דרכי משה (עמיאל), דרכי הקנינים, שמעתתא א' כללים ופרטים בדיינות ועדות ז

1טעמו של דבר דבשטר ליתא הזמה אף לפסול העדים. - חקירה בקטנים שנעשים גדולים ע"י עדות של קידוש החודש והוכחשו. - ההבדל בין הכחשה ובין פסול הגוף הוא לא הבדל בעצם, אך משום דבהכחשה יש תרי ותרי גם על הפסול הגוף. - מה שנוגע לעצמו לא נכנס כלל בסוגי עדות. - באופן דכל ההבדל הוא בין העצם ובין דבר המסתעף. - אם במציאות המעשה כלול שאינם גזלנים גם בפסול גזלנותא יהיה בגדר תרי ותרי. - מחלוקת אביי ורבא הוא אם הנאמנות הוקבעה רק על עצם המעשה או גם על הראיה. - ראיה לשיטת הרז"ה מגמ' כתובות (יט, ב).

2ביארנו בפרק הקודם שיטת הרז"ה, דבעדות בשטר לא שייך הזמה, לפי הבנת הב"ח והש"ך דאין בזה עונש של הזמה, אבל העדים שהוזמו שפיר נפסלים ככל עדות בע"פ.

3אולם באמת צדק התומים שהרבה להוכיח בסי' לד (ס"ק ט), דבאמת דעת הרז"ה הוא, דבעדות בשטר אף בהוזמו לא הוי רק כהכחשה בעלמא, דקי"ל דזו באה בפני עצמה ומעידה וזו באה בפני עצמה ומעידה, וממילא ג"כ אי תפס המלוה לא מפקינן מיניה כבכל תרי ותרי.

4ולהבין את הדבר, מ"ט לא יהיה בשטר דין הזמה, נ"ל דזה הוא.

5נחקור נא, לפי מה שביארנו בפרק הקודם, דקטנים שנעשים גדולים ע"י עדותם, למשל, כשמעידים על קידוש החודש ובאותו הר"ח המה נעשים לבני י"ג שנה ויום אחד, דאנו מקבלים את עדותם; איך נורה ונדון, כשיבואו אח"כ עדים ויכחישו אותם, אם נחשבת זאת להכחשה כבכל מקום, שהראשונים נאמנים כמו האחרונים; או דלמא כיון דלפי דברי העדים האחרונים הרי יש פסול בגופם של עדים הראשונים, דהרי לפי דבריהם המה קטנים, והלכה פסוקה היא, דאם האחרונים אומרים על הראשונים קטנים היו, פסולי עדות היו, דהאחרונים נאמנים לגמרי כמבואר בכתובות (יט, ב).

6אולם באמת נחוץ להבין את כל עיקר ההבדל, שיש בין פסול בגופם של עדים הראשונים ע"י האחרונים ובין הכחשה בעלמא, - עי' בב"ק (עג, א): "מאי בינייהו? דפסלינהו בגזלנותא, להך לישנא דאמרת משום חידוש ליכא", הרי דפשיטא לן בפסלינהו בגזלנותא, דמן הסברא נאמנים האחרונים ולא הראשונים; ולכאורה, מאי נ"מ לן בין עבירת הלאו של לא תגזול ובין עבירת הלאו של לא תענה ברעך עד שקר, ובהכחשה הרי לפי דברי האחרונים עברו הראשונים על הלאו של לא תענה וגו' וא"כ הרי גם זה הוי פסול בגופם של העדים? כי מ"ט בפסלינהו בגזלנותא נאמנים האחרונים ולא הראשונים, משום דהראשונים א"א להם להשיב ולומר לא גזלנו דהוו נוגעים בעדותם, והלא גם בהכחשה נמי כן, דאיך אפשר להם להראשונים לומר לא כחשנו הא שוב הוו נוגעים?

7אבל באמת אין ההבדל בין פסלינהו בגזלנותא ובין הכחשה בעצם הפסול, דכאמור, אידי ואידי אפשר לחשבם לפסול הגוף; אלא דההבדל הוא בזה, דבההכחשה יש תרי ותרי ע"ז גופא, על הפסול הגוף, וא"כ ממילא המה נשארים רק ספק פסולים, משא"כ בגזלנותא וכדומה אין כאן ע"ד הפסול הגוף רק תרי לבד ולא תרי כנגד תרי.

8אבאר את דברי: כל גדר עדות הוא הגדה על אחרים ולא על עצמו דזה לא נכנס כלל למושג עדות, כלומר, דבמה שנוגע לעצמו הנה זה לא נחשב לפסול עדות, אך כמאן דליתא לגמרי. וכידוע, שבזה מתרצים הראשונים את ההבדל בין הגדר פלגינן דבוריה בעדות ובין עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה, דלכאורה יש סתירה בדבר? דההבדל הוא בין פסול עדות ובין העדר העדות לגמרי; דבהראשון גורר הפסול במקצת את כולה, אבל בהאחרון לא שייך גרירה, כי איך יגרור ההעדר את המציאות. ולכן בעדות לקרוב ולרחוק, דעדות קרוב הוא פסול עדות שייך לומר עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה, משא"כ בפלוני רבעני לרצוני, דמה שנוגע לעצמו אין כלל בגדר עדות, וא"כ לא שייך למימר עדות שבטלה מקצתה, דלא נתבטלה כלל אלא שאיננה במציאות (עי' ריטב"א יבמות כה, ב).

9ובזה מתרצים ג"כ מה דאמרינן בב"ב (מג, א) וליסלקי בי תרי מינייהו ולידיינו? אע"ג דבעינן תחילתו וסופו בכשרות, והיה קרוב ונתרחק פסול? משום דבנ"ד, שהיו מקודם נוגעים, לא שייך למימר תחילתו בפסול, אלא דליתא כלל העדות במציאות (עי' בשטה מקובצת שם).

10וא"כ כשאומרים האחרונים על הראשונים שהם גזלנים או מחללי שבת, הרי על העדות הזו אין כאן הכחשה כלל, דהא אי אפשר להם להראשונים לומר שלא גזלו ולא חללו את השבת, דאין זה בכלל עדות כיון דעל עצמם הוא, דזה כלל גדול בדין דגם שנים יכולים להגיד על מאה שהמה גזלנים והמה נאמנים, אבל גם המאה אין להם שוב נאמנות על עצמם להכחיש זאת. משא"כ בהכחשה, הנה אע"ג דכאמור, גם הלאו דלא תענה ברעך עד שקר לא קיל מהלאו דלא תגזול וכדומה, אבל הרי ע"ז גופא אם עברו על הלאו דלא תענה או לא יש בזה תרי ותרי, דאימת עברו על הלאו הנ"ל אם המעשה שספרו הוא שקר; אבל כאן דעל עצם המעשה הרי המה נאמנים כמו האחרונים, דהא עצם המעשה נוגע לאחרים ולא להם, ממילא ע"ז גופא יש הכחשה, והוי כמו במקום שהאחרונים שפסלו את הראשונים בגזלנותא הם גופא הוכחשו אח"כ, דמובן, דהראשונים נשארים ספק פסולים מצד דעל פסול גופם יש תרי ותרי. וה"נ תמיד בכל הכחשה, דגם הראשונים וגם האחרונים נשארים ספק פסולים.

11באופן, דכל ההבדל בין הכחשה ובין פסול בגופם הוא ההבדל בין העצם ובין דבר המסתעף; זאת אומרת, דאמנם בשניהם יש גם פסול הגוף מצד האחרונים על הראשונים וגם בטול הנאמנות של המעשה שספרו הראשונים, דכיון דהראשונים לפי דברי האחרונים המה פסולים ממילא אין שום הוכחה על המעשה. אלא דכשהאחרונים פוסלים את הראשונים בגזלנותא וכדומה, הנה עצם הדבר של עדות האחרונים בא על גופם של הראשונים, ובטול הנאמנות של הראשונים הוא דבר המסתעף, וכיון דבעצם עדותם המה נאמנים כנ"ל, ממילא בא ג"כ הדבר המסתעף מאליו. ובהכחשה להיפך, עצם עדותם בא לבטול המעשה שספרו הראשונים, והפסול הגוף הוא דבר המסתעף, וכיון דעצם המעשה נשאר בספק, דהא בזה אין יתרון להאחרונים על הראשונים, ממילא גם הדבר המסתעף נשאר בספק.

12וממילא מובן, דלפי ההסבר הנ"ל, בקטנים שנעשים גדולים בר"ח והעידו על קידוש החודש הזה, אם יוכחשו אח"כ, לא תהא זה רק ככל הכחשות דעלמא, ואי אפשר לבוא בזה מצד פסול בגופם, דהא לפ"ד העדים האחרונים, הם, הראשונים, קטנים; דהא לפ"ד הנ"ל הרי בכל הכחשה יש גם פסול הגוף, אלא כיון דהפסול הגוף מסתעף רק מסתירת המעשה ועל עצם המעשה הרי אין יתרון להאחרונים על הראשונים, ממילא המה נשארים ספק פסולים, וה"נ אמת שלפי דברי האחרונים המה קטנים, אבל כ"ז רק אם לא נאמין להראשונים, וכיון דביארנו דאינם נאמנים הם באופן שכזה, הנה ע"ז גופא אם קטנם הם או לא יש הכחשה ונשאר הדבר בספק.

13בקיצור, בכל הפסולים שפוסלים האחרונים את הראשונים הנה רק אז המה נאמנים, כשגם אם נאמין להראשונים על מציאות הדבר אין בזה סתירה לדברי העדים האחרונים, דבכ"ז אפשר שהמה מחללי שבת או גזלנים וכדומה. וא"כ אין הכחשה לדברי העדים האחרונים מעדותם הקודמת, ואם יכחישו אותם עכשיו ויאמרו לא גזלנו ולא חללנו את השבת, הרי אין בזה כלום, דהא יהיו מעידים על עצמם דלא הוי זאת כלל בסוג עדות. אבל אם תהיה מציאות כזו שבמציאות המעשה גופא כלול שאינם גזלנים ואינם מחללי שבת, שם לא יהיו נאמנים האחרונים יותר מהראשונים, אחרי דעל עצם המעשה אפשר לומר מאי חזית דסמכת אהני סמוך אהני?

14ועי' בטור ח"מ (סי' לח סע' ו-ז): "ומה יש בין הכחשה להזמה, הכחשה אינה בגוף העדים אלא שמכחישין אותן, שאלו אומרים פלוני לוה מפלוני, ואלו אומרים יודעין אנו שלא לוה, כי היינו אצלו כל היום וראינו שלא לוה. והזמה בגוף העדים, שאומרים באותה שעה שאתם אומרים שלוה הייתם עמנו. ומפני זה האחרונים נאמנים, כיון שמעידין על גופם של עדים והוי כאילו העידו עליהן שהרגו הנפש או שחיללו שבת והן אינן נאמנין על עצמן לומר שלא עשינו כך וכך".

15וכבר הסבירו האחרונים, שאין זה סותר להא דאמרינן בב"ק (דף עב, ב): "עד זומם חידוש הוא תרי ותרי נינהו מאי חזית דציית להני ציית להני"; משום דהא אמרינן שם: "עד זומם אביי אמר למפרע הוא נפסל. רבא אמר מכאן ולהבא הוא נפסל. אביי אמר למפרע הוא נפסל, מההוא שעתא דאסהיד הוה ליה רשע, והתורה אמרה אל תשת רשע עד. רבא אמר, מכאן ולהבא הוא נפסל, עד זומם חידוש הוא וכו', הלכך אין לך בו אלא משעת חידוש ואילך". ואחרי דזהו כלל מוסכם, דכל דבר חידוש אין לך בו אלא משעת חידושו ואילך, על כרחך דבזה גופא פליג אם עד זומם חידוש הוא, או סברא יש בדבר. ואחרי דהלכה כאביי ביע"ל קג"ם, ועד זומם באמת למפרע הוא נפסל, שפיר הוזקק הטור למצוא טעם לזה.

16ולפי דרכנו נאמר, דמחלוקת אביי ורבא הוא בזה:

17דהנה היוצא מכל האמור למעלה הוא זה, דהנאמנות מהגדת העדות הוקבעה רק על עצם המעשה, שנחוץ כדי להוציא דין אמת לאמיתו, אבל לא על כשרותם של העדים, אע"ג דגם זה נחוץ לדעת, כי אלמלי זאת אי אפשר לקבל עדותם, אבל זה אינו נוגע לעצם הדבר, באופן ישר, כי זהו רק גורם בדבר, שבשביל זה אנו מקבלים את עדותם, אבל לא זהו עצם העדות.

18כי, כמובן, לו היינו אומרים שגם ע"ז הוקבעה הנאמנות, א"כ נפל כל דינא, שעל פסול בגופם נאמנים האחרונים, בבירא, דהא שוב לא יצטרכו הראשונים להכחיש זאת, אחרי דכבר הוקבעה ע"ז הנאמנות, אלא ש"מ כנ"ל.

19וא"כ ממילא מתעורר הספק, הגעו עצמכם, כשעדים מעידים, למשל, שראו שפלוני לוה מפלוני מנה. אם הוקבעה הנאמנות רק על מעשה ההלואה לבד, או דגם על הראיה?

20ויש פנים, כמובן, לכאן ולכאן; אפשר לומר, כי כשם שלא הוקבעה הנאמנות ע"ז שהעדים אינם גזלנים ואינם מחללים את השבת, אע"ג דגם זה נוגע לנו לדעת, כי אלמלא זאת אי אפשר לקבל את עדותם, אבל אין זה עצם הענין; ה"נ, אע"ג, שכמובן אי אפשר להיות עדות בלי ראיה, אבל עכ"פ אין זה עצם הענין, דבעצם לא נחוץ לנו לדעת רק ההלואה לבדה. או דס"ס אי אפשר לדמות הראיה להכשר גופם של העדים, וקשה להפריד בזה בין הדביקים, אחרי דכל עצם העדות בנוי על הראיה שלהם.

21ומובן, דבזה תלוי אם הזמה הוא חידוש או סברא; דאם נימא כהצד הראשון הוי הזמה סברא כמו בפסלינהו בגזלנותא ממש, ולא שייך למימר מאי חזית דציית להני ציית להני, דהא אין הכחשה לדברי העדים האחרונים שאומרים שהראשונים לא ראו, דהא הנאמנות לא הוקבעה רק על המעשה לבד, ובעצם המעשה הרי אין כלולה בזה גם ראייתם. זאת אומרת, דאפשר שתהא המעשה אמת והם לא ראו; ואלא מאי שיאמרו עכשיו להכחיש את המזימין, שאמנם ראו את המעשה, הרי עכשיו שוב נוגעים המה בעדותם. אבל אם נימא כהצד השני, אין צריכים כלל הנזומין להכחיש עתה את המזימין מחדש, כי ההכחשה כבר נעשה בעוד שלא היו כלל נוגעים, דכיון דהוקבעה הנאמנות גם על הראיה, הנה ע"ז גופא יש תרי ותרי, תרי אמרי שראו ותרי אמרי שלא ראו, ושוב נאמר "מאי חזית דציית להני ציית להני".

22ובזה מחלוקת אביי ורבא, דהראשון, אביי, סובר כהצד הראשון דהנאמנות היא רק על המעשה לבד וממילא אין כלל חידוש בהזמה, והאחרון, רבא, סובר כהצד האחרון דהנאמנות הוא גם בהראיה.

23והלכה כאביי בזה, משום דבאמת הנאמנות הוקבעה רק על עצם העדות, ולא על מכשירי העדות, ואף הראיה איננה רק בכלל המכשירים.

24ועתה אחרי כל הדברים האלה הרי כבר שיטת הרז"ה, דבעדות שטר לא שייכת הזמה, ולפי הבנת התומים בזה דאינם נפסלים כלל, מובנת מאליה.

25דכיון דכל ההבדל בין הכחשה ובין הזמה הוא רק משום דהנאמנות הוקבעה רק על עצם המעשה ולא על הראיה, וכל זה למה, מפני שרק המעשה לבד נחוץ לעצם הדין ולא הראיה דהוא רק מכשירי העדות.

26א"כ כ"ז שייך רק בהגדה בע"פ, דלא איברי סהדי אלא לשקרי, וכשאומרים, למשל, שפלוני לוה מפלוני מנה, הנה לעצם הדבר, לחיובו של הלוה, אין הבדל אם ראו עדים את המעשה או לא, אם רק ההלואה היא עובדא; משא"כ בעדות שבשטר, דע"כ גם הראיה הוא עצם המעשה כמו ההלואה גופה, דהלואה בלי עדים כשירים אין זה עדות שבשטר. ובעת שגמרנו את הדין על פיהם - כי אין עדים נזומין עד שיגמר הדין על פיהם - שהוא חייב לו מלוה שבשטר לגבות גם ממשועבדים, הרי ממילא הוקבעה הנאמנות ג"כ על הראיה, דהראיה נחוצה בזה לעצם הדין, ולא רק מצד מכשירי העדות, כמובן, א"כ הרי יש הכחשה על הראיה גופא, הכחשה של תרי ותרי. ותו נאמר מה חזית דציית להני ציית להני ונשארים רק ספק פסולים כבכל הכחשות דעלמא.

27והמקור לזה נראה לי דהוא מהגמ' כתובות (יט, ב) דאמרינן שם: "ת"ר שנים חתומין על השטר ומתו, ובאו שנים מן השוק ואמרו, ידענו שכתב ידם הוא, אבל אנוסים היו קטנים היו פסולי עדות היו הרי אלו נאמנים. ואם יש עדים שכתב ידם הוא זה וכו', אין אלו נאמנים, ומגבינן ביה כבשטרא מעליא. ואמאי, תרי ותרי נינהו?" ועי' בשטה מקובצת שהביא בשם הרמב"ן והריטב"א שפירשו "פסולי עדות דהכא נמי קרובין, דאי אמרת משחקי בקוביא מאי קא מקשה תרי ותרי נינהו, אטו לא מצי למיפסלינהו בגזלנותא, הא ודאי אי אמרי ידעינן בהני אינשי דגזלני נינהו נאמנין, ואינהו לגבי נפשייהו לאו כל כמינייהו למימר לאו גזלני אנן. אלא ודאי קרובין קא אמרי ולאפסולי שטרא קא אתו ואינהו מסהדי דשטרא מעליא הוא, וחזקה אין חותמין על השטר אלא א"כ רחוקים הם, ומשום הכי אמרינן אוקי תרי לגבי תרי ואוקי ממונא בחזקת מאריה" - לשון הרמב"ן ז"ל.

28והריטב"א מוסיף ע"ז: "אבל יש שפירשו אפילו באומרם גזלנים ואנוסים מחמת ממון, דכיון שמתו ואינן ראוים לפסול הגוף אין עדות האחרונים חשוב אלא כמעיד על הממון. וזה אינו, דהא איכא למימר כדאמרינן בסמוך, דלא עדיפי במיתתן מבחייהם, וכיון שאילו היו בחיים והיו אומרים כשירים היינו לא מהמני השתא נמי לא מהמני כלל. אלא ודאי כדאמרן".

29אכן לפי דרכנו נאמר, דאמנם פשטות הדברים נראה כרש"י (יח, ב ד"ה פסולי עדות היינו), ד"פסולי עדות" הוא פשוטו כמשמעו, גזלנים או משחקי בקוביא וכדומה, אלא דגם בזה יש הבדל בין עדות שבשטר ובין עדות שבע"פ.

30דבעדות בע"פ ודאי צדק הריטב"א "דלא עדיפי במיתתם מבחייהם" ותמיד כשבאים האחרונים ופוסלים את הראשונים בפסולי עדות, אחת היא לנו, אם זהו בחייהם של הראשונים או אחרי מיתתם. אכן במה דברים אמורים, בעדות שבע"פ, אבל בעדות שבשטר אמנם שאני ושאני.

31דהא באמת בעדות שבשטר, הנה כשם שאמרנו דהוקבעה הנאמנות גם על הראיה, משום דבלי ראיה גם אם מעשה ההלואה אמת אין לזה דין עדות שבשטר, כך הוקבעה הנאמנות, לכאורה, גם על כשרותם של העדים, דהא בעדים פסולים אי אפשר שיהא לזה דין שטר. ולפ"ז נימא דבעדות שבשטר גם אם יבואו שנים אחרים ויפסלו את הראשונים בפסול הגוף, דיהיו נחשבים לתרי ותרי, אחרי דהראשונים אינם צריכים כעת להגדה אחרת שאינם פסולים, דזהו נכלל בהנאמנות הראשונה שכבר הוקבעה?

32אך באמת הא בורכא, דבודאי לא תועיל החתימה מה שחתמו פעם אחת על השטר, שלא יהיו נפסלים שוב לעולם ע"י עדות; וכשם שיכולים עדים אחרים לפוסלם מכאן ולהבא אחרי חתימתם, כך יכולים לפוסלם למפרע מלפני חתימתם, דנגד עדים הפוסלים אותם אינם כלל בגדר עדות, אך בגדר בעל דין.

33וכיון דנעשים פסולים למפרע, כנ"ל, שוב אין חתימתם חתימה. דאי אפשר בזה לחלק בין הדבקים.

34וממילא מובן, דכ"ז שייך רק במקום דנ"מ לן מהפסול שפוסלים האחרונים לא רק לענין עדותם שבשטר של הראשונים אך גם להכשיר המכאן ולהבא של העדים הראשונים, וכיון דנפסלים הם בעצם, ממילא גם עדותם שבשטר בטלה. אבל כשמתו, הרי שוב אין שום נ"מ מהפסול הגוף של הראשונים אלא אך ורק לענין עדותם שבשטר, וע"ז הרי יש הכחשה מהראשונים גופה, דכבר הוקבעה הנאמנות שלהם גם על כשרותם בהחתימה כנ"ל.

35ונמצא דאנו רואים מהגמ' הנ"ל, דיש הבדל בין עדות בע"פ ובין עדות שבשטר גם בפסלינהו בגזלנותא גופה, ומזה שפיר הוכיח הרז"ה את דינו, דבעדות שבשטר לא שייך הזמה כלל, אף אם העדים קיימים, דנהי דגם הלאו דלא תענה ברעך עד שקר הוא לאו כהלאו דלא תגזול, אבל עכ"פ כל הפסול הזה מתהוה לדבריהם מהחתימה, וע"ז הרי כבר הוקבעה הנאמנות, דהחתימה היא חתימה של עדים כשירים כנ"ל.

36ובזה יש לישב קושית התוס' על רש"י בסנהדרין (לב, א ד"ה חיישינן) שמא איחרנוהו שכתבו: "ומיהו משמע מהכא, דתלינן מספק להכשיר את השטר, וקשה לפ"ה דריש פ"ק דר"ה (ב, א)?" והדבר מבואר יותר בתוס' ר"ה שם (ד"ה ושטרות) שכתבו: "והשתא משמע לפי' הקונטרס, דמספק היינו חושבין אותו מוקדם אי לאו דקבע ניסן ר"ה, שע"י כן אנו יודעין בו שהוא מאוחר. ואי אפשר לומר כן, דאין לנו לפסול שום שטר מספק, כדמוכח בריש אחד דיני ממונות, דקאמר שטר שזמנו כתוב באחד בניסן בשמיטה ובאו עדים ואמרו האיך אתם מעידים על שטר זה, והלא באותו יום עמנו הייתם שטר כשר ועדיו כשירים, חיישינן שמא איחרוהו וכתבוהו, הרי שאנו תולין להכשיר מספק"?

37אבל לפ"ז יתיישב, דאפשר דמספק אין לנו להכשיר את השטר כשיטת רש"י, אבל בהא דחיישינן שמא איחרנוהו וכתבוהו הרי יש בזה ספק ספיקא, דהא אף אם נימא דהזמן הכתוב בשטר היה בדיוק הרי נמי יש ספק עם מי הוא הצדק, עם הראשונים או עם האחרונים, אחרי דלשיטת הרז"ה בכל הזמה על עדות השטר נשאר רק הכחשה, ואף אם הצדק עם האחרונים הרי אפשר עוד דאיחרוהו וכתבוהו והוא ג"כ ס"ס המתהפך, כמובן, ובספק ספיקא שפיר אין לנו לפסול את השטר.