דרכי משה (עמיאל), דרכי הקנינים, שמעתתא א' כללים ופרטים בדיינות ועדות יח

1הרבה הערות בנוגע להחקירה הנ"ל. - מגלות ומכפרה ראיה כהצד השני. - מבת כהן נמי ראיה להצד השני. גם את מחלוקת רש"י ותוס' בכתובות (לב, ב) אפשר להכניס בחקירה זו. - להצד הראשון אפשר להצדיק פירוש רש"י ואין כוונתו בזה דברים כפשוטם. - מהספרי דעדים זוממים ממעטינן מתליה, ראיה להצד הראשון. - מר"ע דעדים זוממין קנסא ראיה להצד השני. - מזה אפשר ללמוד דלרבנן דס"ל דעדים זוממים ממונא גם בעדות קנסות כן. - מעין ראיה ברורה להצד הראשון מהגמ' דמכות לענין כאשר זמם בגניבה שכתוב שם ואם אין לו ונמכר בגנבתו. מזה ראיה ברורה לדעת הראב"ד.

2ובעצם החקירה בהגדר דכאשר זמם יש להעיר עוד מאיזה מקומות,

3א) מהא דמכות (ב, ב) בטעמו של דבר, דבגלות איננו אומרים דיגלה זה תחתיו משום "דאמר קרא הוא ינוס אל אחת הערים, הוא ולא זוממין", וכן אמרינן שם ד"אין משלמין את הכופר דקסברי כופרא כפרה, והני לאו בני כפרה נינהו"; ואם נימא כהצד הראשון דסבת החיוב הוא המעשה, דחושבים אנו כאלו עשו את המעשה גופא, א"כ הרי הם גופא בכלל "הוא ינוס" וממילא המה ג"כ מחוייבי כפרה. אלא ש"מ כהצד השני דהכאשר זמם נאמר רק על כמות העונש, וממילא לא שייך זאת בכפרה, וכיון דס"ס אינם מחשבים גם בדינא כאילו עשו הם את המעשה, לא הוו בכלל "הוא" וכל היכא דכתיב "הוא" אמרינן הוא ולא זוממין.

4ואע"פ שכמובן אין ראיה ברורה מכאן, זכר יש לדבר כהצד השני.

5ב) וגם מהא דצריכים אנו ללמוד מיוחד ע"ז ד"כל הזוממין מקדימים לאותה מיתה, חוץ מזוממי בת כהן ובועלה, שאין מקדימים לאותה מיתה, אלא למיתה אחרת, משום דכתיב "כאשר זמם לעשות לאחיו ולא לאחותו" (שם ב, א), יש מזה ג"כ כדמות ראיה להצד השני, דנאמר כאשר זמם על כמות העונש; וע"כ, כיון דחייבו את הבת כהן בשריפה, ס"ד אמינא דגם הם חייבים בשריפה לולי הפסוק לאחיו ולא לאחותו. אבל להצד הראשון, דהמעשה גופה זהו סבת החיוב, גם בלי מיעוט איך אפשר להם לחייבם בשריפה, דהא לא שייכת בהם כלל מציאות העברה של בת כהן, כמובן.

6ג) עיין בכתובות (לב, ב): "והיכא אתמר דר' אילעא? אהא, מעידים אנו את איש פלוני שחייב לחברו מאתיים זוז, ונמצאו זוממין, לוקין ומשלמין, שלא השם המביאן לידי מכות מביאן לידי תשלומין, דברי ר"מ". ועי' ברש"י שפירש משום דממון ומלקות אתו מתרי קראי, מלקות מלא תענה וממון מועשיתם לו כאשר זמם. ובתוס' שם (ד"ה שלא) כתבו: "וקשה, דכ"ש דאי הוה כתיב בחד קרא שילקה וישלם, שהיה לוקה ומשלם? ומיהו שמא יש לפרש לפ"ה, משום דממון ומלקות אתו מתרי קראי אין לנו לבטל פסוק אחד לגמרי ולקיים האחר. אבל אם היו באים שניהם מועשיתם לו כאשר זמם, כגון שהעידו על אחד שהוציא שם רע על אשתו, דבאין לחייבו ממון ומלקות, אין לוקין ומשלמין. ואין נראה לר"י, דלא מסתבר שלא יהיו חייבין ממון ומלקות בכה"ג כיון שרצו לחייבו שניהם?" והנה פשיטא ליה לר"י, דאע"ג דכללא הוא בכ"מ, דאי אפשר לחייבו משום ב' רשעויות ורק בעדים זוממים מחייבים לר"מ משום דשני שמות הוא; וא"כ כשהוא משום שם אחד היה צריך להיות מחוייב רק באחת; ובכ"ז כיון דמעידים שהוציא שם רע על אשתו ורצו לחייבו שניהם, ג"כ הם מחוייבים בתרתי. אבל באמת זהו מתלי תלי בחקירתנו הנ"ל, דאם נימא כהצד הראשון א"כ מחוייבים העדים זוממים מטעם מוציא שם רע, וע"ז הרי כבר חידשה לנו התורה, דאפשר לחייבו משום ב' רשעויות. אבל אם נימא כהצד השני והעונש הוא מצד העדות שקר, ואחרי דאי אפשר ללמוד ממוציא שם רע לכ"מ, משום דמחידוש לא ילפינן, הרי גם אם עדותם היתה על הוצאת שם רע גופא נמי ל"ש, דאי אפשר לחייבם משום ב' רשעות, וא"כ יש מזה להוכיח, דהר"י סובר כהצד הראשון.

7אבל באמת לפי הצד הראשון אפשר להצדיק גם את פירוש רש"י. ונאמר, דאין בכוונת רש"י דברים כפשוטם, משום שנאמרו בתרי קראי, אלא משום דרק אז אמרינן משום רשעה אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום ב' רשעות, כשיש רק סבה אחת לחיובו, אבל בעדים זוממים להצד הראשון הרי יש כאן שתי סבות שונות, הממון הוא מחוייב מצד סבת המעשה, דנחשב כאילו הם בעצמם עשו את אותו המעשה שגורם את החיוב ממון, והמלקות מצד הגדת שקר.

8ד) מהא דמבואר בספרי פ' תצא (פסקא לח מהד' מלבי"ם) דממעט שם עדים זוממים מתליה, משום שנאמר ותלית "אותו" (דברים כא, כב) ולא עדים זוממים; והלא קי"ל דרק עובד ע"ז והמגדף צריכים תליה, וע"כ דהמיעוט הוא ג"כ כשהעידו עדות שקר על אחד שהיה עובד ע"ז או מגדף. אבל כ"ז אם נתפוס כהצד הראשון ונחשבים המה גופא לעושי העברות הנ"ל, אבל אם נימא כהצד השני, מעוטא ל"ל, דהא העברה דלא תענה אין בכלל ע"ז ומגדף שיצטרכו תליה. ולא שייך לומר שהיינו טועים לומר, דגם זהו בכלל כמות העונש, וכשם שרצו לחייב אותו בתליה כך גם דינם בתליה; דזה א"א דהא כתיב כאשר זמם לעשות לאחיו ואינו נקרא אחיו רק כשהוא קיים, כמבואר במכות (ה, ב) במשנה "אמרו להם חכמים, והלא כבר נאמר ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו והרי אחיו קיים", וא"כ אי אפשר שהתליה גופא יהא בכלל כאשר זמם שמוטל עליהם אותו העונש, דהרי התליה באה לאחרי מיתה ואז כבר איננו אחיו. אלא ש"מ כהצד הראשון, והוה אמינא דמחוייבים תליה מצד סבת העברה גופא, העברה של ע"ז ומגדף, ולהכי בעינן מעוטא ע"ז.

9ה) מר"ע דס"ל דעדים זוממים קנסא ואין משלמין עפ"י עצמן (מכות ב, ב), וברור דגם אם העידו עדות שקר על חיוב ממון נמי לר"ע מחוייבים העדים רק מטעם קנסא; ולהצד הראשון איך יתכן זאת, דכיון שהעידו שפלוני לוה מפלוני מנה הרי הוה החיוב עליהם מטעם הלואה דזהו ממונא. אלא ודאי ש"מ כהצד השני, דזהו נאמר רק על כמות העונש, אבל ס"ס זהו מזיק מיוחד, ולהכי אפשר דאף שהם זממו חיוב ממונא, בכ"ז חיובם של העדים הוא רק מטעם קנס.

10ומזה אפשר ללמוד ג"כ להיפך, דלרבנן דס"ל דעדים זוממים ממונא הנה אף בעדות של קנס נמי כן, דבכ"ז יהיו העדים מחוייבים מטעם ממונא, ומובן:

11ו) אולם כעין ראיה ברורה יש להביא להצד הראשון וממילא גם לדעת הראב"ד הנ"ל מהא דמכות (שם) דתמן תנינא: "ואין נמכרים בעבד עברי. סבר רב המנונא למימר, ה"מ היכא דאית ליה לדידיה דמיגו דאיהו לא מיזדבן, אינהו נמי לא מזדבני, אבל היכי דלית ליה לדידיה, אע"ג דאית להו לדידהו מזדבני. א"ל רבא, ולימרו ליה אי אנת הוה לך מי מזדבני, אנן, נמי לא מזדבינן". ובאמת על ציר חקירתנו הנ"ל יסוב הוכוח; דרב המנונא סבר כהצד השני, דהוא על כמות ההפסד וכיון דכשהעידו העדים ידעו שאין לו ובאו למכור אותו בגניבתו הרי גם הם צריכים להיות נמכרים אע"ג דיש להם. אבל רבא סובר כהצד הראשון דכאשר זמם נאמר על סבת החיוב, וא"כ אנו מחייבים אותם מטעם גנבה, שהוה כאילו גנבו בעצמם, וכיון דיש להם הרי אין עליהם הדין של ונמכר בגנבתו.

12וזו הראיה עוד יותר חזקה מהא דכתובות (לג, א) שאין עדים זוממים צריכים התראה, שהביאנו זאת בפרק הקודם; דאי משם יש ראיה רק ע"ז שיש בכלל כאשר זמם גם סבת החיוב, אבל אין זה מונע גם את הצד השני דמוטל עליהם גם כמות העונש, ואילו מהגמ' מכות הנ"ל מוכח דרק הצד הראשון אמת, דאל"כ היה לנו לומר, דס"ס ימכרו העדים גם אם יש להם, אחרי דס"ס המה רצו להביא עליו את אותה כמות העונש.

13ולא עוד אלא שזה דמי ממש לאותה המחלוקת של הרמב"ם והראב"ד הנ"ל, דגם שם המחלוקת היא באותן התוצאות שאינן באות מעצם העדות, אך מצד השתתפות של הבע"ד, שאינן שייכות זאת בהעדים; למשל בדברים דבעינן תפיסה, אך הבע"ד תפס כבר, וגם כאן הוא באותו האופן, דזה ש"ואם אין לו ונמכר בגנבתו" הרי בא לא מעצם העדות, שהעידו רק על הגנבה, אך מצד מקרה הבע"ד היינו הגנב שאין לו, וזהו ליתא בהעדים.