ברית משה, מצות לא עשה ה:ד
ברית משה · Brit Moshe, Negative Commandments 5:4
Open in the reader →1ובדברינו הנ"ל מה מאד יש ליישב בס"ד מה שהקשה הסדר משנה ז"ל הל' דעות פ"ו הל' ה' על הגאון מו"ה אייזיק שטיין והמרש"ל ז"ל בביאורם כאן שכתבו על מ"ש רבינו אמנם אם רואה אדם באדם כו' וז"ל ומיירי באדם כשר אבל בסמ"ק מפרש דאיירי באדם רשע שמותר לשנאותו והכתוב מזהירו שלא לשנאותו בלב ולהראות לו פנים יפות אלא יראה לו פנים שישנא לו ואלו ואלו דברי א"ח עכ"ל וכתב ע"ז הסד"מ וז"ל והנה שניהם לדבר אחד נתכוונו מהר"א שטיין ומהרש"ל לכתוב כן בפשיטות כאלו אין רואה חולק על דבר זה וכל הפוסקים כולם שפה אחת להם דהך דינא דכ"ע היא אמנם תמה אני על שני גדולי הדור הללו שנעלם מהם לפי שעה דברי התוס' דפסחים דף קי"ג ע"ב שהקשו דהיאך אמרינן בב"מ דף ל"ב אוהב לפרוק ושונא לטעון מצוה בשונא כדי לכוף את יצרו ואי מיירי בראה בו דבר עבירה שמצוה לשנאותו מאי כפויית יצר שייך גבי' אדרבה מצוה קעביד במה ששונא אותו ותירצו התוס' עי"ש מה שתירץ ומעתה הרי שלך לפניך דמדברי התוס' הללו מוכח להדיא דאם ראה בחבירו דבר עבירה שלא בלבד שאינו עובר על העשה של ואהבת לריעך כמוך אם הוא שונא אותו אלא מצוה הוא בהיפך דהיינו לשנאותו כו' וצ"ע טובא על המרש"ל ומהר"א שטיין כו' עכ"ל, אבל לפי הנ"ל י"ל דגם המרש"ל ומהר"א שטיין סברו בכוונת הסמ"ק כמו שכתבנו דברשע גמור מודה שמותר לשנאותו אפילו בלב וממילא ל"ק מהתוס' מידי כיון דהתוס' קאי על הגמ' דפסחים דאיירי ברשע גמור כמו שהוכחנו לעיל ע"כ כתב התוס' שמותר לשנאותו אפי' בלב וגם הקושיא שניה שהקשה הסד"מ שם מן התוס' על המרש"ל ומהר"א שטיין עי"ש ג"כ ל"ק די"ל דבשלמא התוס' כיון דדיבר מרשע גמור דאיכא שנאה בלב ע"כ כתב התוס' שפיר מהפסוק כמים פנים אל פנים שלא לגלות לו השנאה שיש לו עליו בלבו כדי שלא יבא לידי שנאה גמורה אבל הסמ"ק כיון דלא איירי משנאה שבלב באמת לא שייך למימר האי סברא כמים אל פנים עי' בסד"מ יפה ותבין, וא"כ ממילא שפיר י"ל דבעיקר הדין באמת רבינו עס הסמ"ק לא פליגי אלא שניהם סברו דרשע גמור מותר לשנאותו אפילו בלב ורשע שאינו גמור אסור לשנאותו בלב והמרש"ל ומהר"א שטיין שכתבו דפליגי כוונתם דבהפשט בברייתא דספרא הנ"ל פליגי רבינו סובר דברייתא דספרא איירי באדם כשר והסמ"ק סובר דאיירי באדם רשע שעבר עבירה אבל אינו רשע גמור אלא כהנ"ל וע"כ מסיימו שפיר ואלו ואלו דברי א"ח דכיון דבעיקר הדין לא פליגי אלא בהפשט של הבריי' ובהפשט י"ל שיכול להיות אמת כשניהם אבל אם נאמר דסברו בכוונת הסמ"ק דאפילו ברשע גמור סובר דאסור לשנאותו בלב הי' קשה דהיכי מסיימו ואלו ואלו דברי א"ח הלא על הסמ"ק קשה כהנ"ל מגמרא מפורשת דפסחים אעכ"מ דגם המרש"ל ומהר"א שטיין סברו בכוונת הסמ"ק כמו שכתבנו וא"כ ממילא תו ל"ק עליהם מהתוס' דפסחים מידי אלא אדרבה על הסד"מ ק"ל דלפי הבנתו דהם סברו בכוונת הסמ"ק דאפילו רשע גמור אסור לשנאותו בלב א"כ אמאי לא הקשה עליהם ועל הסמ"ק מגמ' מפורשת דפסחים וצ"ע:
2וגם את זה הרוחנו בס"ד בהנ"ל לפרש היטב את היראים ז"ל סי' ל"ט שכ' וז"ל צוה הקב"ה בפ' קדושים לא תשנא את אחיך בלבבך וגו' ותניא בת"כ ומייתי לה בערכין לא תשנא וגו' יכול לא יכנו כו' לא תשנא אינך רשאי לשנוא אחיך בלבבך שתאמר בלבבך כן עשה פלוני דבר שלא כהוגן אלא הוכח תוכיח לו ותוכיחנו ותאמר לו כך שמעתי אומרים עליך אם הוא משיב שקר אמרו לך חנם חשדתני אם אינך יודע ששקר אומרים לך אינך רשאי לשנאותו ואפילו אמר עשיתי ורוצה אני לעשות תשובה כראוי אינך רשאי לשנאותו ואם תבין כשתוכיחנו שחטא לשמים או נגדך בדבר שהוא ראוי לשנא אז אתה רשאי לשנאותו ואינה שנאת הלב אלא שנאה הנראית לעין כדתניא כי תראה חמור שנאך שונא ישראל ולא שונא עכו"ם ולא עוד אלא מצוה לשנאותו שנ' יראת ד' שנאת רע וגו' ומנ"ל שבאדם שאינו הגון לא הזהירה תורה דכתיב לא תשנא את אחיך אחוה במצות בעינן כדאמרינן בהחובל גבי עבדים דסברו רבנן יש לעבדים בושת וקרינן בהו כי ינצו אנשים יחדו איש ואחיו דאחיו הוא במצות כאשר נפרש לפני' בהלואת אביון כו' עכ"ל היראים ולכאורה דבריו תמוהים לי בתרתי חדא כיון דלמד דאדם שאינו הגון לא הזהירה תורה מלשנוא מלא תשנא וגו' משום דאחוה במצות בעינן א"כ ע"כ צ"ל דאדם שאינו הגון מותר לשנוא גם בלב וא"כ היכי כתב מתחילה ואם תבין כשתוכיחנו שחטא לשמים או נגדך בדבר שהוא ראוי לישנא אז אתה רשאי לשנאותו ואינה שנאת הלב כו' הלא אדם שאינו הגון באמת מותר לשנוא אפילו בלב כמ"ש אח"כ ותו אהיכא קאי האי ומנלן שבאדם שאינו הגון כו' הלא עדיין ל"כ עד השתא בסי' זה שמותר לשנוא אדם שאינו הגון אפילו בלב שצריך להביא ראי' ע"ז אלא אדרבה עד השתא כתב להיפך שאסור לשנוא בלב וא"כ היכא כתב אח"כ ומנלן וכו', ועוד ק"ל על היראים דכשמעיינין שפיר בדבריו במ"ש כדתניא כי תראה חמור שנאך כו' ולא עוד כו' נראה בעליל דכיוון בזה על הגמ' דפסחים הנ"ל א"כ היכי כתב כדתניא כו' על מ"ש מתחילה ואינה שנאת הלב אלא שנאה הנראית לעין הלא מגמ' דפסחים מוכח דאפי' שנאת הלב מותר כשעבר עבירה כמו שהוכחנו לעיל מחודש ג' סוף דבר הכל נשמע את האלקים ירא אבל בכאן דבריו הקדושים נעלמו מאד, אבל בהנ"ל יש ליישב בס"ד שפיר די"ל דגם היראים סובר דהגמ' דפסחים איירי ברשע גמור שאינו רוצה לקבל תוכחה וע"כ מותר לשנאותו אפי' בלב אבל בשעת תוכחה סובר ג"כ כרש"י והסמ"ק וכהגמ' דערכין הנ"ל דדוקא שנאה שאינו בלב מותר וא"כ י"ל דה"ק היראים ואם תבין כשתוכיחנו שחטא לשמים כו' אז אתה רשאי לשנאותו ואינה שנאת הלב אלא שנאה הנראית לעין כו' כוונתו דבשעת תוכחה באמת אסור לשנוא בלב וע"ז הביא ראי' מגמרא דפסחים דמשם מוכח דדוקא רשע גמור שאינו רוצה לקבל תוכחה מותר לשנוא בלב אבל לא בשעת תוכחה וע"כ כתב היראים שפיר כדתניא כו' ומ"ש אח"כ ומנלן שבאדם שאינו הגון כו' כוונתו בזה שלא תקשה על הגמ' גופא דמנ"ל דרשע גמור מותר לשנוא אפי' בלב ע"ז כתב היראים משום דבקרא אחיך כתיב דבעינן אחוה במצות כן נ"ל בס"ד לפרש את היראים, ובמנ"ח ז"ל מצוה רל"ח כתב וז"ל והוא מש"ס דפ' ערבי פסחים מ"מ צ"ע על הש"ס גופיה מנ"ל דאם ראהו עובר עבירה יהא מותר לשנאותו בלב אפשר דוקא דיודיע לו שהוא שונא אותו כו' וכל זה הי' קשה לי' משום דלא ראה את היראים שכבר מתרץ דאחוה במצות בעינן ובהגמ"יי פ"ו מהל' דעות הל' ה' כתב וז"ל ודוקא שהוא רעך בתורה ובמצות אבל אדם רשע שאינו מקבל תוכחה מצוה לשנאותו כו' נראה בפי' שג"כ סובר כהיראים: