ברית משה, מצות לא עשה ה:ג

1ותניא (ב) בת"כ ומביאה בערכין יכול לא יכנו ולא יסרטנו ולא יקללנו ת"ל בלבבך בשנאה שבלב הכתוב מדבר כו'. לכאורה צריך להבין דאמאי כתב רבינו ותניא בת"כ ומביאה בערכין אמאי ל"כ או בשם הת"כ או בשם הגמ' והרמב"ם בסה"מ כתב את זה בשם הספרא גרידא והיראים ז"ל סי' ל"ט כתב ג"כ כלשון רבינו ובודאי הי' להם איזה כוונה בזה, ונ"ל בס"ד דבערכין ט"ז ע"ב על הא דת"ר לא תשנא את אחיך בלבבך יכול לא יכנו כו' כתב רש"י וז"ל יכול לא יכנו על דבר תוכחה נראה מרש"י דהברייתא דספרא לא קאי על סתם אדם דעלמא לאשמעינן שאם יכה את חבירו שאינו עובר משום לא תשנא אלא הבריי' קאי על אדם שהוכיח את חבירו ואשמעינן שאם בשעת תוכחה יכה אותו אז אינו עובר משום לא תשנא וזה דלא כהרמב"ם דבסה"מ כתב וז"ל הזהיר משנוא קצתנו את קצתנו והוא אמרו לא תשנא את אחיך בלבבך ולשון ספרא לא אמרתי אלא שנאה שבלב אמנם כשהראה לו השנאה והודיעו שהוא שונא אותו אינו עובר על זה הלאו אבל עובר על לא תקום ולא תטור ועובר על עשה והוא אמרו ואהבת לרעיך כמוך אבל שנאת הלב הוא חטא חזק יוסר מן הכל עכ"ל וכ"כ בהל' דעות כל השונא אחד מישראל בלבו עובר בל"ת שנ' לא תשנא את אחיך בלבבך ואין לוקין על לאו זה לפי שאין בו מעשה ולא הזהירה תורה אלא על שנאה שבלב אבל המכה את חבירו והמחרפו אעפ"י שאינו רשאי אינו עובר משום לא תשנא עכ"ל עי' כ"מ שם נראה דהרמב"ם סובר הפשט בהברייתא דספרא דקאי על כל אדם לא בשעת תוכחה דוקא וכ"נ מרבינו דמדלא כתב שהספרא קאי על בשעת תוכחה כרש"י נראה דסובר כהרמב"ם וכמו שאכתוב לקמן עוד מזה בס"ד. אבל לכאורה צריך להבין דמדוע כתב רש"י כן הן אמת שראיתי בקרבן אהרן ז"ל דעל הא דאיתא בספרא קדושים פ"ד ולא תשנא את אחיך יכול לא תקללנו לא תכנו ולא תסטרנו ת"ל בלבבך לא אמרתי כי אם בשנאה שבלב [עי' במגלת ספר מל"ת ה' מ"ש על שינוי לשון הספרא ממה שהביא הגמ'] כתב הק"א וז"ל ולא תשנא את אחיך כלומר אלו אמר קרא לא תשנא את אחיך ותו לא ולא אמר בלבבך שנראה שהוא יתר הייתי יכול לומר שהכונה לומר שלא יעשה לו מעשה המורה על השנאה שלא יכנו כו' וזה משמע מאומר סמוך לזה הוכח תוכיח שההוכחה היא בדברים וירצה לא תשנא את אחיך בעשות לו דברים המורים שנאה אלא הוכח תוכיח בדברים, ת"ל בלבבך לא אסרתי אלא שנאת הלב אבל מה שתעשה לו מכל זה בלא שנאה לביית יש לך רשות לזה וה"ק קרא לא תשנא את אחיך בלבבך ואחר שלא תשנא בלבבך הוכיח תוכיח בכל דבר שיהי' או בהכאה או בקללה עכ"ל נראה שגם הק"א מפרש את הספרא כרש"י והוכחה שלו לפירוש זה משום דכתיב סמוך לזה הוכח תוכיח, אבל לפענ"ד קצת הוכחה חזינא הכא דמלשון הספרא והברייתא דגמ' נראה דליכא שום שייכות ללא תשנא עם הוכח תוכיח וכמו שסברו רבינו והרמב"ם וא"כ עדיין טעמא בעי פירושא של רש"י, ונ"ל בס"ד דלרש"י קשה בהברייתא יכול לא יכנו וכו' ת"ל בלבבך שנאה שבלב הכתוב מדבר דנראה שאם לא שונא בלבו שרי להכותו ולקללו כי שרי לקלל או להכות והכתיב ולא תקלל וגם לא יוסיף פן יוסיף להכותו והיא אזהרה מהכות איש מישראל כמ"ש הרמב"ם פ"ה מהל' חובל ומזיק הל' א' ובהל' סנהדרין פכ"ו הל' א' ובסה"מ מל"ת ש' ושי"ז וע"כ קאמר רש"י את פשטו דברייתא קאי בשעת תוכחה ואז שרי להכות או לקלל אם לא שונא בלבו וגם מהמרש"א ז"ל ח"א ערכין שם נראה כן וז"ל יכול לא יכנו כו' איסור הכאה וקללה לחבירו מפורש בתורה אלא דהכא לענין תוכחה קאמר והאי קרא לא תשנא וגו' גבי תוכחה כתיב ולכך קאמר יכול לא יכנו ולא יקללנו אפילו גבי תוכחה דבכלל לא תשנא וגו' הוא וקאמר ת"ל בלבבך כו' שנאה שבלב כו' ודרך תוכחה אין זה שנאה בלב כמ"ש הוכח לחכם ויאהבך וק"ל עכ"ל נראה בפי' דהמרש"א ג"כ למד ברש"י כמ"ש ודלא כהקרבן אהרן, וא"כ לפי"ז נשאר הקושי' הנ"ל לפום שיטות רבינו והרמב"ם על הברייתא דהאיך שרי להכות או לקלל הא עבר על לא תקלל ולא יוסיף וגם הנר מצוה סי' י"א אות קכ"ה הקשה קושי' זו אלא לא ראה מ"ש המרש"א הנ"ל עי"ש, וצ"ל דרבינו והרמב"ם מפרשו את הברייתא כמ"ש הדינא דחיי מל"ת ה' וז"ל יכול לא יכנו וכו' יראה לי בפירוש ברייתא זו יכול שמה שאמר הכתוב לא תשנא את אחיך שלא יכהו או יסרטנו כו' אבל שלא ישנאהו בלא הכאה לא נתבאר מן הכתוב אם מותר אם לאו ת"ל לא תשנא את אחיך בלבבך בשנאה שבלב הכתוב מדבר והזהירנו הכתוב שלא נשנאהו בלב אבל המכה את חברו ומגדפו אע"פ שאינו רשאי דנפקי מקראי אחרינא אינו עובר משום לא תשנא שאזהרת הכתוב לא בא אלא לשנאה שבלב וכך יראה מדברי הרמב"ם בפ"ו מהל' דעות כו' עכ"ל, וא"כ יש לפנינו שני פירושים בהבריי' דספרא או כפירש"י או כפי' רבינו והרמב"ם וכמ"ש הדד"ח בכוונתם ועתה חיוב עלינו לברר את הנפ"מ לדינא שביניהם:

2מקודם עלה ברעיוני נ"מ זה דלרש"י אפילו כשרואה שעבר עבירה אף דמותר לשנאותו אבל בלב אסור כיון דהברייתא קאי בשעת תוכחה א"כ ע"כ איירי שראה שעבר עבירה ואפ"ה אסור לשנאותו בלב ע"כ סובר רש"י כהסמ"ק ז"ל שכ' סי' י"ז וז"ל שלא לשנא את חברו דכתיב לא תשנא אחיך בלבבך ואינו בכלל ואהבת שמזהיר אותנו על אותו שמותר לשנאותו כגון אם עבר עבירה אפ"ה אסור לשנאותו בלב ולהראות לו פנים יפות אלא יראה לו שנאתו עכ"ל' אבל לרבינו והרמב"ם דלא קאי הברייתא בשעת תוכחה י"ל דלא סברו כהסמ"ק אלא סברו דאם רואה באדם שעבר עבירה מותר לשנאותו אפילו בלב.

3אבל אחר ששקלנו את דברינו במאזני צדק ראינו שאא"ל כן משום דהי' קשה על רש"י מפסחים קי"ג ע"ב א"ר שמואל בר"י אמר רב מותר לשנאתו [פירש"י הרואה דבר ערוה בחבירו יחידי אע"פ שאינו רשאי להעיד מותר לשנאתו] שנאמר כי תראה חמור שנאך רובץ תחת משאו מאי שונא אילימא שונא נכרי והא תניא שונא שאמרו שונא ישראל ולא שונא עכו"ם אלא פשיטא שונא ישראל ומי שריא למסניה והכתיב לא תשנא את אחיך בלבבך אלא דאיכא סהדי דעביד איסור' כ"ע נמי מיסני סני ליה מ"ש האי אלא לאו כה"ג דחזיא ביה איהו דבר ערוה רב נחמן בר יצחק אמר מצוה לשנאתו שנ' יראת ד' שנאת רע מוכח מגמ' זו דאם רואה באדם דבר ערוה מותר לשנאתו אפילו בלב דעל שנאה שבלב קאי הגמ' שם מדהקשה ומי שריא למסניה והכתיב לא תשנא וגו' וע"ז קאמר דכשהוא בעצמו או עדים רואים בו דבר ערוה שרי למיסניה משמע דשרי למיסניה אפילו בלב וא"כ קשה היכי מפרש רש"י את הברייתא דערכין בשעת תוכחה דאפילו בשעת תוכחה שרואה שעבר עבירה אסור לשנוא בלב הלא מגמ' דפסחים מוכח דשרי ולרב נחמן ב"י גם מצוה איכא, וצ"ל דהגמ' דפסחים איירי באדם רשע שאינו רוצה לקבל תוכחה דליכא גבי' תו מ"ע של הוכח תוכיח וע"כ שרי לשנאותו אפילו בלב וכן מוכח מרבינו מדכ' אמנם אם רואה באדם דבר עבירה והוכיחו פעמים רבות ולא קיבלו מותר לשנאתו כדאמר בפסחים כו' מוכח בפירוש דלרבינו ג"כ איירי הגמר' דפסחים כמו שכתבנו, אבל באדם שעדיין מצווין עליו במ"ע של תוכחה באמת אסור לשנאותו בלב והברייתא דערכין איירי באדם כזה וע"כ מפרש רש"י שפיר ול"ק מגמ' דפסחים ועי' שיטה מקובצת ז"ל ב"מ ל"א ע"א ד"ה וכתב הרמ"ך לענין פסק הלכה שכ' וז"ל הוכח תוכיח אפילו כדי נזיפה וקללה והכאה צ"ע אבל לא ישנאני בלב כו' עכ"ל מוכח משט"מ ג"כ דבשעת שמצווין עליו להוכיח אסור לשנאותו בלב וא"כ דברינו בשיטות רש"י עולים בס"ד יפה' וממילא ליכא תו למימר הנ"מ הנ"ל כיון דרשע גמור לכ"ע מותר לשנאותו בלב כמו שהוכחנו מגמ' דפסחים וברשע שאינו גמור שמצווין להוכיח באמת לכ"ע אסור לשנאותו בלב וגם הסמ"ק נ"ל שלא דיבר מרשע גמור אלא מאדם שמצווין להוכיח דאל"כ קשה עליו מגמרא דפסחים דהאיך יחלק הסמ"ק על גמ' מפורשת, ומ"ש הסמ"ק שמותר לשנאותו כגון אם עבר עבירה אפ"ה אסור לשנאותו בלב כו' ואי לא איירי ברשע גמור מנ"ל שמותר לשנאותו אפילו שנאה שאינו בלב ע"ז י"ל דהסמ"ק סובר כרש"י הנ"ל דבשעת תוכחה מותר לקללו ולהכותו וסובר דלא גרע שנאה שאינו בלב מהכאה וקללה וכמ"ש בפי' כן היראים שאכתוב לקמן בס"ד וכן מוכח משט"מ הנ"ל דשנאה שאינו בלב שרי בשעת תוכחה עי"ש אבל ברשע גמור שאינו מצווה להוכיח באמת י"ל דמעולם לא עלתה על דעת הסמ"ק שאינו שרי לשנאותו כיון דגמ' מפורשת בפסחים להיפך כן נ"ל בס"ד בכוונת הסמ"ק: