ברית משה, מצות לא עשה לב:ג
ברית משה · Brit Moshe, Negative Commandments 32:3
Open in the reader →1דרבינו סובר דמש"ה לא הביאה הברייתא דשלא להתנבא בשם ע"ז ג"כ ילפינן מושם אלהים אחרים כיון דבלישנא קמא סוברת הבריי' דעיקר פשטות הקרא ושם אלהים אחרים פירושא שלא יאמר אדם שמור לי בצד ע"ז פלונית דהיינו שלא יזכיר אדם שם ע"ז אפילו בגוונא דלא מייקרה בהזכרתו אלא לסימן גרידא, וזה ל"ק דל"ל לא ישמע על פיך שלא ידור ולא יקיים בשמו הא ממילא ידעינן שאם להזכיר בגוונא שלא מייקרה אסור מכ"ש לידור ולקיים דמייקרה בודאי אסור, דע"ז י"ל דאי לא הוה כתיב ולא ישמע על פיך אז באמת הוה שדינן ושם אלהים אחרים על שלא ידור ויקיים דמסתבר טפי אלא עכשיו דכתיב לא ישמע על פיך ילפינן מושם אלהים אחרים שלא יאמר שמור לי בצד ע"ז פלונית כמובן ובהד"א סוברת הבריי' דאפילו בזה כשישראל מזכיר את שם ע"ז ואמר שמור לי בצד ע"ז פלונית איכא ג"כ יקרא לע"ז וע"כ סובר הבריי' בהד"א דגם שלא ידור ויקיים בשם ע"ז ושלא יגרום לאחרים להזכיר ג"כ ילפינן מושם אלהים אחרים כיון דכל הני ג' דברים שווים הם דבכולן איכא יקרא לע"ז אבל את זה סוברת הברייתא גם בהד"א דפשטות הקרא ושם אלהים אחרים לא בא אלא על הני ג' דברים הנ"ל והחילוק שבין ליש"ק להד"א כמו שכתבנו ושלא להתנבא בשם ע"ז סוברת הבריי' בין בליש"ק ובין בד"א דילפינן בק"ו כיון דכשניבא בשם ע"ז איכא יקרא טפי דנראה דעושה לאלקות, וזה ל"ק דהיכי חייב חנק המתנבא בשם ע"ז כיון דאין מזהירין מה"ד דע"ז י"ל דרבינו סובר כהרמב"ם בסה"מ סוף שורש י"ד דהיכא דעונש מפורש מזהירין מה"ד, וממילא לפי"ז שפיר י"ל דמש"ה לא הביאה הברייתא גם שלא להתנבא בשם ע"ז כיון שלא דיברה אלא ממה דילפינן מפשטות הקרא ולא ממה דילפינן בק"ו כמובן, ומה מאד מיושב בס"ד קושי' הפ"ד והדד"ח הנ"ל מעל רבינו דכיון דאזהרה שלא להתנבא בשם ע"ז בק"ו ילפינן ע"כ שפיר עשה שלא מנה את זה למצוה פרטי כפי השורש שהשריש הרמב"ם בסה"מ שורש ב' שאין למנות מה שנלמוד באחד מי"ג מדות, ואי"ל כיון דהעונש מפורש ע"כ תו לא קפדינן על אזהרה אפי' לענין מנין המצות דזה באמת ליתא דהא הדד"ח הנ"ל מחודש ב' ג"כ היה רוצה ליישב את רבינו דמשום הכלל של הרמב"ם שלא למנות לאו שבכללות למצוה פרטי לא מנה רבינו שלא להתנבא בשם ע"ז אלא הדד"ח הקשה ע"ז מכח מלקות כהנ"ל ולכאורה היכי רצה לתרץ כך דילמא היכא דעונש מפורש ל"כ הרמב"ם את כללו אעכצ"ל דסובר כיון דלענין מנין המצות אין מונין אלא את אזהרות ע"כ אין נ"מ על העונש אם הוא מפורש או לא וא"כ ממילא גם דברינו עולים יפה כמובן ועי' במעיי"ח דף ל"ג ע"א אות מ' מה שתירץ על קושיות הפ"ד:
2וממילא מיושב בס"ד מעל רבינו קושיות המרש"א בסנהדרין שם דהיכי לוקין על נודר ומקיים בשמו הא הוי לאו הניתן לאזהרת מב"ד עי"ש אבל בהנ"ל י"ל גם אליבא דרבינו כמ"ש הלח"מ הלכ' סנהדרין פי"ט הל' ד' אליבא דהרמב"ם דכיון דעיקר הקרא אתי להזהיר שלא לידור ולקיים בשמו ע"כ לוקין עליו אע"ג דגם אזהרת מב"ד ילפינן מיני' עי"ש כמ"כ נמי י"ל לרבינו כיון דאזהרה שלא להתנבא בשם ע"ז בק"ו ילפינן אבל עיקר פשטות הקרא לא אתי אלא על הני ג' דברים הנ"ל ע"כ שפיר לוקין על נודר ומקיים בשמו דבשלמא בלא דברינו הנ"ל לא יכלינן לתרץ אליבא דרבינו כמו שתירץ הלח"מ אליבא דרמב"ם וכמו שבאמת המרש"ל בביאורו כאן מתרץ כן כיון דאז נשאר קושיות הפ"ד והד"ח הנ"ל על רבינו בתקפה דכל הטעם מה שהרמב"ם מנה את הדברים הנ"ל לשתי מצות היא משום דסובר דעיקר הקרא לא בא אלא על שלא ידור ויקיים בשמו ושלא יאמר שמור לי בצד ע"ז פלונית ושלא יגרום לאחרים להזכיר בשם ע"ז וע"כ מנה הני ג' למצוה אחת ושלא להתנבא בשם ע"ז מנה למצוה בפ"ע משום דעונש מפורש ואזהרה לא מק"ו יליף, וא"כ אי הוה אמרינן גם אליבא דרבינו על קושיות המרש"א כמו שתירץ הלח"מ אז היה נשאר קושיות הפ"ד והדד"ח על רבינו בתקפה אבל עם דברינו הנ"ל מיושב בס"ד הכל שפיר כמובן, ובאופן אחר על קושיות המרש"א י"ל דרבינו סובר כתירוץ השני של התוספ' דשבת קנ"ד ע"א ד"ה בלאו דהיכא שנכלל בתוך הלאו שניתן לאזהרת מב"ד איסור אחר שאין בו מב"ד והתרו בו על אותו איסור למלקות לוקין עליו עי"ש דבשלמא התוס' סנהדרין ס"ג ע"ב ד"ה שלא ידור בשמו שהקשה הא הוי לאו הניתן לאזהרת מב"ד י"ל דסובר כתירוץ ראשון של התוס' דשבת הנ"ל וע"כ הקשה שפיר אבל רבינו י"ל דסובר כתירוץ שני של התוס' דשבת הנ"ל ול"ק עליו קושיות המרש"א, ואל תשיבני הא רבינו במל"ת ס"ה קודם ד"ה נשלמו עיקרי אבות מלאכות כתב דמש"ה אין לוקין על לאו דמחמר כיון דהוי לאו הניתן לאזהרת מב"ד וא"כ מוכח דסובר כתי' ראשון של התוס' דשבת הנ"ל דאי הוה סובר כתירוץ שני היכי סובר דאין לוקין על לאו דמחמר, דכשתעיי' היטב בתוס' דשבת הנ"ל תראה דבתירוצו השני ג"כ מיישב שפיר את הא דלאו דמחמר וא"כ ממילא שפיר י"ל דרבינו סובר כתירוצו השני של התוס' דשבת וגם אליבא דהרמב"ם י"ל כן ובאמת על הלח"מ הנ"ל לכאורה צ"ע דמדוע לא מתרץ על הרמב"ם כן ואפשר כיון דהתוס' בשבת שם מסיים וז"ל ותירוץ ראשון נראה לר"י עיקר וגם התוס' דסנהדרין סובר כן כהנ"ל ע"כ לא רצה הלח"מ לתרץ אליבא דהרמב"ם כן וגם מהלח"מ הל' ממרים פ"ה הל' ד' יש ללמוד דתפס לעיקר אליבא דהרמב"ם כתירוצו הראשון של התוס' בשבת עי"ש אבל אליבא דרבינו באמת י"ל כמו שכתבנו כמובן כן נ"ל ליישב בס"ד את שיטת רבינו: