דרכי משה (עמיאל), דרכי הקנינים, שמעתתא א' כללים ופרטים בדיינות ועדות יא

1הקושיא על פסק השו"ע דבשקר העדנו חייבים לשלם מהגמ' דמכות. - מה שהנחנו בספרנו דרך הקודש, דהיכא דהחיוב מסתעף מדין אחר שע"ז אינו נאמן לא שייך בזה הודאת בע"ד. - זה מוכח ג"כ מהא דגיטין דאמרינן נאמן אתה להפסיד שכרך, אבל אינו צריך לשלם הפסד הגוילים. - ובכן יש הבדל בין שמודים שעצם המעשה היה שקר, דאז חייבים לשלם, ובין שאומרים רק שהם לא ראו. - במכות ע"כ מיירי באופן השני דהרי קאי זאת על הא דעד זומם.

2בשו"ע ח"מ (סי' לח סעי' א): "עדים שהעידו בב"ד באחד, שחייב לחבירו מנה, ואח"כ אמרו שקר העדנו, עדותם הראשונה קיימת, דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד. אבל נאמנים לגבי עצמם לשלם לו כל מה שהפסידוהו".

3והקשו ע"ז הראשונים מהגמ' מכות (ג, א) דאיתא שם: "אמר רב יהודה אמר רב, עד זומם משלם לפי חלקו. מאי משלם לפי חלקו, אילימא דהאי משלם פלגא והאי משלם פלגא, תנינא משלשין בממון ואין משלשין במלקות. אלא כגון דאיתזום חד מינייהו דמשלם פלגא דידיה, ומי משלם והא תניא, אין עד זומם משלם ממון עד שיזומו שניהם? אמר רבא, באומר עדות שקר העדתי. כל כמיניה, כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד? אלא, באומר הועדנו והוזמנו בב"ד פלוני" ועי' ברש"י שם שפירש: "כל כמיניה, בתמיה, וכי יכול הוא לחזור בו ויפטר הנדון מלשלם". ולהשיטה הנ"ל, דבאומרים שקר העדנו חייבים לשלם, א"כ מאי מקשה כל כמיניה, אדרבא כיון דלא נאמן והנידון אינו פטור מלשלם, ממילא הוא חייב לשלם לו כל מה שהפסידוהו?

4והנ"ל לישב עפ"י מה שישבנו בספרנו "דרך הקודש (ח"א שמעתתא ה פרק ח) דעת הראב"ד בכתובות (עב, א הובא בר"ן לב, ב מדפי הרי"ף ד"ה גמ'), דאם הודית האשה שעברה על דת אינה מפסדת כתובתה, משום דאין אדם משים עצמו רשע; שמקשים בזה, הלא כללא הוא בכ"מ, דהודאת בע"ד כמאה עדים דמי, ובודאי אם יודה שגנב משלם קרן ע"פ עצמו, אע"ג שאינו נאמן לשום עצמו רשע, אך פלגינן דבוריה וה"נ? וביארנו שם, דרק אז אפשר לומר בזה פלגינן דבוריה, כשגם האיסור וגם הממון מסתעפים יחד מעצם המעשה, אבל לא במקום דהממון מסתעף רק מדין האיסור, דבזה כיון דאינו משים עצמו רשע, תו ליכא כלל הודאת בע"ד לענין ממון. וכיון שהוכחתי שם, דהא דעוברת על דת מפסידה כתובתה הוא לא מצד העברה כשהיא לעצמה, אך מצד מה שמחוייב להוציאה, ממילא כיון דאין אדם משים עצמו רשע ואיננו מחוייב להוציאה, תו ליכא כלל הודאת בע"ד לענין זה שתפסיד כתובתה.

5ובאמת זהו מוכח מעצם המקור דפלגינן דבוריה בהודאת בע"ד דהוא בגיטין (נד, ב): "ההוא דאתא לקמיה דר' אמי, א"ל, ס"ת שכתבתי לפלוני אזכרות שלו לא כתבתים לשמן. א"ל ס"ת ביד מי? אמר ליה בידי לוקח. א"ל נאמן אתה להפסיד שכרך ואי אתה נאמן להפסיד ס"ת". - ולכאורה כמו דנאמן להפסיד השכר מטעם הודאת בע"ד הכי נמי יצטרך לשלם גם דמי הגוילין שהפסידו, כיון דלדבריו אינם שוים מאומה? אך ההבדל בה הוא פשוט, דשכר פועלים משלמים רק אז, כשלא רק שלהבעה"ב מגיע מזה תשמיש ידוע, אך ביחוד בשביל שהפועל היה הגורם לזה, לתשמישו של הבעה"ב; לא כן מזיק דמשלם הוא לא כל כך בעד הפעולה שלו, אך בשביל ההפסד שגרם לו להניזק. וממילא זה וזה אמת; דמצד הודאת בע"ד הוא צריך להפסיד את השכר סופרים, אבל אינו צריך לשלם בכ"ז את הפסד הגוילים, דהא באמת כיון דאמרינן "ואין אתה נאמן להפסיד ס"ת" הרי לכאורה, לא רק שלא הפסידו מאומה, אך גם הביא לו תועלת מרובה, דיש לו ס"ת כשירה; אלא שבכ"ז אינו צריך לשלם לו שכר סופרים, אחרי דבמקום דגם האיסור וגם הממון מסתעפים ישר מהמעשה, אנו אומרים פלגינן דבוריה וא"כ נהי דס"ת כשר אבל מועילה הודאתו לזה שתפסינן שהוא לא היה הגורם לזה. אבל אי אפשר לחייבו מטעם מזיק, כיון דכאמור, מזיק אינו משלם בעד פעולת היזיקו, אך בעד ההפסד שגרם לו להניזק, א"כ זהו אינו מסתעף ישר מהמעשה, שלא כתב לשמן, אך מסתעף מהפסול, כלומר, דאם הפסול מתהוה ויש הפסד בזה, ממילא הוא צריך לשלם לו; אבל כיון דס"ס אין הוא נאמן להפסיד ס"ת הרי ממילא סוף סוף לא גרם לו במעשה שום הפסד. ולא שייך בזה לומר הודאת בע"ד כמאה עדים דמי, דאף אם נאמין לו שבאמת לא כתב לשמן, נמי אינו מחוייב לשלם לו, באופן שהס"ת כשירה.

6ועתה נלך לבטח דרכנו בישוב הקושיא שהתחלנו, דעי' שם בש"ך (ס"ק א) שהאריך בזה הרבה להוכיח, דדבר שאין צריך לפנים הוא, דכשעדים מודים שהעידו שקר דיש לחייבם מצד דינא דגרמי, "ולא גרע מדן את הדין דלעיל ס' כה, וממוחל שטרו דלקמן ס' סו (סע' לב), וממראה דינר לשולחני דלקמן ס' שו, וממסור ומראה ממון של חברו דלקמן ס' שפח וכה"ג טובא, דאע"ג דבדיבורא לחוד גרמו היזקא חייבים". - ובכל זאת לפי דרכנו אנו יש חילוק רבתי בין אם יודו שעצם המעשה הוא שקר מוחלט, ובין אם יאמרו רק שהם לא ראו את המעשה, אבל אפשר שהמעשה מצד עצמו הוא אמת.

7דהלא גם בזה אנו זקוקים לבוא מצד פלגינן דבוריה, אחרי דעל עצם המעשה הלא אמרינן דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד, וא"כ הלא תפסינן דהמעשה שהגידו היה אמת; אלא שיש לומר כנ"ל, דלענין הודאת בע"ד אמרינן פלגינן דבוריה, אבל כמו שאמרנו, רק אז שייך לומר זאת כשהחיוב ממון מסתעף מעצם דבריו, אבל לא כשהוא מסתעף רק מהדין שבזה אינו נאמן. וא"כ מובן הדבר, שאמנם אם יודה ויאמר שעצם המעשה שהגיד היה שקר, שפיר מחוייב לשלם מצד הודאת בע"ד, אע"ג דאין נאמן ע"ז מצד דכיון שהגיד וכו', אכן שייך ע"ז לומר פלגינן דבוריה, אחרי דהחיוב שבזה מסתעף מעצם דבריו, דלא גרע זאת ממסור ומראה ממון של חבירו כנ"ל; אבל אם הודה רק ע"ז שהוא לא ראה את המעשה, ובכן הרי עצם המעשה אפשר שהוא אמת, הרי בעצם דבריו באמת אינו מונח שום חיוב, דמה בכך שהוא לא ראה, אם המעשה בעצם הוא אמת, אלא דאם הדין היה שהוא נאמן ע"ז, וממילא בטלה הגדתו הקודמת, הרי נמצאו דחייבו ממון שלא כדין, אבל כיון דס"ס ע"ז יש דין, דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד, ותפסינן דעצם המעשה היה אמת, ממילא הרי אין כלל חיוב בדבריו.

8הוא אשר אמרנו, דבמקום שהחיוב מסתעף רק מאיזה דין שהיה צריך להיות "פועל יוצא" מדבריו, אך על הדין הזה הוא דוקא אינו נאמן, לא שייך בזה לומר הודאת בע"ד, והציור הזה הוא ג"כ בהודה שלא ראה את המעשה.

9וביתר הסבר, נצייר הדבר, שאחרי שהודו ששקר העידו באים עדים אחרים ואשרו את הדבר כעדותם הקודמת. הנה, אם הודו שעצם המעשה היה שקר, הנה מה בכך שיש עדים המאשרים את הדבר, הלא הודאת בע"ד היא יותר חזקה ממאה עדים, וס"ס לדבריהם הרי חייבו אותו ממון שלא כדין; אבל אם אומרים רק שהם לא ראו את המעשה, הנה כיון דבאים עדים אחרים ומעידים שראו את המעשה, הלא דבר שאין צריך לפנים הוא דבודאי פטורים; והיכי נימא דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד, הרי יש עדים כשירים על עצם המעשה, דמה לי עדים אחרים ומה לי המה גופא, ובכן רק אז יש לחייבם כשמודים שעצם המעשה היה שקר, כנ"ל.

10וממילא מיושבת קושית הראשונים שהתחלנו בזה. דאמנם יפה פסק בשו"ע דבאומרים "שקר העדנו" דהלשון מוכח שמודים שעצם המעשה שספרו היה שקר, דמחוייבים המה לשלם מדינא דגרמי; אבל באומרים "עדות שקר העדנו" כלומר, דלא המעשה כשהוא לעצמו הוא שקר, אך העדות היא בשקר, שלא ראו זאת, שפיר מקשינן "כל כמיניה, כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד".

11ואמנם לא רק הלשון מוכח, אך גם הענין מוכח שם במכות, דעסקינן בהודו שלא ראו, אבל לא שסותרים את עצם המעשה; דהלא רבא בא לפרש הא דאמר רב יהודה אמר רב עד זומם משלם לפי חלקו, דמיירי באומר עדות שקר העדתי, וכיון דקרי לזה עד זומם, הרי ע"כ דאי אפשר באופן אחרת רק כנ"ל, שהוא אומר שלא ראה, דאם היה אומר שעצם המעשה היה שקר, הרי זה לא הוי בכלל עד זומם, רק בכלל עד מוכחש, וביותר לשיטת הרמב"ם הנ"ל בפי"ח מהל' עדות (הלכה ב), דהכחשה והזמה ביחד לא הויא רק הכחשה, א"כ ע"כ רבא שמפרש את ה"עד זומם" דמיירי באומר עדות שקר העדתי, דהוא ג"כ באופן שיש בזה רק הזמה לבד, היינו דאומר אפשר שהמעשה מצד עצמו הוא אמת, אבל אנכי לא ראיתיו, דבאופן אחר לא היה נקרא עד זומם. - אבל בשו"ע שלא נחית כלל לדיני הזמה, והראי' שמתחיל שם בסימן ל"ח בדברים אלה: "שנים שהעידו באחד שחייב לפלוני מנה ובאו שנים והכחישום או הזימום ה"ז פטור", הנה גם מה דאמר אח"כ "עדים שהעידו בב"ד באחד שחייב לחברו מנה ואח"כ אמרו שקר העדנו", ג"כ מיירי באופן של הכחשה, שמכחישים כעת את כל המעשה.

12באופן, שאלו ואלו, דינא דהשו"ע והגמ' דמכות, דברי אלקים חיים.