דרכי משה (עמיאל), דרכי הקנינים, שמעתתא א' כללים ופרטים בדיינות ועדות יד

1קושית הכ"מ מאין הוציא הרמב"ם הדין דעד אחד קרוב או פסול אינו מחייב שבועה. - קושית חדושי הרי"מ על הא דעד אחד והבע"ד מצטרפים לפסול את הנשבע, דא"כ הוי נוגע. - ההבדל בין מלוה לפקדון. - ולפ"ז אם היה הדין דעד אחד קרוב מחייב שבועה, הנה בשנים ואחד מהם קרוב היה מחוייב ממון. - ובקצור, דהא איננו מניחים לאדם לשבע כשיש עדים שהוא נשבע לשקר. - האמת דאינו מחוייב אף שבועה. - תירוץ הריטב"א והתיו"ט בזה. - ומכל האופנים מוכח מזה דקרוב אינו מחייב שבועה.

2רמב"ם פ"ה מהל' עדות (הלכה ג): "וכ"מ שעד אחד מועיל אשה ופסול כמו כן מעידים. חוץ מעד אחד של שבועה, שאין מחייבים שבועה אלא בעדות כשר הראוי להצטרף עם אחר" ותמה ע"ז הכ"מ, דאינו יודע מאין הוציא דין זה?

3והנ"ל, דהוציא דין זה מההלכה הפסוקה (מכות ה, ב - ו, א) דנמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותם בטילה אפילו הן מאה, דמקיש שלשה לשנים, מה שנים נמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותם בטלה, אף אף שלשה כן. והלכה כרבי, דאף בדיני ממונות כן. ועי' בתוס' (ד"ה אמר) דמחלוקת רבי ור' יוסי בזה, דהאחרון מחלק בין דיני ממונות לדיני נפשות, דבדיני ממונות, לדבריו, תתקיים העדות בשאר. משום ד"בדיני נפשות שייך שפיר למילף משנים דעדותם בטלה, משום דמה שנים כי נמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותם בטלה לגמרי, ומעתה אינה מועלת לכלום הלכך בשלשה נמי כולם בטלים לגמרי. אבל בדיני ממונות, דבשנים נמי כי נמצא אחד מהם קרוב או פסול השני אינו בטל לגמרי, דחייב לו שבועה, לכך שלשה נמי נמצא אחד מהם קרוב או פסול תתקיים העדות בשאר עדים". וסברת רבי היא כיון דסוף סוף אף בדיני ממונות בשנים ונמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותם בטלה לענין זה שאין כאן חיוב ממון, אף בשלשה כן.

4ומזה הוכיח הרמב"ם שפיר דקרוב או פסול אינו מחייב שבועה דאל"כ אין זה כללא כלל, דהרי אף בשנים ונמצא אחד מהם קרוב או פסול אפשר דיבוא לידי חיוב ממון, כאשר נבאר בזה.

5דהנה מבואר בח"מ (סי' לד סעי' כז): "י"א שהנשבע להכחיש העד, העד ואותו שנשבע לו מצטרפים להעיד עליו לפוסלו", ועי' בטור שהוסיף ע"ז "ואינו נוגע בדבר שכבר נשבע לו".

6והקשה בחי' הרי"ם ע"ז, לפ"מ דמבואר לקמן (סי' פז סעי' יד), דבנשבע שבועה דאורייתא ואח"כ הביא התובע עדים שהנשבע היה חשוד, דהתובע נשבע ונוטל, וא"כ איך מצטרף הבע"ד לפוסלו, דהא אוי נוגע דלפי דבריו יהיה נשבע ונוטל? ומתרץ דכ"ז שמביא עדים שהיה חשוד עוד לפני שבועתו וממילא כל החיוב שבועה אצלו היה שלא כדין, משא"כ בנ"ד, דנעשה חשוד רק ע"י שבועתו, א"כ נעשה חשוד רק מכאן ולהבא, אבל לא בשבועה זו שבכל האופנים חייבוהו אותו כדין.

7אכן כל זה שייך במלוה, דהכופר במלוה לא נפסל ע"י זה, אך מה נאמר בפקדון, דהכופר בפקדון פסול, וא"כ איגלאי מלתא למפרע דלפני השבועה כבר היה חשוד, ויהיה זה נשבע ונוטל?

8וע"ז מתרץ, כיון דכל טעמא דלא אמרינן בנוגע פלגינן דבוריה, שיהיה נאמן במה שאינו נוגע לו, משום דתלינן שכל עדותו באה מחמת שסבר שנאמן אף לעצמו; אבל בנ"ד הרי היו עדים אף לפני שבועתו שהנתבע הוי כפרן, היינו הוא, התובע, והעד, ובכ"ז ראה התובע דחייבנו לו שבועה מצד דהוא אינו נאמן ע"ז, א"כ כל עדותו אח"כ הוא ג"כ רק לפוסלו מכאן ולהבא, אבל לא לפוסלו בענין זה, ולא הוי נוגע.

9אכן כ"ז שייך היכי דהעד מצטרף עם הבעל דין, אבל אם נימא דקרוב או פסול מחייבים שבועה, א"כ, כששנים מעידים ואחד מהם הוא קרוב או פסול הרי יהיה הנתבע מחוייב שבועה מצד הקרוב, ואחר זה הרי יכולים השנים - הקרוב ביחד עם הכשר לפוסלו, דהא הוא קרוב להתובע אבל לא להנתבע, וממילא הרי יכול להעיד עליו שהוא נשבע לשקר; ואם העדות היא בפקדון הרי שוב יהיה הדין דהתובע נשבע ונוטל, דבקרוב לא שייך לפסול מטעם נוגע, אחרי דעצם העדות איננו על הקרוב, התובע, אך על הרחוק הנתבע שהוא פסול, ואע"ג דמזה יסתעף טבוה להקרוב לא איכפת לן בזה, ובכן הרי יצטרך להיות התובע נשבע ונוטל, ואז יהיה הכשר שוב לעד המסייע ויפטור אותו משבועתו.

10בשלמא בכ"מ בעד אחד המחייב שבועה כשהנתבע הוא חשוד, דאמרינן דכשנגדו נשבע ונוטל, לא שייך לומר דאותו העד יהיה לעד המסייע ויפטור אותו משבועה; משום דכבר כתב הש"ך (בס' פז ס"ק יט) דעד אחד לא יכול לפעול שני דברים ביחד, זאת אומרת, דעד אחד יכול או לחייב שבועה לבד או לפטור משבועה לבד, אבל בענין אחד לחייב ולפטור ביחד זאת אי אפשר. אבל בנ"ד הרי הקרוב היה המחייב את השבועה, אם נימא דגם הקרוב כשר לזה, והכשר הוא הפוטר, או אפשר לומר להיפך, דהכשר היה המחייב את השבועה והקרוב יהיה הפוטר, דכמובן, אם קרוב יכול לחייב שבועה, פשיטא דיכול גם לפטור, דלא יהא פטור חמור מן חיוב. וא"כ לאו כללא פסיקא הוא כלל, דבשנים אם נמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותם בטלה לענין חיוב ממון, אחרי דגם זה חיוב ממון אפשר במציאות באופן הנ"ל. אלא ש"מ דקרוב אינו מחייב שבועה, ואז אף אם יצטרפו הכשר והקרוב ביחד לפוסלו ויהיה הדין דנשבע ונוטל, נמי לא יכול לבוא הכשר ולהיות בזה עד המסייע, דכאמור, עד אחד לא יכול לפעול שני דברים ביחד להיות גם המחייב וגם הפוטר בענין אחד.

11ויש להסביר זאת עוד בקצור יותר נמרץ, דהא ודאי דאין מניחים לאדם לשבע כשיש שני עדים כשירים שיודעים שהוא שנשבע לשקר, דהא כל טעמא דחשוד הוא שיש עדים שנשבע פעם אחת לשקר כמו דמבואר בשבועות (מד, ב); והוא הדין היכי דאח"כ יתברר הדבר שנשבע לשקר, דאיננו מניחים לו לשבע כמבואר בב"ק (קח, ב) ובתוס' שם (ד"ה ולא) ובשבועות (מג, ב) ובח"מ (סי' פז סע' לג ובסי' צב, סע' א), ומכ"ש היכי כשעדים לפנינו המעידים דנשבע לשקר. וא"כ בנ"ד, הרי אי אפשר לחייבו שבועה אף במלוה, אחרי דהקרוב, שאיננו קרוב רק להתובע ולא להנתבע, ביחד עם הכשר המה עדים שהוא נשבע לשקר. בשלמא בכ"מ בעד אחד דמחייב שבועה, אע"ג דאחרי השבועה יכול הבע"ד להצטרף עם העד אחד ולפוסלו כנ"ל, דהתם שאני, דהא לפני השבועה אין כלל על הבע"ד שם עד, ולא איכפת לן מה שיבואו עדים אחרי כך, כיון דעתה בעת השבועה הוא בחזקת כשרות. וכן בשנים ונמצא אחד מהם קרוב, אם נימא דקרוב אינו מחייב שבועה כלל, ולא הוה עתה בכלל עד נמי יכול לשבע להכחיש את הכשר, אבל אם נימא דקרוב ג"כ מחייב שבועה וגם הוא בכלל עד, א"כ תו לא יכול לשבע כלל, דהא יש שני עדים המעידים נגדו ויהיה הדין של כנגדו נשבע ונוטל, והעד הכשר יהיה לעד המסייע שיפטור אותו כנ"ל. וא"כ אמאי פשיטא לן, דבשנים אם נמצא אחד מהם קרוב או פסול דעדותם בטלה, אלא ש"מ דקרוב או פסול אינם מחייבים כלל שבועה כנ"ל.

12ואמנם האמת הוא, דבשנים ואף בשלשה אם נמצא אחד מהם קרוב או פסול אינו מחוייב כלל ואף משבועה פטור, וא"כ לפ"ז נסתרים כל דברינו הנ"ל הבנויים על היסוד, שיש בזה חיוב שבועה לכה"פ מטעם הכשר?

13אמנם עי' שם בתוס' מכות (ד"ה אמר ר' יוסי) בטעמא דר' יוסי שמחלק בין דיני נפשות לדיני ממונות, כנ"ל, והראשונים הקשו באמת לדידן דקי"ל כרבי דאף בדיני ממונות עדותם בטלה, מנלן דלא יתחייב אף שבועה אחרי דכל הלמוד הוא משנים וגם בזה אפשר לחייבו שבועה עכ"פ מצד הכשר כנ"ל?

14ועי' בריטב"א שמסביר זאת בזה: "ומיהו ר"ע ורבי סברי, דשפיר גמרי דיני ממונות מדיני נפשות, ומה התם עדות היחיד בטלה לגמרי אף בדיני ממונות בטלה לגמרי ואינו קם אפילו לשבועה, ולכך חוזר ומלמד על השלשה ועל המאה. וכיון דהלכתא כרבי כדאיתא לקמן שמעינן נמי מינה, דבדיני ממונות שנמצא אחד קרוב אין הכשר קם גם לשבועה". ואמנם באמת זה קשה מאד, דא"כ מטעם זה אפשר לומר דעד אחד לא יחייב אף שבועה, דנקיש לדיני נפשות שהעד אחד לא מעלה ולא מוריד כלל בזה; וכיון דלענין זה בודאי לא הוקשו דיני ממונות לדיני נפשות ובטלה הסבה הרי ממילא בטל המסובב, כיון דהא דשנים שנמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותם בטלה הוא רק מסובב מזה, שלא נשאר רק עד אחד, וא"כ הרי צריך להיות בזה תמיד הדין של עד אחד ואל שייך בזה כלל היקש?

15ויותר מתאים לזה תירוץ התיו"ט (מכות א, ח), דהרי זה בא ללמד ונמצא למד. זאת אומרת, דאנו חוזרים ומקשינן ב' לג', דכמו בג' בטלה עדות ב' הכשירים לגמרי, שאינם פועלים כלל בזה, כמו כן בטלה עדותו של האחד הכשר לגמרי, ואף שבועה אינו מחייב.

16ולתירוץ זה שוב קמה וגם נצבה הוכחתנו מזה דקרוב או פסול אינו מחייב שבועה. דאמנם אחרי שידעינן דבג' עדותם בטלה שוב אמרינן הרי זה בא ללמד ונמצא למד כנ"ל, ומזה ידעינן דבשנים ונמצא אחד מהם קרוב או פסול דאין כאן שבועה כלל. אבל אם היה הדין דקרוב מחייב שבועה, תו אין כאן הכלל המוסכם, דבב' עדותם בטלה אם נמצא אחד מהם קרוב, וממילא אי אפשר ללמוד מזה לג' ותו כמובן אי אפשר לומר הר"ז בא ללמד ונמצא למד דאין כאן המלמד כלל.

17ושאר פוסקים תרצו על הקושיא הנ"ל, דבב' עדים שנמצא אחד מהם קרוב או פסול ידעינן מסברא דאינו מחוייב אף שבועה, משום דעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה, וכיון דעדות השנים נחשבים לעדות אחת, ממילא בטלה עדות הכשר אף לענין שבועה; ועל ג' בעינן היקש, משום דהיינו אומרים דבזה כיון דאיכא ב' כשירים מלבד הפסול אינם נחשבים הפסול עם הכשירים כלל לעדות אחת וע"כ בא ההיקש לומר דדין אחת להם.

18וממילא מובן, דלפ"ז הרי ההוכחה מכאן דקרוב או פסול אינם מחייבים שבועה היא עוד יותר פשוטה, דאי היו מחייבים שבועה, הרי לא היה שייך כלל בזה לומר עדות שבטלה מקצתה, כמובן.

19וסוף דבר, שמההלכה הפסוקה, דנמצא אחד מהם קרוב או פסול דעדותם בטלה אף בדיני ממונות, יש ראיה, דבכ"מ שהעדים פסולים לענין ממון המה פסולים אף לענין שבועה.