חבצלת השרון על דניאל ב:יג

1ודתא הנה על אשר התעוררנו למעלה למה יומתו מה עשו ארבעת השלמים האלה ומה גם כי לא היו מקריאי העדה הנועדים על דבר המלך ודתו להגיד חלומותיו:

2ואומר כי הן אמת חכמים יגידו כי הנה הדרך המלך בבקשו דבר חכמת בינה והיה הדבר ההוא יקר בעיניו כי לא יעמיד לפניו זולתי אשר ארכו להם הימים גם עד זקנה ושיבה בחכמה בתבונה ובדעת ובכל מלאכת האשפים והחרטומים והמורם מהם כיוצא בהם כי בהמה שמן חלקם לדעת לעות את יעף דברי שאלתו ובקשתו ואם לא יגידו אז יאשמו וענוש יענשו ככל אשר ישית עליהם רוח המושל ומולך עליהם ונתן בפלילים אך אמנה ילדים רכים בחורי חמד היודעים בלמודים חכמה ובינה עד בלי די לא יקראו בהיכלי מלך בתוך הקרואים להודיע תעלומות לב עד יתבסמו במספר שנות יאותיו ותשתקע בהם חכמתם ובינתם וגם אם שאול ישאלו מהם ולא יוכלו הגיד דבר אין עליהן חטא משפט מות עד תום ימי נעוריהם ויבלו ימיהם בטוב טעם ודעת החכמה ועל כן גם המלך לא קרא את דניאל וחביריו בתיך הקרואים אשר העמיד לפניו להגיד למלך חלומותיו. עוד שנית כי הנה שאלת המלך אשר שאל יקרה היא מפנינים ונעלמה מעיני כל יודעי ספר וכל דבר חכמת בינה ואף גם המלך לא עלה על לבו למצוא דברי חפץ שאלתי זאת כי אם בחרטומים האשפים והמכשפים החוזים בכוכבי השמים וכסיליהם ואשר בידו הקסם לקסום קסמים ולכשף על פי כחות טומאותם הדוברים בם ואף גם הכשדים מאשר העלה זכרונם אחר חרטומים אשפים ומכשפים הוא יורה כי למעלה מגדר הקודמים המה ולא יבצר מהם כל אשר גבלו הראשונים בחכמתם כי על כן היו אחרונים והם המדברים אל המלך אך אשר לא ימצא אתם כי אם דבר חכמת קרית ספר ודעת ותבונה לא יבינו לנחש את אשר לא סופר להם והנה דניאל וחבריו לא ייעד להם המלך שלש השנים כי אם ללמדם ספר ולשון כשדים וגם בבואו לנסותם בחידות וימצאם עשר ידות על כל החרטומים וכו' לא היה כי אם בדברי חכמת בינה ומליצה חידות לו כדבר שנאמר וכל דבר חכמת בינה אשר בקש מהם המלך וימצאם עשר ידות וכו' אך לא בהגדת עתידות כי אשר לא סופר להם לא יראו ואשר לא ידעו לא יתבוננו על כן לא צוה המלך יעלו גם המה בתוך הבאים להגיד למלך חלומותיו וגם כאשר יצא דבר מלכות מלפניו ואמר להובדא לכל חכימי בבל ובעו דניאל וחברוהי להתקטלא לא מטעם המלך נהיה הדבר כי לא לבו הלך בעצת מבקשי נפש אצילי בני ישראל ולא עליהם יצא הקצף מלפניו באומרו להובדא לחכימי בבל אכן קנאת עם לשון כשדים עשתה זאת כי כן דרך כל שרי עם ועם ורבים מעמי הארץ אשר נדחו שמה הנדחים והנאנחים בני עמנו בגלות המר והנמהר כי אם איש ממנו יהי אלהיו עמו ויעל על שולחן מלכים והוא בהיכלי מלך כל יוצאי שער העיר ההוא יעלה חמתם בקנאם את קנאתם באמרם מי האיש הלזה העבד נבזה נפוץ יעלה במעלות להשתרר עלינו גם השתרר והן זאת היתה קנאת הכשדים האמללים ויבקשו לשלוח יד בשלומי אמוני ישראל על לא חמס עשו והוא ענין קשר הכתוב הזה אצל הקודם כי הנה דבר המלך היה להובדא לחכימי בבל הלא המה חכמי הגוים כלם ודתא נפקת כדבר הזה אך בראות הכשדים כי אם כה יעשו ינצלו את בבל מחכמיהם ובהעדרם בחכמי ילדי העברים יספיקו ויהיו מנשאים את היהודים כי אין זולתם נבון וחכם בכל הארץ וגם המה חכמים מחוכמים ומי יעמוד בהיכל המלך בלעדם וירשו ישראל את מורשיהם וימלאו מקום חכמיהם ע"כ מה עשו יעצו להדיח ויבקשו להרוג אותם ותלו עצמם במאמר המלך הלא הוא כי הוא אמר להובדא לכל חכימי בבל ולא ביאר אם יהיו מכללם גם בני ישראל על כן ובעו דניאל וחברוהי להתקטלא שהיו גם המה בכלל ההרוגים ולא יאשמו בי יאמרו שכה הבינו במאמרו באומרו לכל חכימי בבל ומה גם ברבוי הכל וזהו מלכא בנס וכו' ואמר וכו' כי מרוב שיחו וכעסו לא הבחין לדקדק במאמרו להוציא את אשר מבני ישראל המה מכללם ועל כן כאשר הדת ניתנה בקשו להרגם גם הם כי יש להם על מה שיסמוכו כי כן יצא הדבר מפי המלך וזהו ודתא נפקת וכו' ובעו וכו' ולשון אומרו ובעו מורה באצבע אשר כתבנו כי לא מהמלך היה להמיתם כי אם מרבים לוחמים עליהם: