דרכי משה (עמיאל), דרכי הקנינים, שמעתתא א' כללים ופרטים בדיינות ועדות יז

1מחלוקת הרמב"ם והראב"ד בעדים שהעידו על עבד שהאדון הפיל את שינו וסימא את עינו והוזמו. - חקירה בהגדר דכאשר זמם אם דהוא סבת החיוב או דהוא רק על כמות העונש. - ראיה להצד השני מהתוס' בב"ק (ה, א) דעדים זוממים משלמים תמיד מן העדיות. - באמת לא הכל מסכימים לכך כמבואר בשיטה מקובצת. - המחלוקת היא בהחקירה הנ"ל. - ראיה להצד הראשון מהגמ' כתובות (לג, א) דעדים זוממים אין צריכים התראה. - מחלוקת הרמב"ם והראב"ד הנ"ל תלויה ג"כ בחקירתנו הנ"ל. - הרמב"ם והתוס' סברי דבכאשר זמם נכללים שני הדברים יחד:

2מחלוקת הרמב"ם והראב"ד בפכ"א מהלכות עדות (הלכה ד), דהרמב"ם כתב: "העידו על פלוני שהפיל שן עבדו ואח"כ סימא את עינו והוזמו, משלמין לאדון דמי העבד ודמי עינו". והשיג ע"ז הראב"ד "א"א, והוא כתב בהלכות חובל (ד, יא) שהאדון אינו משלם אלא אם תפס העבד, וא"כ העדים שהוזמו למה משלמין".

3ועי' בלח"מ שכתב ע"ז: "הרכ"מ כתב לתרץ קושית הר"א ז"ל, דראוי לחייב העדים, דדבר קרוב הוא שהיה תופס, וכו'. והדבר קשה קצת, דהם לא הפסידוהו אלא אם יתפוס, ואנו מחייבים לעדים שישלמו לו? ואפשר לומר, דרבינו לא קאמר אלא אם תפס ג"כ הוא מהעדים".

4והנ"ל דמחלוקת הרמב"ם והראב"ד הוא בהגדר ד"כאשר זמם":

5דהנה יש לחקור אם ה"כאשר זמם" הוא סבת החיוב, כלומר, דאנו חושבים כאילו עשו העדים אותה הפעולה גופא, שספרו על הבע"ד, וממילא חלו עליהם כל אותן התוצאות הכרוכות בהפעולה הנ"ל; ואם ספרו למשל, שפלוני הזיק לחברו והוזמו, הם מחוייבים מצד מזיק ממש. או דהוא רק בכמות העונש, כלומר, דהסבה לעולם אחת היא, מצד העדות שקר, אלא דבכ"ז כמות העונש תלויה באותה המדה שספור המעשה שלהם היה יכול להסב, זאת אומרת דאין ה"כאשר זמם" בגדר סבה, רק בגדר אמת המדה למוד על ידה את כמות העונש.

6והנה בתוס' ב"ק (ה, א ד"ה תחת) כתבו: "ועדים זוממים פירש"י, דכתיב בהו נפש בנפש, וצ"ל דאפילו אם העידו על שור תם שהזיק או העידו פלוני חייב לפלוני מנה, דדינו בזיבורית דמשלם ממיטב, דאם רצו לחייב אחרים ממיטב לא צריך קרא, דמכאשר זמם נפקא, דיתחייבו ממיטב".

7וכשנעיין בזה אנו רואים דהדבר הזה מיתלי תלי בחקירתנו הנ"ל, דאם נימא כהצד הראשון היינו צריכים לומר באמת דכשהעידו שפלוני חייב לפלוני מנה, דלא ישלמו רק מבינונית, כיון דהא כל סבת חיובם היא ההלואה, שע"י שהעידו שקר אנו חושבים כאילו הם בעצמם היו הלוים, א"כ דיו לבא מן הדין להיות כנדון; אלא ודאי ש"מ כהצד השני, דדינא דכאשר זמם הוא בכמות העונש, ולעולם הסבה היא תמיד אחת מה שהעידו שקר, ולכן אין נ"מ לן שבין שהעידו שפלוני הזיק ובין שהעידו רק על מעשה הלואה, דתמיד המה צריכים לשלם ממיטב. דכאשר זמם מראה רק על כמות התשלומים, אבל אופן התשלומים הוא תמיד בשוה מהעדית; דזהו גופא העדות שקר הוא אחד מעשרים וארבעה אבות נזיקים דכולם דינם ממיטב, ואף אם עדותם הוא מעניני הלואה בכל זאת הוא בכלל המזיקים דוקא.

8אמנם באמת שיטת התוס' הנ"ל אינה מוסכמת לכו"ע. עי' בשיטה מקובצת שם שכתב: "ועדים זוממים פירש"י ז"ל, דכתיב בהו נפש בנפש, וריב"א פירש, דלא צריכי להאי קרא, שהם תלויים באחרים, כמו שרצו לחייב אחרים ממיטב, הם יתחייבו ממיטב, או אם העידו דחייב לפלוני מנה דדינו בזיבורית יתחייבו בזיבורית. תוס' הרא"ש ז"ל וכו'. והרב המאירי ז"ל כתב וז"ל, מה שנאמר כאן לדעתי אינו אלא כשרצו להפסיד מעות ואין להם מעות לשלם משלמין ממיטב, אבל כל שרצו להפסיד זיבורית אינו משלם ממיטב וכן כתבו גדולי המפרשים".

9ומובן מאליו, דעל ציר חקירתנו הנ"ל תסוב המחלוקת של התוס' עם גדולי המפרשים הנ"ל. דדעת התוס' הוא כאמור כהצד השני, דה"כאשר זמם" בא רק על כמות העונש, אבל הסבה היא רק העדות שקר, שזהו אחד מהכ"ד נזיקים דדינם תמיד ממיטב. ושאר המפרשים הנ"ל סוברים כהצד הראשון, דה"כאשר זמם" הוא סבת החיוב וממילא כשמעידים עדות שקר בהלואות, הנה סבת החיוב של העדים היא ההלואה, דאין דינה רק בזיבורית.

10אכן יש למצא סמוכים לחקירתנו הנ"ל בהגמ' גופא - בכתובות (לג, א) דאמרינן שם: "ר' אליעזר אומר, עדים זוממין ממונא משלמי מילקיא לא לקי, משום דלאו בני התראה נינהו. אמר רבא, תדע, נתרי בהו אימת וכו'. מתקיף לה אביי, וניתרי בהו בתוך כדי דיבור? וכו' הדר אמר אביי, לאו מלתא הוא דאמרי, אי סלקא דעתך עדים זוממין צריכין התראה, כי לא מתרינן בהו לא קטלינן להו, מי איכא מידי דאינהו בעי קטיל בלא התראה ואינהו בעי התראה, הא בעינן ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו וליכא".

11והנה אנו רואים מזה, דמקודם היה "הוה אמינא", דעדים זוממים צריכים התראה, אבל לבסוף מלתא דפשיטא דגם בלי התראה אפשר לקיים בהו ה"כאשר זמם" כיון ד"אינהו בעי קטיל בלא התראה". ובאמת גם זה מיתלי תלי בחקירתנו הנ"ל; דאם ה"כאשר זמם" הוא בגדר סבה, ואם מעידים, למשל, שפלוני הרג את הנפש המה מחוייבים מיתה מצד דנחשב כאילו הם בעצמם הרגו, הרי ממילא יש בזה גם התראה, דהא הם אמרו שהתרו לו מקודם, כמובן, וגם על ההתראה נאמר "כאשר זמם". אבל אם נימא כהצד השני דהוא בא רק על כמות העונש, אבל הסבה היא רק מצד העדות שקר, דזהו מעשה פשע מיוחד, א"כ עדיין חסרה התראה בכאן, דאע"ג שהם אמרו שהתרו לו על מעשה הרציחה, אבל עכ"פ על העברה הזו, העברה של עדות שקר הרי לא היתה התראה.

12ומוכח דמקודם היה חפץ הגמרא לומר כהצד השני, אבל לבסוף הדר אביי ותפס בפשיטות כהצד הראשון, וע"כ הוא אומר בודאות "מי איכא מידי, דאינהו בעי קטיל בלא התראה ואינהו בעי התראה, הא בעינן ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו וליכא", כלומר, דכשם שעצם ההריגה נכלל בכאשר זמם, דחושבים אנו כאילו הם בעצמם הרגוהו, כך גם ההתראה נכלל בזה, דחושבים אנו כאילו התרו על מעשה הרציחה, אחרי דרק בשביל מעשה זה המה נהרגים כאמור.

13ואע"ג דהשקלא וטריא שם הלא הוא לא על העונש של כאשר זמם לבד, אך על העונש של הלאו דלא תענה ברעך עד שקר, דע"ז קאמר מקודם "עדים זוממין ממונא משלמי ומילקי לא לקי משום דלאו בני התראה נינהו", וא"כ גם להצד הראשון שבחקירתנו עדיין קשה, דליבעי התראה, דהא המלקות הוא רק מצד העדות שקר, דזהו מעשה עבירה מיוחד?

14דהא לא קשיא, דזהו נכלל בקושית הגמ' שם: "מתקיף לה רב סמא בריה דרב ירמיה, אלא מעתה בן גרושה ובן חלוצה, דלא מכאשר זמם קא מיתרבי, ליבעי התראה?" וע"ז מתרצינן שם: "אמר קרא, משפט אחד יהיה לכם משפט השוה לכולכם" וכדפירש"י שם: "וכיון דרוב זוממין לאו בני התראה נינהו הני נמי לא בעו התראה". אבל כ"ז אם נתפוס כהצד הראשון, וא"כ מלתא דפשיטא הוא דעל העונש של "כאשר זמם" לא בעינן התראה. וממילא ילפינן דגם על העונש של לא תענה ברעך עד שקר נמי לא בעינן התראה. אבל להצד השני, הלא אפשר שפיר דגם על ה"כאשר זמם" גופא נבעי התראה.

15ועתה נבוא למחלוקת הרמב"ם והראב"ד שהתחלנו, דאמנם גם הראב"ד מודה להרמב"ם "דדבר קרוב הוא שהיה תופס", וביותר דאפשר, שכבר היה העבד תופס מקודם וכשהעידו העדים שהפיל את שינו וסימא את עינו, הרי אמנם הפסידו להאדון בודאי דמי עינו, אלא דאעפ"כ הדבר נכנס בסוג חקירתנו הנ"ל. דהא בנ"ד עצם המעשה אינו מביא לידי חיוב ברור, אבל עכ"פ ההפסד שגרמו לו, אחרי דכבר תפס העבד מקודם היה ברור; והרמב"ם סובר כהצד השני דהכאשר זמם בא רק על כמות העונש דצריך להיות באותה המדה שרצו לגרום לבע"ד, וכיון דבנ"ד הרי ס"ס רצו להפסידו ממון בברור, שפיר המה מחוייבים ג"כ. אבל הראב"ד סובר כהצד הראשון, דה"כאשר זמם" הוא סבת החיוב, ובנ"ד נהי דאנו חושבים כאילו הם בעצמם הפילו את שינו וסימאו את עינו של העבד, הרי במעשה הזה גופא אין חיוב ברור, ואע"ג דמעשה שהיה כך היה, שהעבד תפס מקודם, אבל אין זה מונח בעצם המעשה גופא, אלא שתפיסת העבד גרמה לזה, ולא דמי לבכ"מ, דעצם המעשה מבלי שום התפעלות מצד הנתבע גורם החיוב.

16וכיון שהוכחנו מהגמ' כתובות הנ"ל דהאמת הוא כהצד הראשון, הרי ממילא צדק הראב"ד לכאורה ויקשה מזה על הרמב"ם.

17אולם אפשר דסברת הרמב"ם היא דה"כאשר זמם" כולל שני הדברים גם יחד, זאת אומרת, דאמנם מצד הכאשר זמם אנו חושבים כאילו העדים גופא עשו את המעשה שספרו בשקר, אבל זה אינו מונע ג"כ, שעליהם מוטל החיוב לשלם את כל ההפסד שנתהוה מעדותם לו גם באופן בלתי ישר.

18ובאמת זה מוכרח ג"כ לומר בסברת התוס' בב"ק הנ"ל, דגם בעדות של הלואות שהוזמה נמי משלמים מעדיות, שלא יסתור להגמ' דכתובות הנ"ל, משום דסברי ג"כ דמהגמ' הנ"ל אין ראיה רק לזה שמשום "כאשר זמם" אנו חושבים כאילו עשו הם את המעשה גופא, אבל אין זה סותר לזה, דאעפ"כ נחשבים עדים זוממים בכלל הכ"ד אבות נזיקים דדינם ממיטב, וזהו ג"כ שיטת הרמב"ם הנ"ל.