דרכי משה (עמיאל), דרכי הקנינים, שמעתתא א' כללים ופרטים בדיינות ועדות טו

1מחלוקת הרמב"ם והראב"ד כשלא העידו בתוך כדי דיבור והוזמו מקצתם. - לכאורה הרמב"ם כהתוס' והראב"ד כרש"י. - קושית הש"ך דבזה ג"כ התוס' מודים. - חקירה בהא דנמצא אחד מהם קרוב או פסול אם הביטול הוא בעצם או רק במעשה הצירוף. - מסברא נראה כהצד השני - בזה תובן מחלוקת הראשונים אם נצטרפו רק בראיה לבד ולא בהגדה. - המחלוקת היא, אם שייך בזה לבוא מצד תחילתו וסופו בכשרות. - ובזה מובנת שיטת הרמ"ה דה"ה בנצטרפו רק בהגדה לבד דנמי פסול. - ובזה יוצדקו דברי הרמב"ם דבהזמה גופא יש שתי חלוקות:

2רמב"ם פרק כ מהל' עדות (הלכה ג): "היו העדים שלשה ואפילו מאה, אם העידו בב"ד זה אחר זה והעיד כל אחד מהן אחר חברו בתוכ"ד והוזמו מקצתן, אין נענשין עד שיוזמו כולן. אבל אם היה הפסק בין זה לזה יותר מכדי דבור, שהוא כדי שאלת שלום תלמיד לרב, הרי נחלקה העדות. והשנים שהוזמו נענשים והשנים האחרים שהיה בין דבריהן ודברי הראשונים הפסק אין נענשין, ואע"פ שבטלה העדות כולה מפני שהן כת אחת, הואיל ונפסלה מקצתה נפסלה כולה".

3וכתב ע"ז הראב"ד: "א"א, איני יודע מהו, כי מאחר שלא באו תוכ"ד ונחשבו שתי כתות לענין הזמה, למה תבטל עדות הכת האחרונה ויהרג הרוצח? ועוד מה זה שאמר, והשנים האחרונים וכו' אין נענשים, ומה עונש ראוי להם?"

4והנה לכאורה קוטב המחלוקת הנ"ל סובב על הגמ' דמכות (דף ו, א) דאמרינן שם "אמר רבא, והוא שהעידו בתוכ"ד" ונחלקו בזה רש"י (ד"ה והוא שהעידו כולן בתוך כדי דיבור) ותוס' (ד"ה אמר), דרש"י פירש "הן כשתי כתי עדים לכל דבר" ומשמע דאף לענין קרוב או פסול, והתוס' השיגו ע"ז, ולדעתם דזה נאמר רק לענין עדים זוממים אבל לענין נמצא אחד מהם קרוב או פסול אין הבדל, ואף אם העידו לאחר כ"ד, נמי עדותם בטלה. ואחרי דגם עד הניזום הוא פסול ככל פסולי עדות, הרי יש לבוא בעדים שהוזמו מקצתם גם מצד נמצא אחד מהם קרוב או פסול, וממילא לשיטת התוס' הנ"ל, הרי ממילא צריך להיות דהשנים הניזומים נענשים וכל העדות בטלה, דשוב ישאר בזה הדין של נמצא אחד מהם קרוב או פסול דעדותם בטלה אף בלא העידו תוכ"ד, דאע"ג דנחשבים לשתי כתות לענין הזמה אבל לענין הפסול שיש בזה נחשבים שפיר לכת אחת. ולפ"ז הרמב"ם סובר כשיטת התוס' והראב"ד כשיטת רש"י דאף לענין קרוב או פסול המה כשתי כתי עדים אם לא העידו בתוכ"ד וממילא אין עדותם בטלה כלל באופן זה.

5אולם הש"ך בח"מ (סי' לו סעיף א ס"ק ו) הרבה להשיג על הרמב"ם ומראה דבזה גם התוס' מודים, דע"כ לא חלקו בתוס' בין עדים זוממים ובין קרוב או פסול אלא משום דבעדים זוממים הרי לא נצטרפו כלל הניזומין בראייתם, דהא נמצא דאלה הניזומים לא ראו כלל, ואם לא העידו בתוכ"ד הרי אין דבר המצרף שיצרפם לכת אחת; אבל בקרוב או פסול אף אם לא העידו בתוכ"ד, אכן סוף סוף נחשבים לכת אחת משום דנצטרפו בראייתם, וא"כ בנ"ד בעדים שהוזמו מקצתם גם התוס' מודים דלא שייך בזה לבוא מצד נמצא אחד מהם קרוב או פסול, אחרי דנתברר שלא ראו כלל ביחד, דבעדים הניזומים הרי לא היו כלל בשעת מעשה. והש"ך מסיק ע"ז "ואין ספק דאילו היה רמב"ם עצמו קיים, היה מודה בכאן לדברי הראב"ד".

6והנ"ל בזה להצדיק את הרמב"ם, דהנה יש לחקור בהגדר דנמצא אחד מהם קרוב או פסול דעדותם בטלה, אם הבטול הוא בעצם העדות דמאחר שהמה כת אחת יש גם להכשרים באותה העדות אותו הדין של הקרובים או הפסולים; או דהוא רק במעשה הצירוף, דבמה שנצטרפו יחד בהראיה וההגדה אלו הדברים הוי כמאן דליתא, ואחרי דהראיה והגדה המה מכשירי העדות, ואם אלו חסרות ממילא מתבטלת העדות.

7ומובן, דלהצד הראשון הראיה והגדה שנצטרפו בהן יחד הנן רק סבות שעל ידן נחשבים כל העדים לכת אחת, אבל עצם הדין של נמצא אחד מהם קרוב או פסול הוא מצד דנמשך הדין של הקרובים והפסולים גם על הכשרים. אבל להצד השני כל עצם הדין הוא בראיה וההגדה, דהראיה וההגדה שנצטרפו בהן גם קרובים או פסולים אינן מועילות.

8ונראה מסברא כהצד השני, כיון דכל הדין דנמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותם בטלה, נובע מהקרא דעפ"י שנים או שלשה עדים יומת המת, דמקשינן שלשה לשנים, מה שנים נמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותם בטלה אף שלשה כן, וממילא די ללמד להיות כמלמד, דהא גם בשנים לא נמשך הפסול של הפסול על הכשר, אלא דהוא מצד דנשאר רק עד אחד והוי כמאן דליתא לדיני נפשות ולדיני ממונות, וממילא גם בשלשה אי אפשר ללמוד רק על השלילה דהראיה והגדה שנצטרפו בהן קרובים או פסולים אינן מועילות.

9ובזה נבין מחלוקת הראשונים בנצטרפו רק בראיה לבד ולא בהגדה אם שייך בזה הדין של נמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותם בטלה, דהתוס' (מכות שם ד"ה שמואל) והרא"ש (שם סי' יא) וש"פ סברי דבזה עדותם של הכשירים מתקיימת, והרמב"ם (עדות ה, ד-ה), רש"י, הרמ"ה והרשב"ם (הביאם הב"י חו"מ לו, א) סוברים דגם בזה עדותם בטלה. דהנה ידועה סברת הראשונים בההבדל שבין פסול נוגע לשאר הפסולים, דבכולם אף דסופם בכשרות אך תחילתם בפסול אין אנו מקבלים את עדותם, אבל בפסול נוגע אמרינן בב"ב (מג, א) "וליסלקו בי תרי מינייהו ולידיינו?" משום "דלא שייך תחילתו בפסלות הכא, כיון שאין פסלות תלוי בגוף אלא בממון". (עי' בתוס' שם ד"ה וליסלקו) כלומר, דיש הבדל בין פסול עצמי ובין פסול מקרי, דבפסול מקרי לא שייך לבוא מצד תחילתו בפסול ד"המקרה לא יתמיד". וא"כ כשנצטרפו הכשירים עם הפסולים בהראיה ולא בההגדה ממילא נופל הספק, אי שייך לבוא בזה מצד תחילתו בפסול - הראיה שנצטרפו יחד - וסופו בכשרות - ההגדה שלא נצטרפו. - דלכאורה כיון שביארנו, דכל טעמא דעדותם בטלה הוא לאו משום דנמשך דין הפסולים על הכשירים, אלא דהוא רק בשלילה במעשה הצירוף כנ"ל, וא"כ בכל האופנים לא הוי על הכשירים רק פסול מקרי, שלא שייך בזה לבוא מצד תחילתו בפסול, וא"כ כשלא נצטרפו אח"כ בההגדה שפיר המה כשירים כמו בנוגע כנ"ל. או כיון דס"ס טעמא מה דעדותם בטלה הוא משום דמקשינן שלשה לשנים ובשנים הרי בודאי אף בנצטרפו רק בראיה לבד והעיד הכשר אח"כ בפני עצמו דאינו מועיל, דהא ס"ס היתה רק ראיית יחיד, ממילא הוא הדין בשלשה.

10זהו כעין המחלוקת הנושנה בהמדות שבתורה אי "דון מינה ומינה" או "דון מינה ואוקי באתרה", דג"כ הלימוד בשלשה הוא משנים, וא"כ הספק נופל אי צריך להיות בכל הפרטים ממש כמו בשנים, או ס"ס כיון דרק פסול מקרי הוא יש לזה הדין כלכל הפסולים המקריים, דלא שייך בזה לבוא מצד תחילתו בפסול.

11וזה יובנו דברי הרמ"ה שהביאו הטור, שכתב דה"ה איפכא, כשהעיד עמהם תוכ"ד אע"פ שמתחילה לא בא אלא לראות, ואפילו לא ראו כאחד, עדותם בטלה "דהא עיקר קרא בשעת הגדה קאי. ועיין בש"ך (הנ"ל) שכתב ע"ז: "וקשה לי על דברי הרמ"ה, דהא אפילו בעדים זוממים קתני מתני' מיד בתר הכי, היו שנים רואים אותו מחלון זה ושנים מחלון זה, ואין מקצתם רואים אלו את אלו, הרי אלו שתי עדיות. והא מתני' בהעידו תוכ"ד איירי וכדפריש רבא והוא שיעידו כולם תוכ"ד, א"כ סיפא מיירי דומיא דרישא, אלמא דאפילו בהעידו תוכ"ד בעינן שיראו כאחד? ואולי ס"ל להרמ"ה דעדים זוממים שאני, אבל לא נהירא לחלק". אבל לפי דברינו הנ"ל, הנה דברי הרמ"ה לא רק נראים, אך גם מוכרחים, והחילוק מזה לעדים זוממים, שהש"ך כתב "שלא ראה לחלק" הנה לפ"ז החילוק מובן מאליו.

12אמרנו ד"דברי הרמ"ה מוכרחים", משום דכיון דהוא סובר דבנצטרפו בראיה לבד נמי עדותם בטלה, ממילא ההכרח לומר, דה"ה איפכא כשנצטרפו בהגדה לבד נמי עדותם בטלה, אחרי דכל הטעם דבראיה לחוד בטלה העדות הוא משום דהוי תחילתו בפסול וסופו בכשרות, הלא מובן מאליו דכשם שתחילתו בפסול וסופו בכשרות אינו מועיל כך אינו מועיל תחילתו בכשרות וסופו בפסול, ובכן מוכח דאם לא נצטרפו בראיה אך בהגדה נמי עדותם בטלה כנ"ל.

13והחילוק מזה להזמה נמי מובן מאליו לפ"ז; דאע"ג דממקרא אחד אנו למדים את שני הדברים יחד, כלומר, דמהא דכתיב עפ"י שנים או שלשה עדים יקום דבר אנו יודעים גם זה, דאם נמצא אחד מהם קרוב או פסול אפילו הם מאה עדותם בטלה, ואם הוזמו שנים מהם אינם נענשין עד שיוזמו כולם, בכ"ז שני גדרים נפרדים יש בזה; דהראשון - נמצא אחד מהם קרוב או פסול - בא רק על מעשה הצירוף לבד, כאמור, דבמה שנצטרפו יחד הוי כמאן דליתא. והאחרון - אי עדים זוממים נענשים עד שיוזמו כולם - בשביל דנחשבים כל העדים לכת אחת בעצם. זאת אומרת, דבהראשון הנה הראיה וההגדה בעצמן פועלות את דין הביטול, אבל בהאחרון, הראיה והגדה הן רק סבות, שעל ידן נצטרפו יחד כל העדים אפילו הם מאה שיחשבו לכת אחת, דהא מובן, דשם לענין הוזמו מקצתם לא שייך לומר דבמאה שנצטרפו יחד הוי כמאן דליתא, אלא אדרבא דהצירוף פעל שיחשבו לכת אחת, ובכן אינה נענשת רק כשהוזמה כולה.

14וממילא מובן, דדבר אין זה לזה באופני הצירוף, ואם כי לענין הזמה דלא יענשו עד שיוזמו כולם, בעינן שיצטרפו גם בראיה וגם בהגדה, הוא משום דבל"ז אין הסבה שיעשה אותם לכת אחת; אבל לענין הבטול מצד קרוב או פסול הנה אע"ג דאינם נחשבים לכת אחת, אבל ס"ס כיון דמעשה הצירוף הוי כמאן דליתא, ובעדות כשחסרה גם אחד משני הדברים הללו שהם עצמותם של העדות, הראיה והגדה, הרי מתבטלת העדות, ממילא בין שאם נצטרפו בהראיה לבד, בין שנצטרפו בההגדה לבד, שפיר מתבטלת העדות מאליה.

15ובזה נבוא בניקל לברור דברי הרמב"ם הנ"ל ולהסיר ממנו חיצי השגותיו של הראב"ד.

16דשפיר יתכן שלא יהיו נחשבים לכת אחת לענין העונש שבהזמה, ובכ"ז תתבטל כל העדות מצד נמצא אחד מהם קרוב או פסול, ואין בזה כלל תרתי דסתרי. דאמנם בכל הזמה של מקצת העדים, יש בזה, כאמור לעיל, גם הדין של "אין עדים זוממים נענשים עד שיוזמו כולן" וגם הדין של "נמצא אחד מהם קרוב או פסול", לענין זה דכל העדות בטלה, וכמו שכתבו שם בתוס' מכות (ו, ב ד"ה הרי אלו עדות אחת): "וכן שאם נמצא אחת מהן זוממת אין נהרגין עד שיוזמו כולם, ובטלין נמי עדות כולם בהזמת אחת מהם, דהזמה הוי כנמצא אחד מהם קרוב או פסול". ועל כן אפשר דבמציאות אחת יהיו שתי חלוקות כמו שחלק בזה הרמב"ם, שאם לא הגידו בתוכ"ד נענשים המקצת שהוזמו כיון שאין נחשבים באופן זה לכת אחת ובכ"ז שפיר מתבטלת כל העדות מצד דהראיה, שגם אלה שלא הוזמו אומרים שראו עמהם ביחד, הויא כמאן דליתא.

17וחלוקה דהש"ך בין נמצא אחד מהם קרוב או פסול ובין הוזמו מקצתם, משום דכשהוזמו הרי לא ראו ביחד אינו מספיק באמת, דגם בנמצא אחד מהם קרוב או פסול, כשאנו אומרים דעדותם בטלה ואינם נאמנים, הרי נמצא דלא ראו כלל, דאם אין מציאות המעשה ראיה מנא לן; אלא כמו שביארנו בהפרקים הקודמים, דזהו גופא הדין דאם נאמינם יש בהם דבר הפוסל, שוב אינם נאמנים כלל, וכיון דלפי דבריהם ראה גם הקרוב הנה הראיה הזו כמאן דליתא; וא"כ ה"נ גם בהוזמו מקצתם כיון דלפי דבריהם ראו הכל ביחד, אלא דהחילוק הוא כנ"ל, בין היכא דבעינן כת אחת, ובין היכא דלא בעינן צירוף רק באחד ממקיימי העדות, היינו החילוק בין הדין של נמצא אחד מהם קרוב או פסול דעדותם בטלה ובין הדין דאין עדים זוממים נענשים עד שיוזמו כולם, וא"כ יתכן שבהזמה גופא תהיינה שתי חלוקות, שלענין העונש שבהזמה יחשבו לשתי כתות ובכ"ז תתבטל כל העדות מצד הפסול שיש בזה כנ"ל.

18ושיטת הרמב"ם צדקה לפ"ז.