ברית משה, מצות עשה פב:ג
ברית משה · Brit Moshe, Positive Commandments 82:3
Open in the reader →1אבל לכאורה ק"ל על רבינו והרמב"ם בהקדים את שיטת הרי"ף ז"ל ריש האיש מקדש שכ' וז"ל תניא ר' יהושע בן קרחה אומר מנין ששלוחו של אדם כמותו שנאמר ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל בין הערבים וכי כל הקהל שוחטים והלא אינו שוחט אלא אחד מכאן ששלוחו שאכ"מ עכ"ל ומדלא הביא אלא את הא דריב"ק מוכח דפסק כוותיה ולא כר' יונתן וא"כ קשה עליו הלא מהגמ' שם מוכח דלריב"ק שליחות דכל התורה כולה לא מקדשים גרידא ילפינן אלא מבינייהו מגירושין וקדשים וא"כ אמאי הביא רק את הלימוד דקדשים וכבר עמד הר"ן שם ע"ז וז"ל מיהו בגמרא מסקינן דמהאי קרא לחודיה ליכא למיגמר לכל התורה כולה דמה לקדשים שכן רוב מעשיהם ע"י שליח כלו' שהכהנים שלוחים הם ואדרבא ע"י שליח דוקא ולא ע"י הבעלי' אלא דבגירושין נמי ילפינן שליח מדכתיב ושלח ושלחה כדאי' בגמ' ומביניהו דהני דהיינו מגירושין וקדשי' ילפינן לכל התורה כולה כו' והרי"ף ז"ל כתב הא דריב"ק משום דתני בה בהדיא מכאן אמרו ששלוחו של אדם כמותו ומיהו לאו דוקא דמינה בלחוד לא ילפינן הכי אלא מבינייהו דידיה וגירושין כדכתיבנא עכ"ל וגם התי"ט ז"ל בסוגי' שם סמך בכוונת הרי"ף על תירוצו של הר"ן עי"ש, אבל לכאורה צריך להבין וכי הי' קשה על הרי"ף דמדוע הביא את הלימוד דקדשים הלא לא הי' קשה עליו אלא דמדוע לא הביא דילפינן מביניהו דגירושין וקדשים בשלמא אי היה קשה עליו דמדוע הביא את הלימוד דקדשים אז שפיר מתרץ הר"ן משום דתני בה בהדיא מכאן אמרו ששלוחו שאכ"מ אבל כיון דל"ק עליו אלא דמדוע לא הביא דילפינן מבינייהו וע"ז באמת לא מתרץ הר"ן כלום ותו ק"ל על תירוצו של הר"ן דמה מרויח במה דאיתא בהדיא מכאן אמרו ששלוחו שאכ"מ הלא גם מקודם דידעינן מהלימוד של ריב"ק תיכף בתחלת הסוגי' כשהתחיל הגמרא לשאול שליחות מנ"ל וגמר מושלח ושלחה ג"כ על שלוחו של אדם כמותו הי' הלימוד אע"ג דליתא בהדיא לשון זה בגמר' אעפ"כ ע"ז היה הלימוד וא"כ מה נפ"מ במה דתני בה בהדיא מכאן אמרו ששלוחו שאכ"מ:
2וע"כ נ"ל בס"ד בכוונת הר"ן בהקדים לדקדק דמדוע בריש הסוגיא קאמר הגמרא שליחות מנ"ל וריב"ק קאמר מנין ששלוחו שאכ"מ מדוע לא אמר ריב"ק ג"כ בלשון קיצור שליחות מנ"ל וכן יש לדקדק ברש"י דעמ"ש הגמ' והא דתנן חבורה שאבד פסחה כו, מנ"ל כו' כתב רש"י וז"ל מנ"ל דשלוחו שאכ"מ לשחיטת קדשים מדוע ל"ק רש"י בקיצור מנ"ל שליחות בקדשים כמ"ש מקודם על מנ"ל דתרומת מנ"ל דשליח תורם ותו מדוע ל"כ רש"י מקודם הקושי' דקדשים כשדיבר הגמ' משליחות דגירושין וקידושין ותרומה ג"כ בלשון זה ששלוחו של אדם כמותו מדוע איחר עם לשון זה עד שדיבר הגמ' משליחות קדשים, וע"כ נ"ל בס"ד הפשט בהסוגי' כך דמתחילה כשהקשה הגמ' שליחות מנ"ל היה סובר הגמ' דלאו מטעם שלוחו של אדם כמותו מועיל שליחות בחולין אלא אם עשה אדם איזה דבר ע"י שלוחו ג"כ מועיל אע"ג דלא הוי כמו שהוא בעצמו היה עושה כיון דלא בעינן בחולין שהוא בעצמו דוקא יעשה את הדבר זה אלא אפי' אם עושה ע"י שלוחו ג"כ סגי אלא הגמרא הקשה דמנ"ל דמועיל בחולין כשעושה ע"י שליח ויליף הגמ' מושלח ושלחה אבל אם זה שיהא שלוחו של אדם כמותו לגמרי כמו שהוא בעצמו הי' עושה את זה באמת הי' סובר הגמ' דלא ידעינן מושלח ושלחה כיון דבחולין לא בעינן שיהא כמו שהוא בעצמו היה עושה, וכל זה י"ל בחולין אבל בקדשים כיון דמצוה היא בודאי צריך שהוא בעצמו יעשנה [ועי' בריטב"א ז"ל בסוגייתינו שם ד"ה והא דתנן חבורה שאבד פסחה שג"כ מחלק בין מצוה לחולין] ואם באמת מועיל בקדשים גם ע"י שליח אז עכצ"ל דמטעם שלוחו שאכ"מ מועיל וע"כ כשהקשה הגמרא מהמתניתין דחבורה שאבד פסחה מנ"ל כתב רש"י מנ"ל דשלוחו של אדם כמותו לשחיטת קדשים ואח"כ קאמר הגמרא ע"ז וכ"ת דיליף מהנך כלומר וכ"ת דיליף מגירושין ותרומה דכמו דבגירושין ותרומה מועיל שליחו' כמ"כ נמי גם בקדשים מועיל אע"ג דלא הוי כמותו ע"ז אמר הגמרא מה להנך שכן ישנן חול אצל קדשים כלומר דוקא בדבר חול י"ל דמועיל אע"ג דלא הוי כמותו אבל בקדשים אי לאו דהוי כמותו באמת לא מועיל וא"כ הדרא הקושיא מנ"ל דהוי כמותו ע"ז משני הגמ' נפקא ליה מדריב"ק דאמר ריב"ק מנין ששלוחו שאכ"מ וגמר מושחטו אותו כל קהל דכיון דכתיב ושחטו אותו כל קהל מוכח דכל אדם צריך לשחוט בעצמו את פסחו ואפ"ה מועיל ע"י שליח א"כ עכ"מ דשלוחו שאכ"מ, וממילא מיושב בס"ד גם הדקדוק בגמ' הנ"ל דמעיקרא כיון דלא רצה הגמ' אלא לידע דמועיל שליחות בחולין ע"כ קאמר הגמרא שליחות מנ"ל אבל ריב"ק כיון דרצה לידע דע"י שלוחו הוי כמו שהוא בעצמו היה עושה ע"כ קא' מנין ששלוחו שא"כ ודו"ק. אלא כל זה י"ל מקודם דידעינן מהדרשה דושחטו אותו אבל בתר דידעינן מהדרשא דושחטו אותו באמת גם בגיטין ותרומה אמרי' דמטעם שלוחו שאכ"מ היא כיון דהילפותא דושחטו אותו מגלה דגם בחולין לא מטעם מועיל היא אלא מטעם שלוחו שאכ"מ [ונפ"מ בחולין כשמקבל לעשות איזה דבר ולא אמר בפי' שהוא בעצמו יעשנה דכשאמר בפי' כן אז באמת לא מועיל ע"י שלוחו אפי' כשאמרי' דשליחות מטעם שלוחו שאכ"מ היא אלא קיבל סתם לעשות איזה דבר אי אמרינן דשליחות מטעם מועיל אז לא סגי לעשות ע"י שליח כיון דלא הוי כמו שהוא בעצמו עושה אבל אי אמרינן דשלוחו שאכ"מ אז שפיר מועיל כמובן] וגם לקמן כשאמר הגמרא לא נכתוב רחמנא בקדשים ותיתי מהנך מה להנך שכן ישנן חול אצל קדשים ג"כ הפשט לא נכתוב רחמנא בקדשים ותיתי מהנך כלומר ותיתי מהנך דשליחות מועיל וע"ז קאמר הגמ' מה להנך שכן ישנן חול אצל קדשים כלומר ע"ז הוה יכל"ל דדוקא בחולין סגי מטעם מועיל אבל לא בקדשים אבל בתר דידעינן מקדשים דשלוחו שאכ"מ באמת גם בחולין אמרינן כן כמובן. נמצא לפי"ז כיון דעיקר הלימוד דשלוחו שאכ"מ לא הוי אלא הלימוד של ריב"ק דאי לאו לימודו באמת לא הוה אמרינן אלא דמטעם מועיל היא וכיון דגם בחולין יש נפ"מ בין השני טעמים כהנ"ל ע"כ שפיר י"ל דהרי"ף משום כוונה זו לא הביא רק את הלימוד של ריב"ק כדי שנדע מזה דגם בחולין מטעם שלוחו שאכ"מ היא ומשו"ה לא הביא גם את הלימוד דושלח ושלחה כיון דירא שלא נטעה דדוקא בקדשים הטעם משום שלוחו שאכ"מ אבל בחולין הטעם משום מועיל ואת זה לא ירא הרי"ף דמדלא הביא רק את הלימוד מקדשים נא' דסובר דדוקא בקדשים אמרינן שלוחו שאכ"מ כיון דרוב מעשיהם ע"י שליח אבל בחולין סובר דאין דין שליחות כלל כיון דהביא את זה בהלכותיו ממילא ידעינן דל"ל כן כיון שדרכו שלא להביא אלא מה שנוהג בזמה"ז אבל אי הוה הביא את הלימוד דושלח ושלחה ג"כ אז שפיר הי' מקום לטעות כהנ"ל והי' צריך להאריך ולהביא את כל השקלא וטריא של הגמרא דגמרינן מבינייהו דגירושין וקדשים או הי' צריך לכתוב בלשון שיהא מוכח בפי' דגם בחולין מטעם שלוחו שאכ"מ היא וכיון שדרכו למינקט את לשון הגמ' וגם אוהב את הקיצור ע"כ נקט רק את מ"ש ריב"ק כיון דזה הוא עיקר הקוטב של הדין דשלוחו שאכ"מ וא"ז דגם בחולין אמרינן כן סמך עצמו כהנ"ל, וממילא לפי"ז שפיר יש להבין את דברי הר"ן הנ"ל במ"ש משום דתני בה בהדיא מכאן אמרו דשלוחו שאכ"מ כו' די"ל דכיוון למה שכתבנו ודו"ק: