דרכי משה (עמיאל), דרכי הקנינים, שמעתתא ג' הטענות, הנאמנות וההתחייבות א

1שמעתתא ג' הטענות, הנאמנות וההתחייבות קושית התוס' למאן דס"ל שעבודא דאורייתא איך נשבעים במלוה ע"פ הא ה"ל כפירת שיעבוד קרקעות. - מחלוקת הרמב"ם והראב"ד אם מביטים אנו על סבת החיוב או על תשלום החיוב. - בשיעבוד סבת החיוב הוא ממון והמסובב קרקע. - בכל שטר גם סבת החיוב הוא קרקע. - תירוץ חדש על הקושיא בשטרות מצד מפיהם ולא מפי כתבם.

2בתוס' ב"מ (ד, ב ד"ה אין נשבעים על כפירת שיעבוד קרקעות): "וא"ת, למ"ד בפרק גט פשוט (ב"ב קעה, ב) שיעבודא דאורייתא, מודה מקצת הטענה למה נשבע, הא כופר שיעבוד קרקעות? וי"ל, שמחל לו השיעבוד, או שאין לו כלל קרקעות אפילו משעבדי. אבל לרבי יוחנן, דאמר בפ' שבועת הפקדון (שבועות לז, ב), כופר בממון שיש עליו עדים חייב קרבן, שיש עליו שטר פטור, משום דכופר שיעבוד קרקעות, דבעדים לא חשוב כופר שיעבוד קרקעות אע"ג דסבר רבי יוחנן שיעבודא דאורייתא? וכו' ומיירי דאית ליה משעבדי ולית ליה בני חרי, דאי אית ליה בני חרי אפילו יש עליו עדים פטור, ואי לית ליה אפילו משועבדים, אפילו יש עליו שטר חייב".

3והדוחק שבתירוצם נראה לעין, וגם קשה על הרמב"ם ושאר הפוסקים דסתמו ולא פירשו, דכל עיקר שבועת מודה במקצת, אין במציאות רק באופנים כאלו.

4והנראה לי בישוב הקושיא הנ"ל, עפ"י מה דמצינו מחלוקת הרמב"ם והראב"ד בפ"ה מהל' טוען ונטען (הלכה ב), שהרמב"ם כתב: "וכן החופר בשדה חבירו בורות שיחין ומערות והפסידה, והרי הוא חייב לשלם, בין שטענו שחפר והוא אומר לא חפרתי, או שטענו שחפר ב' מערות, והוא אומר לא חפרתי אלא אחת וכו' הרי זה נשבע הסת על הכל". וכתב ע"ז הראב"ד: "א"א, נראים דברים, שתבעו למלאות החפירות ולהשוות החצרות, אבל אם תבעו לשלם פחתו, הרי הוא כשאר תביעות ממון, וכמי שאמר לו, חבלת בי שתים, והוא אומר לא חבלתי אלא אחת".

5ומחלוקתם מבוארת דסובבת והולכת על ציר החקירה, בהגדר דאין נשבעים על הקרקעות, אם מביטים אנו בזה על הסבה, סבת החיוב, או על המסובב, תשלום החיוב; דהרמב"ם סובר כהצד הראשון, ולכן אע"פ שהתשלום שהוא תובע הוא בכסף, בכ"ז אין נשבעים על זה מאחרי דהסבה הוא בקרקע, שע"י זה שהחסיר לו קרקע הוא מחוייב לשלם לו כסף. והראב"ד סובר כהצד השני, וממילא כיון דהמסובב מזה הוא כסף ולא קרקע, שפיר נשבעים על זה.

6ובזה מסולקת גם ראית הראב"ד שהביא נגד הרמב"ם: "וכמי שאמר לו, חבלת בי שתים, והוא אומר לא חבלתי אלא אחת", ועיין במ"מ שכונתו לומר, "דאע"ג דאדם הוקש לקרקע כשהוא תובעו דמי החבלה, הרי הוא כמטלטלין". אבל לפי דרכנו נאמר, דהרמב"ם והראב"ד לשיטתייהו אזלי, דאנו מוצאים מחלוקתם בפ"ה מהל' חובל ומזיק (הלכה ו-ז) שהראשון כתב: "אם לא היו שם עדים כלל, והוא אומר חבלת בי והודה מעצמו, פטור מן הנזק ומן הצער וחייב בשבת ובושת וריפוי ע"פ עצמו. לפיכך אם כפר ואמר לא חבלתי נשבע שבועת הסת, ולמה משלם אדם ג' דברים אלו עפ"י עצמו, שהשבת והרפוי ממון הוא ואינו קנס, שאם לא יתן לו הרי חסרו ממון, שהוא מתרפא בו ובטל ממלאכתו". וכתב ע"ז הראב"ד: "א"א, לא ידעתי למה פטור מאלו, ואולי יאמר, מפני שצריך אומדנא וכו' ואינו מחוור, שהכל צריך אומד, הלכך חייב בכל או פטור מן הכל". והוכפלה מחלוקתם בפ"א מהל' טוען ונטען (הלכה טו-טז), שהרמב"ם כתב: "כל הטוען על חברו טענה, שאם הודה אינו חייב לשלם ממון, אע"פ שכפר אין מחייבין אותו לא שבועת היסת וכו'. אתה חבלת בי, לא היו דברים מעולם הר"ז נשבע הסת, שאע"פ שאינו משלם קנס עפ"י עצמו, משלם שבת ורפוי ובשת". וגם ע"ז השיג הראב"ד וכתב: "א"א, איני מוצא קנס בחבלות, ואם מפני שאין דנין חבלות בבבל, גם שבת רפוי ובשת אין דנין. ועוד שהרי ב"ד מנדין עד דיפייס בעל דינו". וממילא הרמב"ם לשיטתו, דכל השבועה דחבלות הוא מצד שבת ורפוי, ובזה הרי גם סבת החיוב הוא ממון; דבשלמא נזק שהוא משלם בעד עצם האבר שהחסירו, וכיון דאדם איתקש לקרקע, הרי סבת החיוב הוא קרקע, אע"ג שהמסובב הוא ממון, אבל שבת ורפוי הרי כל סבת החיוב הוא כדברי הרמב"ם "שאם לא יתן לו הרי חסרו שהוא מתרפא בו ובטל ממלאכתו", וא"כ גם הסבה הוא ממון. והראב"ד לשיטתו, דהשבועה היא גם מצד נזק ואדם הרי איתקש לקרקע ולכן השיג מה שהשיג.

7ועכ"פ נתבאר, דלהרמב"ם בהא דאין נשבעים על קרקעות, אנו מביטים בעיקר על הסבה ולא על המסובב. וא"כ נצייר נא להיפך, אם תהיה מציאות שכזו שסבת החיוב הוא ממון והמסובב הוא קרקע, דלהרמב"ם נשבעים, ולהראב"ד אין נשבעים; - וציור שכזה הלא הוא בשיעבוד קרקעות, דהא השיעבוד הוא רק מסובב מהממון שהלוה לו ונתחייב לו לשלם, ואם אין לו לשלם גובה אף ממקרקעי.

8וא"כ לכאורה קשה מאין לן עיקרא דדינא דאין נשבעים על כפירת שיעבוד קרקעות, הלא אין מקרא מיוחד ע"ז, ואנו יודעים זאת רק מהא דאין נשבעים על הקרקעות, ושם הלא גם מסובב החיוב הוא קרקע; כמו למשל בטוען מכרת לי עשר שדות, והלה אומר לא מכרתי לך אלא ה', דהוא תובע לו קרקע מפני סבת קרקע, היינו המכירה, שכל עיקרה לא היתה אלא על הקרקע; משא"כ בשיעבוד, דכל עיקרו הוא דבר המסתעף מסבת הממון שהלוה לו?

9אולם באמת כל המקור דאין נשבעים על כפירת שיעבוד קרקעות אנו מוצאים רק בשטר, ובזה גם סבת החיוב הוא קרקע, עפ"י מה דהסבירו לנו הראשונים הא דאמרינן בב"מ (יג, א) "דר"מ סבר, שטר שאין בו אחריות נכסים אינו גובה לא ממשעבדי ולא מבני חורי", שלכאורה הוא מלתא בלי טעמא, דנהי דאינו סובר אחריות טעות סופר ואינו גובה ממשעבדי, אבל מדוע יפסיד מבני חרי? ועי' בשטה מקובצת שמביא בשם הרמב"ן, הרשב"א והר"ן ז"ל, שכולם מתנבאים בסגנון אחד, דהטעם הוא: "דכשיש בו אחריות נכסים דינו כשטר, ואע"פ שאין העדים מעידים בפיהם אלא מתוך הכתב, התורה הכשירה עדותן, דכתיב וכתב בספר וחתום והעיד עדים, אבל כל שאין בו אחריות נכסים אינו עושה מעשה שטר, אלא בעדים שכתבו עדותם, ומפיהם בעינן ולא מפי כתבם". ובזה מתרצים ג"כ מה דקשה להו, מ"ט בהוציא עליו כתב ידו גובה מנכסים בני חורים, אע"ג שאינו גובה מן המשועבדים, משום ד"בבעל דבר אפילו מפי כתבו סגי כדאמרינן בגיטין (עא, א), דחרש שיכול לדבר מתוך הכתב כותבים ונותנים גט לאשתו, ובנשתתק נמי אמרינן התם, דבודקים אותו למשאות ולמתנות. ומשום הכי כולי עלמא מודי, דהוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו גובה מנכסים בני חורין, אע"פ שאינו עושה מעשה שטר".

10ומתוך דבריהם אנו למדים תירוץ חדש על הקושיא הידועה בכל השטרות, הא בעינן מפיהם ולא מפי כתבם? כי הגדר הזה לא שייך רק במקום דהכתב הוא לספור המעשה, אבל לא במקום שהכתב זהו המעשה גופא; ושע"כ אי אפשר להקשות למאן דס"ל בגט דעדי חתימה כרתי, הא בעינן מפיהם ולא מפי כתבם, כי באמת כתב הגט אינו מעיד על הגירושין אלא שזהו עצמו מעשה הגירושין גופא; וכמו כן בכל שטרי ממון, כיון דע"י השטר מתהוה דין חדש מה שאין זאת בע"פ, זהו הדין של אחריות נכסים, לא הוה בכלל של מפי כתבם, וממילא במקום שאין מתהוה ע"י השטר רק מה שמתהוה ע"י בע"פ, זהו כשאין בו אחריות נכסים, תו לא הוה עדות כלל, דמפיהם ולא מפי כתבם אמר רחמנא.

11וכיון דכל עיקר התביעה ע"י שטר הוא מצד האחריות נכסים שכתוב בשטר, ואף לרבנן דפליגי עליה, וסברי דאף באין בו אחריות נכסים נמי הוי שטר מעליא, הלא הוא משום דס"ל דאחריות טעות סופר והוי כאילו נכתב בו אחריות, דהיינו שמתחילה שיעבד לו את הנכסים. וא"כ בשטר, הנה לא רק שתשלום החיוב הוא מקרקע, אך גם סבת החיוב הוא קרקע, דכל עיקר החיוב הוא מצד ששיעבד לו מתחילה את הקרקע, ולכן אמרו ע"ז שפיר, אין נשבעים על כפירת שיעבוד קרקעות; משא"כ במלוה ע"פ, אף למאן דס"ל שיעבודא דאורייתא, מ"מ סבת החיוב הוא כסף ושפיר נשבעים ע"ז.

12ועי' בקצוה"ח (ס' לט ס"ק א) שכתב: "ואדכרנא מה ששגור בפי העולם להקשות על דברי התוס' ב"מ (הנ"ל) וכו', מהא דאמרינן בשבועות (מז, א) שבועת ד' תהיה בין שניהם ולא בין היורשים היכן משכחת לה, אי בדאית ליה קרקע ה"ל כפירת שיעבוד קרקע, ואי במחל השיעבוד או שאין לו קרקע, א"כ מטלטלי דיתמי לא משתעבדי? וכמדומה לי שראיתי קושיא זו בחידושי הר"ן לשבועות, ותירץ, כגון ששיעבד לו מטלטלי אגב קרקע. מיהו לפמ"ש תוס' ורא"ש, דאג"ק אינו תורה, א"כ ליכא למימר באג"ק". ולמותר להגיד, כי לפי דברינו הנ"ל קושיא מעיקרא ליתא, דלעולם מיירי בדאית ליה קרקע, ובכ"ז שפיר שייך שבועה ע"ז.