד דחיוב מלקות ג"כ ליכא וכיון דליכא אלא חיוב כרת ה"א דאפי' כשהתרה בו ג"כ חייב כרת ע"כ כתב רש"י שם כשלא התרה בו לאשמעינן דכשהתרה בו אז חייב מלקות כמובן:

5וא"כ לפי"ז צ"ל דרש"י סובר כהאי מ"ד בירושלמי דעל הכנויים באזהרה וכרת דבירושלמי סנהדרין פ' ז' הלכה ח' איתא אית תנא תני על הכנויים באזהרה וכרת על שם המיוחד במיתה אית תנא תני על הכנויים באזהרה ועל שם המיוחד במיתה וכרת מ"ד על הכנויים באזהרה וכרת אלקים לא תקלל ועוד איש איש כי יקלל אלקיו ונשא חטאו בכרת ועל שם המיוחד במיתה נוקב שם ד' מות יומת ומ"ד על הכנויים באזהרה אלקים לא תקלל ועל שם המיוחד במיתה וכרת ונוקב שם ד' מות יומת ואיש איש כי יקלל אלקיו עכ"ל ועי' בפ"מ שם ונ"ל בס"ד דהני שני מ"ד בזה פליגי אי איש איש כי יקלל אלקיו קאי על כנויים או קאי גם על שם המיוחד אע"ג דכתיב אלקיו דהאי מ"ד דעל הכנויים באזהרה וכרת סובר דאיש איש כי יקלל אלקיו קאי על כנויים משום דכתיב אלקיו וכיון דקאי על כנויים ע"כ סובר דבכנויים איכא אזהרה דהיינו מלקות כשהתרה בו וכרת כשלא התרה בו אבל אידך מ"ד סובר דאיש איש כי יקלל אלקיו קאי על שם המיוחד אע"ג דכתיב אלקיו וע"כ סובר דעל הכנויים ליכא אלא אזהרה וא"כ ממילא י"ל דרש"י סובר דכיון דלמ"ד דעל הכנויים ליכא אלא אזהרה עכצ"ל דסובר לא כר"מ ולא כחכמים דברייתא סנהדרין הנ"ל כיון דבין לר"מ ובין לחכמים עכצ"ל דאיש איש כי יקלל אלקיו קאי על כנויים עי' בסוגיתינו היטב ותראה שכן הוא וכיון דהאי מ"ד לא כחד ע"כ פסק רש"י כהאי מ"ד דבכנויים איכא אזהרה וגם כרת כיון דהאי מ"ד סובר לגמרי כחכמים דבריי' דסוגייתינו כמובן, או י"ל דהני תרי מ"ד דירושלמי בזה פליגי אי מגדף דקרא היינו מברך השם או עובד ע"ז דהאי מ"ד דעל הכנויים באזהרה סובר דמגדף דקרא היינו עובד ע"ז ולא קאי כרת דכתיב במגדף על מברך השם וא"כ צ"ל דונשא חטאו קאי על מברך השם המיוחד שהוא בכרת כשמברך בלא התראה וע"כ סובר דעל הכנויים ליכא אלא אזהרה דאלקים לא תקלל אבל האי מ"ד דעל הכנויים באזהרה וכרת סובר דמגדף דקרא היינו מברך השם ואיכא כרת על שם המיוחד בגופא ול"צ תו ונשא חטאו על כרת דשם המיוחד אלא יליף מונשא חטאו כרת על כנויים וע"כ סובר דעל הכנויים באזהרה וכרת וגם לפירוש זה צ"ל דרש"י סובר כהאי מ"ד דעל הכנויים באזהרה וכרת כיון דרש"י כתב בפ' שלח בפירוש דמגדף דקרא היינו מברך השם כמובן, וממילא לפי הנ"ל מוכח דגם רש"י סובר כשיטת התוס' הנ"ל דאיכא כרת בכנויים אלא גם זה סובר דגם מלקות איכא בהתרה בו ואפשר דגם התוס' מודה לזה אלא התוס' לא דיבר רק מכרת וגם אפשר דמה דכ' התוס' ועל הכנויים באזהרה דכתיב אלקים לא תקלל כוונתו דאלקים לא תקלל אזהרה למלקות וגם קצת ראי' יש לי לזה דאלת"ה אלא נאמר דהתוס' סובר דאלקים לא תקלל אזהרה לכרת אז צ"ל דהתוס' סובר דלכרת ג"כ צריך אזהרה וא"כ קשה על התוס' דסנהדרין מהתוס' דשבועות ז' ע"א ד"ה באחת שכ' בפי' דלכרת ל"צ אזהרה [ואף די"ל דמצינו כמה פעמים בש"ס שהתוס' במקום אחד ל"ס כבמקום אחר וכמ"ש המרש"א את הכלל זה בקידושין אבל את זה כ"ע מודה שמצוה להשוות את התוס'] אבל כשנ' הפשט בתוס' דסנהדרין כמו שכתבנו אז באמת ל"ק מידי כמובן, עכ"פ זה נראה בפי' דהתוס' סברו דאיכא כרת בכנויים וגם אליבא דרש"י צ"ל דס"כ כמו שכתבנו ודו"ק: