דרכי משה (עמיאל), דרכי הקנינים, שמעתתא א' כללים ופרטים בדיינות ועדות יב

1מחלוקת רמב"ם ורש"י אם שייך הזמה במודה שעדות שקר העיד. - המחלוקת היא בהגדר עד זומם חידוש, אם החידוש הוא רק בהנאמנות או גם ב"כאשר זמם". - הרמב"ם תפס כהצד הראשון ורש"י כהצד השני. - גם הריב"א והר"י בב"ק (ד, ב) חולקים בחקירה זו. - אפשר דאף רש"י סובר כהצד הרשון אך טעמו דלא שייך ע"ז לומר הודאת בע"ד. - ובאמת בגמ' מכות מבואר להדיא כך. - מהגמ' הנ"ל קשה לשיטת הרמב"ם. - ההבדל בין ממון לקנס וממילא מתישבת שיטת הרמב"ם.

2ב"ק (ה, א): "עדים זוממים דממונא הוא ליתני? ס"ל כר"ע, דאמר אין משלמין עפ"י עצמן" ופירש"י "דאמר במס' מכות בפ"ק (ג, א), עדים זוממים אין משלמים עפ"י עצמם, כגון אם הוזמו בב"ד זה ולא הספיק בע"ד להעמידן בדין ולתובען, והלכו למקום אחר והודו שם בב"ד ואמרו הוזמנו בב"ד של פלוני, פטורים".

3והנה נראה ברור מדברי רש"י, דרק אם הודו שכבר הוזמו בב"ד פלוני נקרא זאת הודאה של הזמה, אבל אם יודו סתם שעדות שקר העידו לא שייך כלל ע"ז לומר עדים זוממים אינם משלמים עפ"י עצמם, כיון דלא הואי זאת בכלל הזמה.

4אולם ברמב"ם פי"ח מהל' עדות (הלכה ח) כתב: "חיוב העדים זוממים לשלם במקום שחייבים לשלם קנס הוא, ולפיכך אין משלמין עפ"י עצמם. כיצד הרי שהעידו ונחקרה עדותן בב"ד ואח"כ אמרו שניהם עדות שקר העדנו ואין לזה אצל זה כלום, או שאמרו העדנו על זה בכך וכך והוזמנו אין משלמין על פיהן". הרי שהרכיב את שני הדברים, עדות שקר והוזמנו בב"ד אחר, יחד, דעל שניהם שייך הודאה של הזמה, ולמ"ד עדים זוממים ממונא, הנה גם באופן זה כשמודים ששקר העידו היו מחויבים לשלם מטעם הזמה.

5והנראה, דהמחלוקת היא בהגדר דעד זומם חידוש הוא, אם החידוש הוא רק בזה, דהאחרונים נאמנים לגבי הראשונים, ולא אמרינן מאי חזית דציית להני ציית להני, אבל אחרי שכבר חדשה התורה דהאחרונים נאמנים, תו אין כלל חידוש בזה שמחוייבים הראשונים מטעם כאשר זמם. או דיש בהזמה חדוש כפול, זאת אומרת, דגם אחרי שחדשה התורה דתפסינן דהראשונים שקרנים הם, עדיין לא היו צריכים להיות מחוייבים, וגם החיוב של "כאשר זמם" הוא כולו חידוש.

6ואחרי שכללא היא דבכל דבר חידוש אין לך בו אלא חידושו, זאת אומרת, דבדבר חידוש אי אפשר לעשות מהפרט כלל ואי אפשר להפשיט בזה את הפנימיות מהחצוניות, והעדים זוממים שבתורה הרי הוא שהעדים האחרונים אומרים להראשונים עמנו הייתם; ובכן באופן שלא באו עדים אחרים, אך הם בעצמם מודים שעדות שקר העידו, הנה, אם נימא כהצד הראשון דב"כאשר זמם" גופא אין חידוש, הרי אפשר לעשות כלל בדבר בהגדר ד"כאשר זמם", דהחיוב הוא מצד מה שתפסינן ע"י חידוש התורה, דהראשונים עברו על לאו דלא תענה ברעך עד שקר, וממילא גם כשהודו מעצמן ששקר העידו, אחרי דקי"ל דהודאת בע"ד כמאה עדים, ולענין ממון הם נאמנים לגבי עצמן, שפיר מחוייבים לשלם. אבל אם נימא דיש בהזמה חידוש כפול, וגם ה"כאשר זמם" גופא הוא חידוש, הנה גם ע"ז גופא נאמר אין לך בו אלא חידושו, וכל החיוב הוא רק כשיש עדות שאומרים עמנו הייתם, אבל מצד העדות שקר בעצמו אינם מחוייבים כלל.

7ומובן, דהרמב"ם תפס כהצד הראשון, ולכן גם בעדות שקר העדנו היו מחוייבים מטעם כאשר זמם, לו לא היה הדין דעדים זוממים קנסא, ורש"י תפס כהצד השני, ולכן הוכרח לפרש דמיירי דוקא כשאומרים שכבר הוזמו בב"ד אחר.

8ואחרי שהנחנו בהפרקים הקודמים דחידוש לא שייך רק במקום דהוא בנגוד לכלל אחר שבתורה, אבל לא מה שעצם הדבר אין לו טעם, ולרבא דאמר עד זומם חידוש הוא, זהו משום שזהו בנגוד להכלל של עפ"י שנים עדים יקום דבר, ובכן גם שנים הראשונים המה עדים שוים כמו האחרונים, א"כ כ"ז שייך רק על נאמנות האחרונים יותר מהראשונים, אבל בעצם החיוב של כאשר זמם, אחרי שכבר חדשה התורה שהאחרונים נאמנים, תו אין זה בכלל חידוש, דכלל זה אינו בא בנגוד לכלל אחר שבתורה.

9ועיין שם ברמב"ם שהתחיל את הפרק באלו הדברים: "כל מי שהעיד בשקר ונודע בעדים שהעיד בשקר, זהו הנקרא עד זומם. ומצות עשה לעשות לו כמה שרוצה לעשות בעדותו לחבירו וכו'. בד"א, בעדים שהוזמו, אבל שתי כתות המכחישות זו את זו ואין כאן עדות, אין עונשין את אחת מהן לפי שאין אנו יודעים מי היא הכת השקרנית". (הלכה א וב) משמע להדיא, דכל הטעם שבהכחשה אין דינא דכאשר זמם, מפני שאין אנו יודעים מי היא השקרנית, אבל אם היינו יודעים היה גם בזה הדין דכאשר זמם, ולא אמרינן אין לך בו אלא חידושו; כאמור, דרמב"ם לשיטתו, שאין זה שוב בכלל חידוש.

10ואין להקשות מ"בא הרוג ברגליו" כמבואר בב"ק (עד, ב)? דשם הרי אנו יודעים בודאי ששקר העידו, ובכ"ז אינם מחוייבים מיתה מטעם כאשר זמם?

11דבזה יש כבר גדר אחר, הגדר דאין עונשין מן הדין. דבעונשים אין לנו אלא הדברים כהוויתם, וגם דבר חמור אי אפשר ללמוד מן דבר קל, וממילא לא שייך בזה היקש ג"כ, להקיש דבר אחד להשני, אף שבסברא דומים הם זה לזה; והראי' דאמרינן בזה ג"כ כאשר זמם ולא כאשר עשה, אם דבודאי חמור השני - כאשר עשה - מהראשון - כאשר זמם.

12ועי' בתוס' ב"ק (ד, ב ד"ה ועדים זוממים) "פי' ריב"א, דאפילו שילם עפ"י עדים זוממים חייבים, דלא שייך בממון כאשר זמם ולא כאשר עשה דאפשר בחזרה. ור"י מפרש, דלא צריך להאי טעמא, דגבי ממון מחייבינן להו בק"ו, דגבי ממון עונשין מן הדין, והא דאמרינן במכות (ה, ב) הרגו אין נהרגים, היינו משום דהתם אין עונשים מן הדין".

13ואפשר דגם הריב"א והר"י חולקים בזה, בהחקירה הנ"ל. דכבר הנחנו בהפרקים הקודמים דבכל דבר חידוש לא שייך לבוא בק"ו אף בממון, ובשביל זה אמרינן במכילתא "כי יפתח וכי יכרה, אם על הפתיחה חייב על הכרייה לא כ"ש, אלא ללמדך, שאין עונשין ממון מן הדין" כמובא בתוס' ב"ק (ב, א ד"ה ולא), משום דבור הוא חידוש ולכן אף בממון נמי אין עונשים. ולכן הריב"א כנראה סובר כהצד השני שבחקירתנו, דעצם החיוב של כאשר זמם הוא חידוש, ובכן גם ע"ז שייך לומר אין עונשים, אלא שבממון אין המציאות של "כאשר עשה" דאפשר בחזרה, אבל לו היתה מציאות כזו היינו אומרים שפיר, דאין לך אלא מה שחדשה התורה כאשר זמם דוקא. אבל הר"י סובר כהצד הראשון, דהחידוש הוא רק בהנאמנות ולא בהחיוב, ולכן אפשר לחייב בזה מטעם ק"ו.

14אולם לפי דברינו בפרק הקודם, אפשר דאף רש"י סובר כהצד הראשון, ובכ"ז הוכרח לפרש בב"ק דמיירי דוקא באומרים שהוזמו בב"ד אחר, דאי באומרים רק שעדות שקר העידו, היינו שהם לא ראו את המעשה, לא היו מחוייבים לשלם, דלא שייך בזה הגדר דהודאת בע"ד, אחרי דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד, ותפסינן דהמעשה אמת, וממילא הרי לא הפסידוהו אותו כלל, ולא שייך ע"ז לומר פלגינן דבוריה כיון דהחיוב הוא רק מדבר המסתעף שאין אנו מאמינים אותו ע"ז, כנ"ל.

15ובאמת הלא בגמ' מכות הנ"ל (ג, א) מבואר כך להדיא, דעל הא דאמר רבא ב"אומר עדות שקר העדתי" פרכינן "כל כמיניה, כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד" ואוקמינן דמיירי ב"אומר העדנו והוזמנו בב"ד פלוני" - ועי' בתוס' שם (ד"ה באומר), שכתבו: "לכאורה משמע, דכי אמר הכי משלם חלקו, דא"כ בקש להפסיד ממון חבירו בעדותו. ולא נראה, דהא ליתא למאן דמשלם ממון, אלא א"כ הוזם במקום פלוני עמנו הייתם? לכך יש לפרש, עדות שקר העדתי ושוב הוזמו שניהן וכו'. ופריך, כל כמיניה, אפילו הוא בעצמו אתי לידי הזמה, דכיון שהגיד וכו'". ואמנם שיטת התוס' ברורה, דסברי כהצד השני שבחקירתנו ועל השקר בלבד אין הדין דכאשר זמם, דאינם מחוייבים רק כשאומרים עדים "במקום פלוני עמנו הייתם". אבל לפי שיטת רש"י שם ומפשטות הגמ' גופא משמע, דאמנם גם ע"ז שייך החיוב דכאשר זמם, אלא דלא שייך ע"ז הגדר דהודאת בע"ד כנ"ל, וזהו שמקשה "כל כמיניה", דכיון דאינו נאמן לסלק עדותו, ממילא אין כלל הודאת בע"ד כנ"ל.

16אבל יהיה איך שיהיה, הרי לכאורה מהגמ' הנ"ל יש סתירה גלויה לשיטת הרמב"ם, דאיך יתכן לומר בעדות שקר העדתי דפטור מטעם מודה בקנס, כיון דאף אם היה ממון לא שייך בזה לומר הודאת בע"ד כמאה עדים כנ"ל?

17אולם באמת לדברינו הנ"ל לא קשה זאת כלל.

18דלפ"ז יצא לנו ציור חדש, דיתכן הדבר שבחיוב ממון לא אמרינן דיחויב בהודאתו מצד הודאת בע"ד, ובכ"ז באותו החיוב אם הוא קנס שייך שפיר למימר מודה בקנס פטור.

19דהנה כבר הביאנו את דברי התוס' שם בב"ק, דבממון לא שייך כאשר זמם ולא כאשר עשה, ולכאורה למה הביאו התוס' את הכלל הזה דוקא שם בב"ק?

20אולם עי' בשטה מקובצת שם שבתור הקדמה לדברי התוס' הנ"ל כתב בזה"ל: "תימה, מה שייך למיתני עדים זוממים בהדי אבות נזיקים, והלא לא עשו שום היזק, דאילו שילם כבר על פיהם פטורים, דאמרינן כאשר זמם ולא כאשר עשה? לכך פירש הריב"א כמו שכתוב בתוספות".

21ובפנ"י עוד הטעים את הדבר ביתר ביאור שכתב על דברי התוס' הנ"ל: "כוונתו מבוארת, דאי אמרינן דאין עדים זוממים משלמים אם שילם הנתבע על פיהם, אלא דוקא כשלא שילם משלמין, לא הוה ס"ד דמקשה בסמוך לומר עדים זוממין ממונא הוא, דכיון שלא הזיקו ומשלמין הוי קנס. לכך פירש דאף כששילם משלמין ומקשה שפיר ליתני הך דממונא הוא".

22ועכ"פ מבואר, דאי אפשר לחייב בהודאת עצמם על הזמה מצד דעדים זוממין ממונא, רק כשגרמו לו הפסד ע"י עדותם הקודמת.

23ואחרי שזהו מן המושכלות הראשונות, דההבדל בין חיוב ממון לחיוב קנס הוא בזה, דבממון עיקר החיוב הוא בשביל למלאות את הפסדו של המקבל, ובקנס העיקר הוא כדי לקנוס את הנותן; ובשביל זה נתנו כלל בדבר ואמרו: "כל המשלם יתר על מה שהזיק אינו משלם עפ"י עצמו", או כל דבר שדמיו קצובין הוי קנס; משום דכיון דמשלם יתר על מה שהזיק הרי ש"מ דלאו בשביל הפסד המקבל הוא משלם, וגם כשיש הפסד הוא משלם דבר קצוב כמו שלשים של עבד, הרי זה מוכח ג"כ, דלאו בשביל ההפסד הוא משלם, דבהפסד לא שייך דבר קצוב, דלפעמים הוא פחות ולפעמים הוא יותר, אלא שבשביל לקנוס את הנותן הוא בא, ולכן אין נ"מ לן בכמה הוא ההפסד, דלעולם הפעולה שבשבילה אנו קונסים את הנותן אחת היא.

24ועי' ברש"י שם בב"ק שכתב על קושית הגמ' עדים זוממים דממונא הוא "דכל המשלם יותר על מה שהזיק וכו' וכגון כל דבר קצוב וכו', אבל מידי אחריני ממונא". ובכן סבר המקשן, דגם בעדים זוממים כיון דמשלם כמה שהזיק הרי ש"מ דכל החיוב הוא בשביל הפסד המקבל. אבל התרצן שמתרץ כר"ע דהוי קנסא, סובר דגם בזה אין החיוב בשביל ההפסד, אך קנס בשביל הפעולה של הנותן, בשביל ה"דבורא דאית בהו מעשה"; והא דמשלמים רק כמה שהזיקו, הוא רק לסמן את כמו הקנסא, דאנו קונסים אותם באותו הכמות שגרמו הפסד. והראי' דהא משלמים עכ"פ גם ב"כאשר זמם" לבד, שלא גרמו לו שום הפסד, וממילא אף כשיש הפסד, הנה מטרת החיוב הוא לא ההפסד של המקבל אך הקנס של הנותן.

25וממילא גם זה וגם זה אמת, דשפיר מקשינן במכות "כל כמיניה, כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד", דהא שם קאי למ"ד עדים זוממים ממונא, והראי' דרוצה לחייבו מטעם הודאתו לבד, שהודה ששקר העיד, ובממון הרי כאמור כל החיוב הוא מטעם ההפסד, וכיון דדינא הוא דאינם חוזרים ומגידים, ותפסינן דלא גרמו לו כלל הפסד, ממילא אי אפשר לחייבו מטעם הודאת בע"ד, דאף אם אנו נאמין לו ששקר העיד, אבל הלא לא בשביל השקר הוא משלם אלא בשביל ההפסד, וע"ז הרי כבר הוקבעה הנאמנות ששלם עפ"י הדין. אבל לפי מה דפסק הרמב"ם דקנס הוא, וא"כ כל החיוב הוא מצד השקר בעצמו, שפיר כתב הרמב"ם דכל הפטור במודה ששקר העיד הוא מטעם מודה בקנס דלו היה הדין דמודה בקנס מחוייב, הלא גם בזה היה חייב.