דרכי משה (עמיאל), דרכי הקנינים, שמעתתא ג' הטענות, הנאמנות וההתחייבות ב

1גם עפ"י התירוצים הישנים על הקושיא בשטרות מצד מפיהם ולא מפי כתבם נמי יש לישב. - ההבדל בין חקירת המנ"ח בקידוש החודש שאם נאמנים המה גדולים ובין הכופר ואומר לא קבלתיו לעדות. - ההבדל בין שתי הגדות ובין הגדה אחת. - כל שטר נחשב להגדה אחת. - ואמנם קשה למאן דס"ל שיעבודא דאורייתא. - מחלוקת הקצוה"ח והנתיבות בחו"מ (ס' סו). - באמת בכל שטר אי אפשר לבוא מצד ההלואה, אך מצד הקנין שבזה. - הדין דשיעבוד קרקעות תלוי אי שיעבודא דאורייתא.

2תירצנו את הקושיא הנ"ל בפרק הקודם עפ"י ההנחה, דבשטר לא הוי מפי כתבם, מפני שבשטר הכתב זהו המעשה גופא. אבל הרי לכאורה על הקושיא של מפיהם ולא מפי כתבם בשטר, תרצו הראשונים תירוצים אחרים כידוע, ולהתירוצים הנ"ל הרי הקושיא הנ"ל במקומה עומדת?

3אכן כשנסתכל בדבר היטב נראה, כי גם להתירוצים הנ"ל נמי יתכן דסבת החיוב בשטר הוא קרקע.

4דהרי התירוצים הראשיים הם, דכיון דנעשה השטר מדעת שניהם תו לא נקרא זאת מפי כתבם, או משום דזה לא נקרא מפי כתבם אלא מפי כתב המתחייב. והנה כבר הביאנו בשמעתתא א (פרק ו), דמזה ראיה לפשוט חקירת הבעל מנחת חינוך (מצוה ד) בקטנים שהעידו על קידוש החודש, דאם נאמין להם המה גדולים, דבאופן כזה שפיר נאמנים, דהא גם בנ"ד אם לא נאמינם הרי נמצא דאין כלל מתחייב ושוב הוי מפי כתבם.

5אכן יש להעיר ע"ז מהא דמבואר בחו"מ (ס' כב סעיף א): "מי שקיבל עליו קרוב או פסול, בין להיותו דיין, בין להיות עד עליו וכו' אם קנו מידו ע"ז, אינו יכול לחזור בו וכו'. ואם כופר ואומר לא קבלתי עלי לדון ואין עדים בדבר, ישבע שלא קיבלו עליו", ועי' בסמ"ע (ס"ק יג) שכתב ע"ז: "פי', ישבע היסת, דאין זה הדיין נחשב עד להביא לידי שבועה דאורייתא, חדא דהא מיירי מקרוב ופסול, ועוד דאין זה כפירת ממון אלא כפירת קבלתו עליו לדיין, ואין נשבעין אהא שבועה דאורייתא". ובש"ך (ס"ק יג) הוסיף ע"ז "וטעמא בתרא לא נהירא, דאין לך כפירת ממון גדול מזה, דהא אם מודה לדברי הדיין חייב ממון, ועוד דא"כ גם היסת לא ישבע, וכדלקמן (ס' פז סעיף כה). אלא טעמא קמא עיקר". ולכאורה לדברינו, דבאופן שאם נאמינם המה כשירים, שם המה נשארים בנאמנותם; וא"כ גם בנ"ד הרי אם האמת אתם הרי המה כשירים להעיד, דהא קבלה מועלת, ותו יצטרך לשבע שבועה דאורייתא להכחישו, ואנו רואים דאין חולק בדבר דהשבועה היא רק שבועת היסת?

6אכן ההבדל בין חקירת המנחת חינוך הנ"ל ובין זה הוא פשוט ובולט. דשם בקידוש החודש אינם צריכים להגדה מיוחדת שהמה גדולים, דזהו דבר המסתעף מאליו מעצם המעשה שמעידים, וכיון דעל עצם המעשה המה נאמנים הרי שוב אין שם פסול עליהם. משא"כ בנ"ד דעצם המעשה אינו כולל כלל את הקבלה, אלא שהוא מוסיף על המעשה שמספר גם את זה שהוא קבלו עליו; וכיון דהמעיד הוא קרוב או פסול, הנה כשם שאין אנו מאמינים אותו על המעשה מצד הפסול שעליו, כך אין אנו מאמינים לו גם על הקבלה גופה, שאנו שומעים זאת ג"כ רק מפסול.

7וא"כ לפ"ז הרי שוב הקושיא, דמפיהם ולא מפי כתבם בכל שטרות, בתקפה עומדת; דאם גם נניח דבמקום שנעשה מדעת שניהם אין בזה החסרון של מפי כתבם, אבל הא גופא קשיא, הלא בעצם המעשה שע"ז המה מעידים בשטר אינו מונח כלל שהוא נכתב מדעת שניהם, אלא שמלבד על עצם המעשה הם מעידים ג"כ ע"ז שהוא נכתב מדעת שניהם; וכיון דזה גופא המה מעידים ג"כ רק ע"י הכתב, א"כ כמו שאין אנו מאמינים אותם על עצם המעשה מטעם דמפיהם ולא מפי כתבם, לא נאמין להם ג"כ ע"ז, שהוא נכתב מדעת שניהם, שזה גופא אנו יודעים רק מפי כתבם?

8אכן כיון דיש הבדל בדינא בין מלוה בע"פ למלוה בשטר, דמלוה בע"פ אינו גובה רק מנכסים בני חורין ומלוה בשטר גובה ממשועבדים, א"כ לא נחשבה זאת לשתי הגדות, הגדה על עצם המעשה והגדה שנכתב מדעת שניהם, אלא שזו היא רק הגדה אחת, הגדה על מלוה שבשטר, שבזה מונח ממילא דנכתב מדעת שניהם, דבל"ז אין זה הלואה בשטר. וא"כ שוב דומה זה לאותו הציור של המנחת חינוך בקידוש החודש הנ"ל.

9אבל עדיין קשה למדס"ל שיעבודא דאורייתא, וא"כ דבר תורה אף מלוה ע"פ גובה ממשועבדים, וא"כ תו הדרא קושיא לדוכתה, דמדאורייתא לא יועיל שום שטר מצד מפיהם ולא מפי כתבם, דהא מדאורייתא כל שטר הוא שתי הגדות נפרדות, הגדה על המלוה, שבעצם אין שום הבדל בין בע"פ ובין בשטר, והגדה שניה שנעשה מדעת שניהם, ושתי ההגדות הלא הן מפי כתבם?

10והנ"ל בזה לישב עפ"י מה דמבואר בחו"מ (ס' סו, סעיף יד): "אין שטר נקנה בכתיבה ומסירה, אלא שטר חוב או שטר של קניה שכתב לו שדי מכורה לך, שהוא עיקר הקנין ובו קנה השדה, ולפיכך כשמסרו הלוקח לאחר וכתב לו קני לך איהו וכל שיעבודא דאית ביה קנה על ידו הקרקע. אבל אם קנה הקרקע בכסף או בחזקה או בקנין וכתבו לו שטר לראיה, אם מסרו לאחר וכתב לו קני לך איהו לא קנה".

11ועי' בקצוה"ח שם (ס"ק כ) שכתב ע"ז: "והנה הראשונים כמה נתחבטו במכירת שטרות אי דאורייתא או דרבנן, וכיון דכל שט"ח אינו אלא לראיה הרי לא מהני כלום מן התורה רק מתקנת חכמים שלא יונעל דלת? ומדברי הש"ך (ס"ק מו) נראה, דמשום הכי מהני בשט"ח כתיב ומסירה כיון שנכתב לגבות ממשעבדי, וגם בזה לא נתיישב דהא קי"ל שיעבודא דאורייתא, ואפילו מלוה ע"פ מדאורייתא גובה ממשעבדי ואינו אלא לראי'? ולכן נראה דשט"ח לעולם קנין הוא, ואע"ג דכבר אישתעביד בזוזי, מכל מקום כיון דשט"ח נמי מהני לשיעבוד, אף ע"פ שאינו חייב, א"כ בשט"ח נמי אישתעבד ושיעבוד חל על שיעבוד. ודומה לזה כתבו התוס' בבכורות (דף מט, ב ד"ה ודידיה ואזיל וטריף ממשעבדי), וז"ל: "ועוד י"ל דנכסים שקנה אחרי כן חייל עלייהו שיעבוד לענין פדיון הבן, אע"ג דלא כתב ליה דאיקני, דכל שעתא ושעתא רכיב עליה חיוב פדיון, ע"ש. וה"ה בזה, אע"ג דכבר נתחייב בזוזי עוד נתחייב בשט"ח, דומיא דפדיון הבן דחל חיוב על חיוב". - והשיג ע"ז הנתיבות (ס"ק כג) דאין מזה התחלת ראיה, "דשם כיון דרחמנא בכל יומא מזהיר, הוי כאילו רחמנא כותב עליו שטר בכל יום, ובכל יום נתוסף עליו חיוב חדש וכו' משא"כ אי אמרינן שיעבודא דאורייתא וכו', מה יוסיף תת כח חיובא דשטר וכמאן דליתא דמי".

12אבל לפי דרכנו אנו נאמר, דאמנם צדק הקצוה"ח ולא קשה קושית הנתיבות; דאיך שייך שיעבוד על שיעבוד, אחר דכבר נשתעבד מצד הזוזי איך יועמד עליו שיעבוד מצד קנין, דאמנם בכל שטר אין כלל עדים על הזוזי, דהא נשארה ע"ז הקושיא של מפיהם ולא מפי כתבם, וכל השיעבוד הוא רק מצד הקנין שבשטר וע"ז אין החסרון דמפי כתבם כנ"ל.

13ולהכי ניחא ג"כ, מה דבשטר שאין בו אחריות נכסים אינו גובה לא ממשעבדי ולא מבני חורי, משום דבאופן כזה שוב נשאר החסרון דמפי כתבם לכו"ע דכל התירוצים אינם שייכים בזה עוד כנ"ל.

14וממילא מובן, דלפ"ז שפיר אמרינן בשטר, ודוקא בשטר, אין נשבעים על כפירת שיעבוד קרקעות, אע"ג דמביטים אנו בעיקר על סבת החיוב ולא על המסובב; משום דבשטר גם סבת החיוב הוא קרקע, דהא מצד הכסף שהלוה לו אי אפשר לו לגבות דהוה מפי כתבם, וכל התביעה היא מצד דהשטר גורם לקנין שיעבוד, דהא יכול לחייב עצמו בשטר אע"ג שאינו חייב לו כלום כנ"ל; וכיון דכל התביעה היא מצד הקנין, הרי הוה ממש כמו בתבעו מכרת לי עשר שדות, דהוא תובע קרקע מצד סבת קרקע, דכשם שיש קנין לחלוטין ה"נ יש קנין לשיעבוד. אבל במלוה ע"פ אי אפשר לבוא כלל בזה מצד שיעבוד קרקעות, דשם השיעבוד הוא רק מסובב ולא סבה כנ"ל.

15ויצא לנו מזה עוד דבר חדש, דכל דינא דאין נשבעים על כפירת שיעבוד קרקעות הוא רק למדס"ל שיעבודא דאורייתא, וממילא אי אפשר לתבוע מצד הזוזי, דע"ז נאמר מפיהם ולא מפי כתבם, וכל התביעה היא מצד הקנין שבשטר והוה גם סבת החיוב קרקע. אבל למדס"ל שיעבודא לאו דאורייתא, וא"כ תו אפשר לבוא עליו מצד ההלואה גופא וממילא אינו חל השיעבוד מצד הקנין, דהא בזה כבר צדק הנתה"מ דאין שיעבוד חל על שיעבוד, וכשיש שיעבוד מצד ההלואה איך יחול השיעבוד מצד הקנין.

16ובזה תהיה לנו פרפרת נאה בהא דשבועות (לז, ב): "רבי יוחנן אמר, הכופר בממון שיש עליו עדים חייב בשטר פטור. אמר רב פפא, מאי טעמא דרבי יוחנן, עדים עבידי דמייתי שטר הא מנח, אמר ליה רב הונא בריה דרב יהושע לרב פפא שטרא נמי עבידי דמרכס? אלא אמר רב הונא בריה דרב יהושע, היינו טעמא דר' יוחנן משום דהוה שטר שיעבוד קרקעות, ואין מביאים קרבן על כפירת שיעבוד קרקעות", דרב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע לשיטתייהו אזלי.

17דרב פפא לשיטתו דשיעבודא לאו דאורייתא והראיה דנותן טעם על הא דאין נפרעים מנכסי יתומים קטנים משום דפריעת בע"ח מצוה ויתמי לאו בני מיעבד מצוה נינהו, ורב הונא בריה דרב יהושע נותן טעם משום דאימר צררי אתפסי כמבואר בב"ב (קעד, א) והסכמת רוב הפוסקים, דהמחלוקת שלהם הוא אי שיעבודא דאורייתא או לא, דאי שיעבודא דאורייתא מה איכפת לן דיתמי לאו בני מיעבד מצוה נינהו, הלא ס"ס כבר נשתעבדו הנכסים בשיעבוד עצמי בלתי תלוי כלל בהמצוה של פריעת בע"ח. וממילא רב פפא לשיטתו לא היה יכול לתת טעם מצד שיעבוד קרקעות, ולכן הודחק בטעם אחר, אבל רב הונא בריה דרב יהושע לשיטתו דשיעבודא דאורייתא, והראי', דהוזקק ביתומים קטנים לטעמא דאימר צררי אתפסי, שפיר אמר בכאן הטעם דבשטר פטור משום דהוה ליה שיעבוד קרקעות כנ"ל.