ברית משה, עשין דרבנן, הלכות עירובין ט
ברית משה · Brit Moshe, Rabbinic Commandments, Laws of Eruvin 9
Open in the reader →1וע"כ נ"ל בס"ד דהרמב"ם למד את שיטתו מהגמ' גופא דהי' קשה לו בגמ' שני קושי' חדא מה בעי הגמ' מ"ט דוקא על הא דמערבין בבית ישן אמאי לא בעי מ"ט ארישא דמתני' על כהן קורא ראשון ועוד אמאי בעי הגמ' מ"ט כלל הלא את זה דאית לי' הנאת פת בודאי גם הבעל איבעיא הוה ידע וא"כ אמאי לא ידע דאתא לאינצויי בשביל הנאת פת דזה אומר אצלי יהא מונח וזה אומר אצלי יהא מונח דכמו ברישא דמתני' כיון דידע דטעמא משום דאתא לאינצויי כמו שאיתא בגמ' שם משו"ה לא בעי מ"ט כמו כן נמי לא הי' לו למיבעיא גבי עירוב מ"ט כיון דגם שם איכא טעמא דאתא לאינצוי וגם הכנסת יחזקאל הביא כעין קושי' זו ועוד הי' קשה להרמב"ם דאמאי הי' מסתבר לבעל איבעיא טפי טעמא דכבוד דקאי אילימא משום כבוד מטעמא דאתא לאינצויי משום הנאת פת, וע"כ מחמת קו' הללו סובר הרמב"ם דהפשט בגמ' כך דאת זה באמת גם הבעל איבעיא ידע דגבי עירובי חצירות איכא טעמא דאתא לאינצויי משום הנאת פת אלא הבעל איבעי היה מסופק אי גם בשיתופי מבואות שייך דין זה מי נימא דערובי חצירות דנקט התנא לאו דוקא דה"ה בשת"מ ואז באמת צ"ל דלא משום טעמא דנהנה הוא דגבי שת"מ לא שייך טעם זה כיון דצריך ליתן פת אלא הטעם הוא במתניתין משום איזה טעם אחר דשייך גם בשת"מ או דילמא עירובי חצירות דנקט התנא דוקא כיון דהטעם הוא משום נהנה וכיון דהבעל איבעיא הי' מסופ' בזה ע"כ לא בעי אלא על הטעם דמהטעם יכול לפתור שפיר את ספיקתו והכי קאמר הגמרא מ"ט אילימא משום כבוד כלו' ואז באמת סובר התנא דה"ה בשת"מ כיון דגם בשת"מ שייך טעם זה והא ההוא שיפורא כו' ואין כוונתו להקשות משיפורא על עירובי חצירות דזה באמת ל"ק כמו שכתבנו בהקושיא הנ"ל על הרמב"ם אלא כוונתו להקשות משיפורא על שת"מ, ועל זה משני הגמ' אלא משום חשדא כלומר התרצן חזר ממה דהוה סובר הבעל איבעיא דאי טעמא דמתני' טעם דשייך גם בשת"מ אז יכל"ל דהתנא נקט ע"ח דהיינו מערבין וה"ה שת"מ התרצן לא סובר כל אלא סובר דאי הי' טעמא דמתני' טעם דשייך גם בשת"מ אז באמת הי' נקט התנא להיפוך רק שת"מ דהיינו משתתפין בבית ישן כיון דעירובי חצירות הוה ידעינן במכ"ש כיון דאיכא בע"ח גם טעמא דנהנה ומדלא נקט התנא אלא מערבין בבית ישן ע"כ מוכח דסובר דלא שייך דין זה בשת"מ ולכאו' מדוע לא אעכצ"ל דהטעם היא במתני' מה דלא שייך בשת"מ וע"כ קאמר אלא משום חשדא כלומר משום נהנה כמו שמפרש הקרבן נתנאל הנ"ל, וממילא לא קשה על הרמב"ם מידי דהקושיא הראשונה ל"ק כיון דהגמ' לא הקשה משיפורא על ע"ח אלא על שת"מ כהנ"ל והקושיא השניה דמדוע לא מפרש הרמב"ם משום חשדא כרש"י או כר"ת ג"כ ל"ק כיון דלפי פירושם עדיין נשארה הקושיא על התנא דמתני' דמדוע לא נקט שתופי מבואות ע"נ לא מפרש הרמב"ם אלא כמו שמפרש בדעתו הק"נ הל"ל וגם הדקדוק בגמ' שמדקדק הברכי יוסף או"ח סימן שס"ו אות ב' מיושב בס"ד שפיר לפי פשטינו עי"ש ותבין. אלא עדיין צריך להבין דמנ"ל להרמב"ם הכרח לומר בהתרצן כפשטינו הנ"ל נהי דבהבעל איבעיא הי' מוכרח לומר כפשטינו מחמת הקושיא הראשונה שהקשינו עליו ומחמת הקושיות שהי' קשה לו בהגמ' גופא כהנ"ל אבל בהתרצן מנ"ל הכרח לומר כפשטינו דילמא באמת הפשט בגמ' דגם התרצן לא חזר מסברת הבעל איבעיא אלא הכי קא' אלא משום חשדא כלו' לא משום כבוד ולא משום נהנה אלא משום חשדא והפשט בחשדא או כרש"י או כר"ת, ונ"ל דממלת אלא דקא' הגמ' למד הרמב"ם לומר בהתרצן כפשטינו הנ"ל דאי היה הפשט בגמ' דלא חזר התרצן ממה דהי' סובר הבעל איבעיא לא הוה אמר הגמ' מלת אלא אלא הוה אמר לא משום חשדא כיון דהפשט הוא בגמרא דהבעל איבעיא היה מסופק בהטעם אי משום נהנה או איזה טעם אחר א"כ עכצ"ל דהכי קאמר הבעל איבעיא אילימא משום כבוד והא ההוא שיפורא כו' וכיון דליכא למימר משום כבוד עכצ"ל דהטעם הוא משום נהנה כן היה סובר הבעל איבעיא וע"ז הי' שייך טפי למימר לא משום חשדא כלומר לא משום נהנה כמו שאתה סובר אלא משום חשדא ומדלא אמר הגמ' כן אלא קאמר אלא משום חשדא ע"כ מוכח דצ"ל הפשט בהתרצן כהנ"ל דמשום דחזר ממה דסובר הבעל איבעיא ע"כ קא' אלא ולפי מ"ש המחה"ש סי' שס"ו סק"ז דגירסת הרמב"ם הי' בגמ' אלא משום נהנה בודאי ל"ק על הרמב"ם הקושיא שני' הנ"ל אבל פשטינו הנ"ל באמת צ"ל גם לפי גירסא זו מחמת כל הקושיות הנ"ל אלא את זה הרווחנו לפי גירסא זו דגם בלא חילוק בין מלת אלא למלת לא ג"כ צ"ל דחוזר התרצן או אפשר דלפי גירסא זו הי' להרמב"ם פשט אחר בגמ' אלא אנן כתבינן לפי גירסתינו כמובן. וכיון שבררנו בס"ד את שיטת הרמב"ם ז"ל יפה ע"כ י"ל דהרי"ף והרא"ש והטור ז"ל ג"כ סברו כהרמב"ם ומשו"ה לא הביאו את הא דחשדא כיון דכל השקלא וטריא של הגמ' לא הי' אלא משום דהבעל איבעיא הי' מסופק כהנ"ל אבל לפי מסקנת הגמ' באמת ממשנה גופא מוכח דהטעם היא משום נהנה כיון דלא נקט התנא שיתופי מבואות כהנ"ל וע"כ לא נקטו הרי"ף והרא"ש אלא את המשנה כצורתא וגם להרמב"ם ולהטוש"ע היה סגי במה דלא הביאו את הדין זה רק בעירובי חצירות דממילא ידעינן מזה את טעמא דגמ' ודו"ק: