ברית משה, מצות לא עשה יט:ד

1מכאן (ג) יש ללמוד שהל' כרב כו' אמנם בירושלמי כו'. לכאורה צריך להבין דמדוע הביא רבינו ראי' לזה דהל' כרב הלא קיי"ל דהלכתא כרב באיסורי וא"כ ממילא ידעינן דהלכה כרב גם בזה ונ"ל בס"ד דבשבת ס"ד ע"ב פריך הגמרא על הא דרב ממתניתין ולא בזוג אע"פ שפקוק ותניא אידך פוקק לה זוג בצוארה ומטייל עמה בחצר פירש"י ד"ה ותניא בברייתא דבחצר דליכא מראית העין מותר ומשני הגמ' תנאי היא דתניא שוטחן בחמה אבל לא כנגד העם ר"א ור"ש אוסרין אלמא דהא דרב תליא בפלוגתא דחכמי' דברייתא ל"ס כרב ור"א ור"ש סברו כרב ובשבת קמ"ו ע"ב הקשה הגמרא על רב ממתניתין דשוטחן בחמה ומשני ג"כ תנאי הוא וכן איתא בביצה ט' ע"א עי"ש וא"כ לפי"ז כיון דסתם מתני' דשוטחן בחמה והחכמים דבריי' דשוטחן בחמה וכן החכמים דברייתא דפוקק לה זוג סברו דלא כרב הוה יכלינן למימר דבזה לית הלכתא כרב ע"כ כתב רבינו דמסתם גמ' דע"ז שהקשה מרב מוכח דהלכה גם בזה כרב ועי' ברא"ש בשבת פ' חביות סי' ט' שכ' וז"ל הא מילתא אע"ג דהו"ל סתם במשנה ומחלוקת בבריי' הלכתא כמחלוקת דבריי' דקאי רב כוותיה דמקשינן מינה פ"ק דע"ז מאי אין נראה אילימא דלא מתחזי והאמר ר"י אמר רב כל מקום שאסרו כו' אלמא הלכתא הכי כו' עכ"ל וכ"כ ממש הרי"ף שם נר' מזה דהפשט ברבינו כמו שכתבנו. אבל לכאורה נ"ל דיש ללמוד מלשון רבינו דלדינא באמת לא פסק כרב מדכ' מכאן יש ללמוד כו' ואח"כ כתב אמנם בירושלמי דכלאים מקשה מכמה משניות על רב ואינו מתרץ כלום מוכח דצ"ל בכוונת רבינו כך מכאן כו' כלומר אף דיש ללמוד מכאן דהלכה כרב אמנם כו' כלומר אבל מהירושלמי מוכח דלית הלכתא כרב כן נראה לכאורה מפשטות לשון רבינו דאל"כ אמאי הביא את הא דירושלמי כלל אבל ראיתי בפרישה ז"ל יו"ד סי' ק"נ שכ' וז"ל מפני שנראה כמשתחוה לה ולפי מאי דקיי"ל דכל דבר שאסור משום מ"ע אפילו בחח"א ה"ה כאן אפילו אין שום אדם רואהו אסור וכן מבואר בסמ"ג מל"ת י"ט עכ"ל ועי' בש"ך שם שג"כ הביא את דבריו ולכאורה לפי הנ"ל לא מבואר ברבינו כן אלא אדרבא י"ל להיפך דלא פסק כרב, אבל אחר עיון קצת ראיתי שאמת אתו דבמל"ת ס"ה במלאכה דגוזז בד"ה ותניא עלה ר"א ור"ש אוסרין לשוטחן בחמה כו' נראה משם בפי' דרבינו באמת פסק כרב וא"כ גם כאן במל"ת י"ט צ"ל הפשט ברבינו דסובר כן וכמ"ש הפרישה וא"כ לפי"ז ק"ל דמדוע הביא רבינו את הא דירושלמי כיון דפסק כרב מה נ"מ לנו מהירושלמי זה:

2ונ"ל בס"ד דמשום כוונה עמוקה הביא את הירושלמי דהדינא דחיי כאן כתב וז"ל ומצאתי להר"ז הלוי בפ' במה אשה כתב מהא דאמר ריא"ר כל מקום שאסרו חכמים מפני מ"ע אפילו בחח"א כתבה הרי"ף בפ' חבית ופסק הלכתא הכי ויש להקשות מדבריו על דבריו שהוא כתב בפ' במה בהמה הא דתניא פוקק לה זוג בצוארה ומטיילת בחצר ונראה מדבריו שהיא הלכה פסוקה והא פליגא עליה דרב כדאוקימנא בפרקין דהכא כתנאי עכ"ל ואם אמת הי' הדבר שהביא הרי"ף ז"ל הך ברייתא בפ' במה בהמה ודאי דהא קושיא כיון דמקשינן בפ' במה אשה עליה דרב מהך בריי' ומתרצינן תנאי היא דמשמע דהך ברייתא דלא כוותיה ואיך פסקה הרי"ף כיון דפסק בפ' חבית כרב אבל חפשתי בפ' במה בהמה להרי"ף ולא ראיתי שהביא ברייתא זאת כלל ועיקר אלא שהביא המשנה סתמית אין חמור יוצא בזוג אע"פ שהוא פקוק ולא חילק בין רשות הרבים לחצר וכן הרא"ש שהולך על דרך הרי"ף לא הביא ברייתא זאת בפסקיו בפ' במה בהמה גם הרמב"ם כתב בפ' כ' מהל' שבת ומפני זה לא תצא אשה בזוג שבצוארה ואפילו הי' פקוק שאין לו קול ולא חילק בין רה"ר לחצר ולא כתב הרהמ"ג שבהלכות חלוקים עליו ואולי בנוסח ההלכות שהגיעו ביד הר"ז הלוי הי' כתוב ברייתא זאת ולפי גירסתינו אין כאן קושיא להרי"ף אבל אי קשיא לי הך קושיא עצמה בדברי הרב המחבר הסמ"ג ובעל הטורים ור' ירוחם קשיא שהסמ"ג בלאוין ס"ה בהלכות שבת במלאכה דגוזז הסכים לדברי הרי"ף דהלכה כרב דאמר בכ"מ שאסרו חכמים מפני מ"ע אפילו בחח"א אסור ובמלאכה דהמוציא מרשות לרשות כתב ואין בהמה יוצאה בזוג שבצוארה לכרמלית אע"פ שהוא פקוק כו' אבל בחצר מותר ובלבד שיהא הזוג פקוק כו' והוא כדברי הבריי' שאוקמוה בפ' במה בהמה דלא כרב גם הטור הסכים כדעת הרי"ף בסי' תקי"ח וש"א ובסי' ש"ה כתב דיוצאה בהמה בזוג שבצוארה פקוק בחצר כדברי הברייתא גם ר' ירוחם הסכים להרי"ף בנתיב ב' ח"א ובנתיב י"ב חלק י"ד וכתב בנתיב י"ב חלק ט' שמותר להוציא הבהמה בזוג שבצוארה בחצרו כשהוא פקוק כדברי הבריי' וצ"ע עכ"ל הדד"ח, הנה מ"ש דליתא בהרי"ף והרא"ש האי ברייתא דפוקק לה זוג בצוארה בהרי"ף שלפנינו איתא בפ' במה בהמה בתר מתניתין חמור יוצא במרדע וכן איתא ברא"ש שם סי' ד' ואת הקושי' שהקשה הדד"ח על רבינו והטור ור"י והניח בצ"ע כבר קדמו השלטי גבורים פ' חבית על המתניתין נותנין תבשיל לתוך הבור אלא דהש"ג הקשה על הרי"ף והרמב"ם והרא"ש ג"כ עי"ש שהאריך ועי' במג"א סי' ש"א ס"ק נ"ו שמתרץ יפה את קושיות הש"ג דלפי מה שפסק הב"י או"ח סי' של"ו כהתוס' דכתובות ס' ע"א ד"ה ממעכן דדוקא במקום שיחשדוהו שעושה איסור דאורייתא אסור בחדרי חדרים וכ"ס התוס' חולין מ"א ע"א ד"ה ובשוק עי"ש נמצא לפי"ז ל"ק מהא דזוג די"ל דדוקא כיבוס שהוא איסור דאוריי' אסור בח"ח אבל בזוג דליכא אלא חשש מכירה שהוא איסור דרבנן מותר בח"ח אלא המג"א שם הקשה על שי' התוס' וז"ל ומ"מ קשה הו"ל לשנויי הכי בשבת דף ס"ה ומפרש המחה"ש וז"ל דבשבת ס"ה מקשה לרב מהאי בריי' דקתני מטיילת בזוג בחצר אבל לא בר"ה ומשני דרב תנאי הוא ול"ל לאוקמי כתנאי הו"ל לחלק בין חשש איסור תורה לאיסור דרבנן כו' עכ"ל והקרבן נתנאל פ' במה בהמה אות ט' כתב על קושיות המג"א וז"ל ולק"מ דאדרב פריך שפיר דאמר מלתא אפילו באיסור דרבנן כמ"ש רש"י שם אך אנן לא פסקינן כוותיה כ"א בדבר דאורייתא וגם בהגהותיו על המג"א שם מתרץ כן אבל לכאורה צריך להבין את תירוצו כיון דרב עצמו סובר דאפי' באיסור דרבנן אסור בח"ח א"כ אמאי באמת לא פסקינן כוותיה גם בזה וצ"ל בכוונת הק"נ כך כיון דהטעם דפסקינן כרב בזה משום דמוכח מגמרא דע"ז כוותיה כהנ"ל בשם הרי"ף והרא"ש ואי לא היה מוכח מגמרא דע"ז כרב אז באמת לא היה פסקינן בזה כוותיה וכיון דכל הראי' דהלכתא כוותיה ליתא אלא מגמ' דע"ז א"כ י"ל דדוקא דומיא דגמרא דע"ז דאיכא חשש איסור דאורייתא בזה פסקינן כרב אבל לא באיסור דרבנן כמובן, וממילא לפי הנחה זו שפיר יש להבין דמדוע הביא רבינו את הירושלמי כיון דברבינו ע"כ ג"כ צ"ל דסובר כשיטת התוס' כתובות הנ"ל דאל"כ נשאר עליו קושיות הש"ג הנ"ל וממילא צ"ל אליביה גם תירוצו של הק"נ וכמו שכתבנו בכוונת הק"נ וא"כ י"ל דרבינו רצה ליתן גם טעם ע"ז דמדוע דוקא דומיא דגמ' דע"ז פסקינן כרב ולא בחשש איסור דרבנן וטעם ע"ז מצא בירושלמי שהביא דבכלאים פ"ט הל' א' הקשה הירושלמי על רב מכמה משניות וברייתות ומסיים וז"ל אילין פליגין על דרב ולית להון קיום ומפרש הפ"מ וז"ל אילין כל המשניות וברייתות אלו פליגי על רב ולית להון קיום לדברי רב עכ"ל ובירושלמי דעירובין פ"ח הלכה ט' איתא ג"כ הדא פליגא על רב ולית ליה קיום עי' ברא"ש פ' חבית שהביא את הירושלמי וכיון דהירושלמי הקשה על רב מכמה משניות וברייתות ולא תירץ כלום באמת לכאורה הי' לנו לפסוק כהירושלמי דלא כרב אלא מש"ה לא פסקינן כן משום דמגמ' דע"ז דילן מוכח דלא כהירושלמי וא"כ ממילא י"ל דדוקא במה דמוכח מהגמרא בפי' דלא כהירושלמי בזה פסקינן דלא כוותיה אבל במה דלא מוכח בזה באמת פסקינן כהירושלמי וכיון דמגמרא דע"ז לא מוכח דהלכה כרב אלא באיסור דאורייתא ע"כ לא פסק גם רבינו כרב אלא בדאוריי' כשיטת התוס' דכתובות הנ"ל וכדי לאשמעינן את זה הביא רבינו את הירושלמי ודו"ק: