ברית משה, עשין דרבנן, הלכות חנוכה ב

1ומ"ש רבינו שכשנכנסו גוים והם מלכות יון להיכל טמאו כל השמנים כו', כתב הרא"ם ע"ז וז"ל והם מלכות יון כדתניא בפר' ר' ישמעאל מזרחית צפונית בה גנזו בית חשמונאי את אבני המזבח ששקצום אנשי יון ותניא נמי בסדר עולם ומייתי לה בפ"ק דע"ז ר' יוסי אומר מלכות פרס בתחילת הבית ל"ד שנה ומלכות יון ק"פ שנה ומלכות בית חשמונאי ק"ג שנה ומלכות הורדוס ק"ג שנה ש"מ דמלכות חשמונאי מידי מלכות יון באה לידם ע"י הנס הזה עכ"ל אבל לכאו' ק"ל מדוע צריך להביא ראי' על זה הלא בבריי' שבת הנ"ל איתא בפי' דמלכות יון הי' דהכי אי' שם שכשנכנסו יוונים להיכל טמאו כל השמנים כו' וכן העתיקו את לשון הבריי' הרי"ף והרא"ש שם והרהמ"ג פ"ג דהל' מגילה הל"א, וצ"ל דלהרא"ם היה קשה מדוע שינה רבינו מלשון הגמר' וכתב שכשנכנסו גוים ומפרש והם מלכות יון אע"כ צ"ל דלרבינו באמת לא הי' הגירסא בהבריי' יוונים אלא גוים וכן באמת הגירסא בהטור או"ח סי' תר"ע אלא רבינו מפרש דהם מלכות יון וכדי שלא יהא קשה דמנ"ל לרבינו לפרש כן ע"כ הראה הרא"ם את המקור לזה כמובן. ומ"ש רבינו טמאו כל השמנים כו' ולא מצאו אלא פך אחד שהי' מונח בחותמו של כ"ג כו' כל זה איתא בברייתא דשבת הנ"ל והתוס' שם ד"ה שהי' מונח כתב וז"ל אם כבר גזרו על העכו"ם להיות כזבים צ"ל שהי' מונח בחותם בקרקע שלא הסיטו הכלי עכ"ל ודברי התוספ' הם קשים ההבנה כיון דגזירה זו דעכו"ם יהיו כזבים מי"ח דבר שגזרו תלמידי שמאי והלל היא וזה הי' אחר הנס יותר ממאה שנה כמו שהוכיחו הרא"ם בביאורו כאן והפר"ח או"ח רס"י תר"ע וא"כ מה הקשה התו' וגם המרש"א ז"ל שם עמד על התו' בזה ותירץ וז"ל די"ל דכבר גזרו על הזב כותי שמטמא בזיבה כמו ישראל אבל על תינוק כותי אע"פ שאינו זב לא גזרו רבנן קמאי ואתו תלמידי שמאי והלל וגזרו בו וכן נראה מפי' רש"י לעיל ודו"ק עכ"ל ונ"ל דמ"ש המרש"א וכן נראה מפרש"י לעיל כוונתו על מ"ש רש"י שם דף י"ז ע"ב בד"ה שמטמא בזיבה וז"ל ואפי' אינו זב עי"ש ותבין, אבל לכאו' עדיין ק"ל על התו' לפי פירושו של המרש"א דבטהרות פ"ה משנה ח' איתא שוטה אחת או עכו"ם כו' כל הרוקין שבעיר טמאין ומפרש הר"ש ז"ל שם דדוקא אשה דרגילה בנדות טפי מאיש בזיבות ומיהו גבי עכו"ם אין חילוק בין נכרי לנכרית דמדאורייתא כולם טהורים ומדרבנן גזרו עליהם שיהו כזבים כו' עכ"ל וגם הרא"ש ז"ל בפירושו שם כתב וז"ל אשה שוטה כו' ואיש שוטה נמי אין זבות מצוי בו וכן נראה מהרמב"ם ז"ל בפירושו על המשניות שם וכ"כ הברטנורה ז"ל וז"ל ואין אדם רגיל בזיבות נכרית ה"ה נכרי דרבנן גזרו עלייהו שיהו כזבים [ועי' בתי"ט ז"ל שם שדבריו צריכי' ביאור דלכאורה מה נפ"מ אי כתב הר"ש אבל אדם שוטה או אי הוה כתב אבל איש שוטה כהעתקת הכסף משנה ז"ל ואפשר כיון דבמלת אדם איכא למיטעי דדוקא ישראל כמאמר חז"ל אתם קרויין אדם ואין עכו"ם קרויין אדם ואע"ג דכתב הר"ש אח"כ ומיהו גבי עכו"ם אין חילוק מטעם שהם כזבים א"כ נראה דבלא טעם זה באמת הי' חילוק וא"כ ממילא תו ליכא למיטעי אפי' כתב מלת אדם אבל הי' אפשר לומר דהר"ש קושטא דמלתא קא' וא"כ עדיין הי' מקום לטעות דבעכו"ם אפי' קודם גזיר' י"ח דבר דהיינו להמרש"א לפי גזירה הראשונה באמת גם איש עכו"ם רגיל להיות זב אבל אי הוה כתב הר"ש מלת איש אז באמת לא הי' מקום לטעות כיון דבמלת איש גם עכו"ם נכלל עי"ש ותבין] ועי' בברטנורה ובתי"ט פ"ז מ"ו שם וא"כ מה הקשה התוס' הלא גבי איש אין זיבות מצוי ואין איש רגיל בזיבות וא"כ ליכא למיחש להיסט, בשלמא אי הוה אמרינן דהתו' סובר כמו שסברו הרא"ם בביאורו כאן והפר"ח סי' הנ"ל דמעיקרא גרו על העכו"ם להיות כזבים לקדשים והדר גזרי תלמידי שמאי והלל אף לתרומה אי נמי מעיקרא גזרו לתרומה לתלות והדר גזרי לשרוף דומיא דידים וארץ העמי' [אע"ג דבגמ' נדה דף ל"ד ע"א איתא עבוד ביה רבנן היכרא כי היכא דלא לשרוף עליו תרומה וקדשים וכ"כ הרמב"ם הל' משכב ומושב פ"ב הלכה י' דאין שורפין וא"כ היכי כתבו הרא"ם והפר"ח דשורפין י"ל דהם כתבו לפום שי' רבינו דפסק לעיל במ"ע רכ"א כהספרא דפ' זבים דשורפין עליהן תרומה וקדשי' וההיכר הוא דאין חייבין עליהן על ביאת מקדש ואע"ג דבספרא שם איתא דחייבין על ביאת מקדש אבל עי' בר"ש משאנ"ץ על הספרא שם דגרס ואין חייבין על ביאת מקדש וכן אי' בהגהת מהרי"ד על הספרא שם וגם הר"ש פ"ב דזבים מ"א כתב בשם הספרא כן, ועי' בהגהת הגר"א ש"ס ווילנא בנדה שם שכ' על הא דלא לשרוף עליו תרומה וקדשים וז"ל נמחק ונ"ב דלא לחייב עליה על טומאת מקדש וקדשי' עכ"ל נר' דכוונתו להשוות את הגמ' עם הספרא ועי' בתוס' הרא"ש שם וא"כ י"ל דלרבינו הי' הגירסא בגמ' כגירסת הגר"א ז"ל וע"כ פסק כהספרא אבל להרמב"ם היה הגירסא בגמרא כמו שאיתא לפנינו ע"כ לא פסק כהספרא ודו"ק] וכיון דמעיקרא נמי גזרו עליהם להיות כזבים אפי' בלא ראייה ע"כ היה מקשה התוס' שפיר אבל לפי פירושו של המרש"א דמעיקרא לא גזרו אלא שאם רואה מטמא בזיבה כישראל באמת קשה מה הקשה התוס' הלא אין אדם רגיל בזיבות כהנ"ל וא"כ אפי' ספק לא הוי. וע"כ נ"ל בס"ד דלפי פירושו של המרש"א צ"ל דהתוס' סובר כמ"ש הרמב"ם בפירושו פ"ה משנה ח' דטהרות דהא דכל הרוקין שבעיר טמאין היינו טמאין ודאי ולא כרוקין הנמצאין דפרק ד' משנה ה' שם דטמאין מספק עי"ש הטעם, וא"כ י"ל כיון דהא דמשנה ח' פרק ה' איירי בודאי טומאה ע"כ נקט התנא שוטה אחת לאשמועינן דדוקא אשה ולא איש כיון דזיבה באיש באמת לא הוי ודאי טומאה אבל ספק טומאה מיהו הוי אפי' באיש וגם במשנה ה' פ"ז שם אם יש עמהם נכרי או אשה הכל טמא ג"כ צ"ל דפירושה דודאי טמא וע"כ נקט התנא אשה שם, ועי' בתי"ט פ"ה משנה ח' שם דסובר ג"כ כהרמב"ם דטמאין ודאי ולא כמו שסובר הרא"ש בפירושו שם דטמאין מספק וכיון דלפי פירושו של הרא"ש דאפי' לענין ספק טומאה צריך להיות אשה דוקא א"כ ע"כ צ"ל דבאיש אפי' ספק לא הוי נמצא לפי פירושו באמת לא קשה קושית התו', וא"כ ממילא מיושב בס"ד שפיר מה שיש לדקדק על הרא"ש בשבת שם שהעתיק את לשון הבריי' הנ"ל וכתב וז"ל ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כ"ג כו' ולא חייש לדבר מקושית התוספ' כלום דאמאי לא טמאהו בהיסט ושאר הראשונים באמת דברו מזה הרשב"א והר"ן והמאירי שם אבל בהנ"ל י"ל דהרא"ש ג"כ סובר כהמרש"א הנ"ל וע"כ לפי שיטתו הנ"ל דזיבות באיש אפי' ספק לא הוי באמת ל"ק מידי אבל התוס' כיון דסברו כהרמב"ם הנ"ל ע"כ הקשו שפיר ודו"ק:

2אבל עדיין ק"ל על התו' לפי פירושו של המרש"א כיון דאפי' לפי פשטינו הנ"ל לא הוי אלא ספק אי הי' בין העכו"ם שנכנסו להיכל זבים או לא וכיון דעזרה הוי ר"ה כמו שאי' בפסחי' די"ט ע"ב א"כ הוי ספק טומאה בר"ה וא"כ מדוע כתב התו' דצ"ל שהיה מונח בחותם בקרקע הלא אפי' אי לא הי' מונח כן ג"כ הי' טהור כיון דספק טומאה בר"ה ספיקו טהור, ואי"ל דדוקא עזרה היתה ר"ה אבל לא ההיכל וכיון שנכנסו היוונים להיכל א"כ הוי ספק טומאה ברה"י דספקו טמא וע"כ כתב התו' דצ"ל דהי' מונח בחותם בקרקע, דזה אא"ל כיון דבנזיר דנ"ז ע"א איתא מה סוטה בועל ונבעלת אף כל ספק טומאה ברה"י כגון דאיכא ביה תרי כו' הא תלתא הו"ל ספק טומאה ברה"י וכן פסק הרמב"ם הל' אבות הטומאות פט"ז הל"ב דשלשה אפי' בר"ה הוי ר"ה לטומאה וכיון דנכנסו הרבה יוונים להיכל א"כ הו"ל ספק טומאה בר"ה, בשלמא אי הוה סובר התו' כהני שיטות דדוקא בג' אנשים חשוב ר"ה אבל נשים אפי' מאה כחד דמיין דבנדה דף ה' ע"ב על הא דאמר זעירא כשחברותיה נושאו' אותה במטה הקשו הרשב"א והח' הר"ן שם הא הוי תלתא ובתלתא הוי ר"ה ותירצו דבנשים אפי' מאה כחד דמין מובא גם במל"מ הלכה הנ"ל ואי הוה סובר התוס' ג"כ כן אז שפיר הוה יכולינן למימר דכיון דלא חשוב ר"ה ע"י נשים מכ"ש דלא חשוב ע"י עכו"ם אבל מה נעשה דהתו' בריש נדה ד"ה מעת לעת תירץ על קושית הרשב"א והר"ן הנ"ל תירוץ אחר א"כ ע"כ צ"ל דהתו' סובר כהאשכול בריש נדה שהוכיח מגמ' נזיר הנ"ל שגם ע"י ג' נשים ג"כ חשוב ר"ה וגם הסדרי טהרה בחידוד הל' הוכיח מדעת עצמו כן עי"ש וכיון שכן ממילא תו ליכא היכחה דע"י עכו"ם לא נעשה ר"ה וא"כ עדיין קשה על התוס' כנ"ל, וע"כ נ"ל בס"ד דהתו' דשבת סברו כמ"ש התו' בריש נדה שם דספק טומאת ראייה אפי' בר"ה טמא כיון דלא ילפינן מסוטה אלא טומאת מגע אבל לא טומאת ראייה עי"ש ועל הנגיעה צ"ל דסובר התו' דליכא שום ספק דבודאי היו מסיטין אותו אלא הספק הוא על הראייה כה"ל וע"כ כתבו התוספ' שפיר דצ"ל דהיה מונח בחותם בקרקע ודו"ק. ומה מאוד יש להבין בזה דמדוע לא מפרש המרש"א את התוספ' כמו שכתבנו בשם הרא"ם והפר"ח דמעיקרא גזרו לקדשים והדר גזרו לתרומה או מעיקרא גזרו לתלות והדר גזרו לשרוף, אבל בהנ"ל מיושב בס"ד שפיר כיון דלפי פירושם הוי טומאת מגע ולא טומאת ראייה וא"כ הי' נשארה קושיתינו על התוס' כיון דאפילו לפום שיטת התוס' דריש נדה ג"כ ספק טומאת מגע טהור בר"ה וע"כ מפרש המרש"א על ספק טומאת ראייה כדי שנוכל לתרץ כמו שתירצנו ודו"ק:

3אבל עדיין ק"ל על המרש"א גופא דבנדה דל"ד ע"א הקשה הגמרא על מה דאמר רבא זובו טמא אפי' לב"ש וליעביד היכרא בזובו ולטמויי לקריו כו' עי"ש ולפי מ"ש המרש"א דשני גזירות היו דמעיקרא גזרו על זב עכו"ם שמטמא בזיבה כישראל ואח"כ גזרו אפי' בלא ראיי' מטמא א"כ מה הקשה הגמ' שיהא זובו טהור היכי יכולינן למימר שזובו שהוא עיקר הגרם לטומאה יהא טהור, בשלמא כשאמרי' דלעולם היתה הגזירה בלא ראייה אלא החילוק בין גזיריה הראשונה לשניה כהנ"ל בשם הרא"ם והפר"ח אז שפיר הקשה הגמרא כיון דלא הזיבה גורם לטומאה אבל אי נא' כהמרש"א היכי יכל"ל שהזיבה שהיא הגרם לטומאה יהא טהור וקריו שאינו גורם לטומאה יהא טמא, ואי"ל דהגמ' על הגזירה שניה הקשה כיון דגם בתר הגזירה שניה ג"כ הגזירה הראשונה עדיין במקומה עומדת. ועוד ק"ל דבשבת דף פ"ג ע"א איתא אמר לך רבה כו' ישראל מטמאין בזיבה ואין עכו"ם מטמאין בזיבה אבל גזרו עליהן שיהו כזבים לכל דבריהם פי' רש"י לכל דבריהם וז"ל אלמא מטמאין במשא דאי לא מטמאי אלא במגע מה כזבים לימא כטמאי מתים עכ"ל ואי נא' כהמרש"א א"כ מה קאמר רבה דלמא לעולם עכו"ם לא מטמאו אלא במגע ומה דלא אמרו כטמאי מתים י"ל כיון דלפי גזירה הראשונה באמת לא מטמאו אלא בראייה ע"כ גם לפי גזירה השניה לא אמרו אלא כזבים, בשלמא להרא"ם והפר"ח דגם הגזירה הראשונה היתה בלא ראייה שפיר קאמר רבה דאי לא מטמאי במשא אמאי לא קאמרה הבריי' כטמאי מתים אבל להמרש"א קשה כהנ"ל. ותו ק"ל דלפי מ"ש הט"ז או"ח סי' תקפ"ו יו"ד סימן קי"ז חו"מ סימן ב' דהחכמים לא יכלו לאסור מה שהתירה התורה בפירוש וכן מוכח מהתו' ב"מ דף ע' ע"ב ד"ה תשיך כ"כ היד מלאכי סימן רצ"ה והח"ס יו"ד סי' ק"ט כתב שגם מהתו' שם דס"ד ע"ב ד"ה ולא ישכיר מוכח כן וא"כ היכי יכל"ל דהגזירה הראשונה הי' דזב עכו"ם מטמא בזיבה הלא בתורה כתיב בפירוש בני ישראל ודרשינן בני ישראל מטמאין בזיבה ולא עכו"ם בשלמא להרא"ם והפר"ח הנ"ל שפיר גזרו כיון דבתורה לא כתיב אלא שלא יטמאו בראייה כישראל אבל בלא ראייה שפיר גזרו אבל להמרש"א קשה, ואי"ל כיון דלא כתיב בפי' דעכו"ם לא מטמאי בזיבה אלא בני ישראל כתיב ע"כ לא נקרא דבר המפורש בקרא שהרי הח"ס ז"ל יו"ד סי' ע"ג הקשה דהיכי אסרו חז"ל בשר עוף בחלב שהתירה התורה בפי' מדכתיב גדי ולכאו' מה הקשה הלא לא כתיב בפירוש ולא עוף אע"כ צ"ל כיון דכתיב גדי הו"ל כאלו כתיב בפירוש ולא עוף כמו כן נמי שפיר י"ל כיון דכתיב בני ישראל הו"ל כאלו כתיב בפירוש ולא עכו"ם, וגם מהט"ז גופיה מוכח כן כיון דבאו"ח שם מתרץ הט"ז בזה את קו' הר"ן דמ"ש מילה דדחי שבת ולא גזרינן שמא יעביר את התינוק ד' אמות בר"ה ותי' דבפי' רבתה תורה וביום השמיני אפי' בשבת אלמא דאע"ג דלא כתיב בפי' אפי' בשבת כיון דפירושא דביום השמיני כן הוא הו"ל כאלו כתיב בפי' וע"כ כתב גם הח"ס שפיר דכיון דכתיב גדי הו"ל כאלו כתיב בפי' ולא עוף וא"כ ה"נ בנידון דידן שפיר י"ל כן וא"כ קשה על המרש"א כהנ"ל וצ"ע: