ברית משה, מצות לא עשה טז:טז

1אבל בחדושי הר"ן ז"ל בסנהדרין שם ראיתי שכ' בפי' דאיכא מלקות בכנויים דז"ל וכן נראה שאף לענין מלקות אינו צריך שיהא שם בשם דהא מאיש איש כי יקלל אלקיו דאיתרבו הכנויים לא למדנו שם בשם דגבי ונוקב שם בנקבו שם הוא דכתיב בי' מיתה וזה פשוט עכ"ל ויש ללמוד מדבריו תרתי חדא דלא בעינן בכנויים שם בשם כיון דבכנויים ליכא אלא אזהרה ובקרא דילפינן אזהרה מיניה לא כתיב שם בשם [ולפי מ"ש הר"ן דלענין חיוב אזהרה לא צריך שם בשם ליכא תו למימר כמו שכתבנו לעיל מחודש י"ד דלענין חיוב אזהרה לכ"ע חייב אפילו אם שם המברך בו הוא מן השמות הנמחקים כמובן אבל לכאו' לא זכיתי להבין את דבריו כיון דלפי דבריו יהא חמור לר"מ כנויים משם המיוחד דבשם המיוחד לא חייב מיתה אלא כשמברך שם בשם ובכנויים חייב מיתה אפילו כשלא מברך שם בשם כיון דחיוב מיתה דכנויים למד ר"מ מאיש איש כי יקלל אלקיו דלא כתיב גביה שם בשם כמ"ש הר"ן וזה באמת מלתא דלא מסתבר ואי"ל דר"מ סובר דלא בעינן שם בשם וכמ"ש רש"י הנ"ל מחודש י"ג אליבא דר' מנחם בר"י כיון דהר"ן בעצמו חולק על רש"י בזה בסנהדרין שם וסובר דליכא מ"ד דלא בעינן שם בשם ע"כ דברי הר"ן בזה צ"ע] ועוד סובר הר"ן דמ"ש החכמים ועל הכנויים באזהרה פירושו דחייב מלקות וכ"כ הדינא דחיי בשם המאירי ז"ל וצ"ל גם לדידהו דאזהרה למלקות היא אלקים לא תקלל כמ"ש רש"י ותוס' הנ"ל, אבל לכאורה ק"ל על זה דהיכי יכלינן למימר שלוקין על הכנויים משום לאו אלקים לא תקלל הא הוי לאו הניתן לאזהרת מב"ד כיון דאזהרה לשם המיוחד נמי מלאו זה ילפינן כמ"ש הגמ' בסוגייתינו בסנהדרין ואזהרתי' מהכא אלקים לא תקלל ועי' רש"י שם ד"ה ועל הכנויים באזהרה וגם בדינא דחיי כאן ובנר מצוה סי' י"א אות ל"ב ראיתי שג"כ הרגישו בקושי' זו עי"ש שהאריכו בזה טובא אבל לי"נ בס"ד לתרץ כך דלפי מ"ש הלח"מ הל' ממרים פ"ה הל' ד' על קושיתו שהקשה דהיאך לוקין על לאו דלא תקלל חרש כיון דמיניה ילפינן אזהרה גם שלא לקלל אביו וא"כ הו"ל לאו הניתן לאזהרת מב"ד ותירץ וז"ל י"ל דמקלל חבירו בשם גלה הכתוב דלוקה כדאיתא פ"ק דתמורה ג' ע"ב ואע"ג דהוי לאו שאב"מ גזה"כ הוא ה"נ אמרינן דאע"ג דהוי לאו שניתן לאזהרת מב"ד לוקה היכא דליכא מב"ד וכיוצא בזה תירצו התוס' בפ' מרובה ע"ד בד"ה הו"ל לאו שניתן לאזהרת מב"ד עכ"ל ולפי דבריו י"ל גם כאן דכיון דמקלל בכנויים הוי ג"כ לאו שאב"מ וצ"ל דכיון דהקרא מגלה לן דמקלל את חבירו או דיין או נשיא דלוקין אע"ג דהוי לאו שאב"מ כמ"ש הגמר' דתמורה משום דכתיב אם לא תשמור לירא את השם הנכבד וגו' והפלא ד' את מכותך וגו' ע"כ לוקין גם על מקלל בכנויים אע"ג דהוי לאו שאב"מ א"כ ממילא תו שפיר לוקין עליו אע"ג דהוי לאו הניתן לאזהרת מב"ד מהטעם שכ' הלח"מ הנ"ל כמובן, או י"ל דהר"ן והמאירי סברו דהא דאין לוקין על לאו הניתן לאזהרת מב"ד זה לא אמרינן אלא היכא דעיקר אזהרה בא על מיתות ב"ד אבל היכא דעיקר אזהרה לא בא על מב"ד אז באמת לוקין וא"כ ממילא י"ל דסברו דהלכה כר' ישמעאל דסנהדרין ס"ו ע"א דאלקים חול וכיון דעיקר אזהרה אלקים לא תקלל הזהיר על דיין כמו שכתבנו לעיל מחודש ג' על כן תו לא הוי לאו הניתן לאזהרת מב"ד וכמו שכתבנו לעיל מחודש ד' על קושיות המרש"א עי"ש ודו"ק:

2וא"כ יש לפנינו בהא דאמרו החכמים ועל הכנויים באזהרה ג' שיטות שיטות רש"י והתוס' הנ"ל מחודש ט"ו דחייב כרת ושיטות הר"ן והמאירי דחייב מלקות ושיטת הפי' המשניות הנ"ל מחודש ט"ו דלא חייב כלום אלא הו"ל כעובר על גזירת המלך ורבינו והרמב"ם לא גילו דעתן בזה אלא הביאו את לשון הגמ' ובהרמב"ם כדי שלא יהא קשה עליו ממ"ש בפי' המשניות הנ"ל עכצ"ל דמש"ה הביא את לשון הגמ' משום דסובר דאינו חייב כלום אלא הו"ל כעובר על גזירת המלך וממילא גם אליבא דרבינו י"ל דג"כ משום כוונה זו הביא את לשון הגמ' כן עלה ברעיוני לומר בהשקפה ראשונה, אבל אחר עיון קצת ראיתי דנהי דבהרמב"ם י"ל כמו שכתבנו אבל ברבינו עכצ"ל דעל הכנויים חייב כרת כיון שכ' במל"ת זו וז"ל המגדף שלא בעדים הר"ז בכרת שנאמר והנפש אשר תעשה ביד רמה וגו' ובכריתות אמרו רבנן שבא ליתן כרת למברך את השם עכ"ל מוכח בפי' דסובר דמגדף דקרא היינו מברך השם ולפי"ז על הא דאם בירך את השם המיוחד שלא בעדים דחייב כרת באמת ל"צ שום קרא דכיון דסובר דמגדף דקרא היינו מברך השם ממילא כתיב כרת בגופיה ואי נאמר דרבינו סובר דעל הכנויים ליכא כרת נשאר עליו קושיות התוס' דשבועות ל"ו ע"א ד"ה ועל הכנויים דלמה לי איש איש כי יקלל וגו' כיון דל"ל כמו שתירץ התוס' דצריך לכרת וגם ל"ל דאיצטריך שנדע שעובר על גזירת המלך כיון דאת זה ידעינן מאלקים לא תקלל וא"כ למה לי כי יקלל אלקיו עכ"מ דרבינו באמת סובר דעל הכנויים חייב כרת אלא נקט לשון הבריי' כדרכו בקדש בכמה מקומות וזה נ"ל בס"ד דבר ברור ברבינו כמובן, אבל אליבא דהרמב"ם אי ג"כ יכלינן למימר כן נ"ל דתליא בזה אי סובר דמגדף דקרא היינו מברך השם או סובר דמגדף דקרא היינו עובד ע"ז דלכ"מ הל' קרבן פסח פ"ה הל' ב' שכ' דהרמב"ם סובר דמגדף דקרא היינו מברך השם וכ"כ הדד"ח כאן בשם הלח"מ הל' שבת לפי"ז גם אליבא דהרמב"ם צ"ל דסובר דחייב כרת על הכנויים דאל"כ נשאר עליו קושיות התוס' הנ"ל דלמה לי כי יקלל אלקיו וממילא לפי"ז עכצ"ל הפשט בפי' המשניות הנ"ל כמו שאכתוב לקמן בס"ד בשם הדינא דחיי כדי שלא יהא קשה משם על מ"ש בחיבורו אבל לפי מ"ש הדינא דחיי לעצמו דהרמב"ם סובר דמגדף דקרא היינו עובד ע"ז עיי"ש שהאריך בזה וגם עי' בפרשת הכסף הל' עכו"ם פ"ד לפי שיטה זו באמת י"ל דסובר דליכא כרת בכנויים ועל קושיות התוס' י"ל דסובר כמו שתירץ התוס' כמובן:

3ועל הכלל הנ"ל מחודש ט"ו בשם הפי' המשניות דהיכא דאיתא הר"ז באזהרה פירושו דאינו חייב כלום אלא הוי כאלו עובר על גזירת המלך עי' בדינא דחיי שהאריך בזה וכתב שהרמב"ם ל"נ את הכלל זה לחלוטין אלא כוונתו דכל מקום שאיתא הרי אלו באזהרה לא יחוייב שיהי' בו מלקות או כרת בהכרח כמו היכא שאמר לוקה אלא משום דאיכא גווני דלית בהו מלקות או כרת כגון אם לא עשה מעשה ליכא מלקות ובמקום דלא חייב כרת ליכא כרת ע"כ אמר הרי אלו באזהרה ועי' יד מלאכי סי' ר"ו שדיבר ג"כ מכלל זה וגם הביא ראי' לדבריו ולי"נ בס"ד ג"כ ראי' לדבריו מהירושלמי הנ"ל מחודש ט"ז דלמ"ד דעל הכנויים באזהרה וכרת מוכח דאף דאי' בברייתא ועל הכנויים באזהרה אפ"ה איכא חיוב מלקות וכרת א"כ להאי מ"ד עכצ"ל דבאזהרה דבריי' פירושו מלקות דכיון דסובר דחייב כרת ממילא תו ליכא למימר כהפי' המשניות וגם לאידך מ"ד שם דסובר על הכנויים באזהרה בודאי הוא דצ"ל דפירושא דאזהרה מלקות דאלת"ה הו"ל להירושלמי למימר דגם בזה פליגי והירושלמי לא אמר אלא דפליגי אי איכא בכנויים כרת ג"כ או לא אעכ"מ דצ"ל הפשט בפי' המשניות כמ"ש הדד"ח ודו"ק: